ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

המטייל שחזר מן הכפור: המסע לעיר הקרה בעולם

הטרנד האופנתי המוביל הוא פרוות דובים, הדגים בשוק קפואים גם בלי קרח, ואת מנועי המכוניות פשוט לא מכבים, כי מי יודע אם אפשר יהיה להתניע אותן שוב. נא להכיר: יקוטסק, העיר הכי קרה בעולם, 40 מעלות מתחת לאפס. יומן מסע

בשבוע שבו אירופה קפאה למוות, עלה דניאל זינגר על מטוס ליקוטסק, צפון סיביר. לא מדובר בביקור
קרובים; זינגר נולד בארגנטינה ועד כמה שידוע לו, אין לו אף קרוב משפחה בחלק זה של העולם. זו גם לא הייתה נסיעת עסקים. להפך. זינגר, שתכנן את הטיול חצי שנה מראש, לקח חופשה מהעבודה בתקווה שכאשר יגיע ליעד, הטמפרטורות יהיו הכי נמוכות שאפשר.

זינגר הוא רודף כפור. ככל שקר יותר, טוב יותר מבחינתו. את החופשות השנתיות שלו הוא בוחר בהתאם למד הטמפרטורה - בצד המינוס שלו. לעתים קרובות אשתו מיכל וילדיו - אמיר בן השמונה ושרון בת החמש - מתלווים אליו למסעותיו בארצות הקור. ביומן המסע המשפחתי מככבים יעדים כמו מוסקבה, קייב, ריגה, טרונדהיים בנורווגיה ומישורי לפלנד. כשהוא ואשתו מיכל רוצים לטפח את הזוגיות ולצאת לחופשה רומנטית בלי הילדים, היעד הנבחר הוא איסלנד. באמצע פברואר. המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לו זה להגיד שהוא קר כמו קרח.

אבל הפעם זינגר (44) החליט שהוא מפנק את עצמו בחופשה פרטית, והולך לעשות מה שהוא הכי אוהב - לטייל בעיר הכי קרה שהצליח למצוא על הגלובוס, יקוטסק שבצפון-מזרח סיביר. בדיוק המקום שממנו הגיע גל הקור שעטף את אירופה בשבועיים האחרונים.

"בחורף שעבר טיילתי בנובוסיבירסק, ואז הטמפרטורה הייתה רק מינוס 20 מעלות", הוא מסביר, "פתאום ראיתי את התחזית בטלוויזיה והראו שביקוטסק הטמפרטורה היא מינוס 45 מעלות. צילמתי את מסך הטלוויזיה למזכרת ובאותו רגע כבר היה לי ברור מה היעד של הטיול לשנה הבאה. ככה הגעתי החורף ליקוטסק".

כבר מגיל צעיר הבין זינגר שהאהבה הגדולה שלו קרה. "אני זוכר כיצד חיכיתי לחורף הירושלמי לצאת ולטייל עם הכלב בחוץ, רק עם חולצה. מזג האוויר הקר פשוט עושה לי נעים בגוף ואני אוהב את התחושה. לשמחתי, גם אשתי והילדים אוהבים קור, כך שאין לנו בעיה לטייל ביחד".

את הימים בין חופשה מקפיאה אחת לאחרת הוא מעביר בעזרת התחביב השני שלו, רחצה בים, מדי יום, בחמש וחצי בבוקר. ברור שבחורף הרבה יותר כיף. "ככה אני אוהב להתחיל את היום", הוא מסביר. הוא מסכים שמגורים בישראל הם לא הבחירה הטבעית לאיש כמוהו. "ועוד בתל אביב. אבל אני צריך להתפרנס והחברה שבה אני שותף נמצאת במרכז".

אז מה יש לעשות בצפון סיביר בחורף? הנה הצצה ליומן שכתב האיש ששב מהכפור.

08:30, שדה התעופה

"קר, קר מאוד. כמה קר? מינוס 39 מעלות, וזה לא ממש משנה אם השמש זורחת או לא. שלוש וחצי שעות טיסה מתל אביב למוסקבה ומשם אני עולה על טיסת המשך. עוד שבע שעות במטוס רוסי, אני חושב שאני הזר היחיד על המטוס. עשר שעות טיסה ויותר מביאות אותי לצפון מזרח סיביר, לעיר הנחשבת לקרה בעולם, יקוטסק. בשיא שקבעה נמדדה בעיר טמפרטורה של 65 מעלות מתחת לאפס. שבוע לפני שהגעתי, נמדדו כאן 52 מעלות מתחת לאפס. כן, זה בהחלט מספיק קר.

09:30 בדרך העירה

"בחוץ חושך מוחלט, השמש זורחת כאן בתקופה זו של השנה בסביבות עשר וחצי בבוקר. 270 אלף תושבים גרים בעיר שעדיין מסתתרת תחת מעטה כבר של כפור ועלטה. זו עיר הבירה של רפובליקת יקוטיה. העיר הזאת, אם כך ניתן לקרוא לה, משתרעת על שטח של שלושה מיליון קמ"ר, כמעט כמו תת היבשת ההודית. רק הכל קפוא. מרחבים אינסופיים של קרח.

11:00, מחכים לי

"הפעם אני מטייל לבד לגמרי. הנהג שלקח אותי לבית המלון נראה כמו אסקימואי למרות שהוא רוסי. מזג האוויר לא זר לו. נכון שהוא לובש מעיל פרווה, אבל המעיל פתוח לגמרי, אין עדיין ממה להתרגש. בית המלון דווקא מאוד נחמד וממש ציפו לבואי. 'ברוך הבא, מר זינגר', קוראת פקידת הקבלה לעברי בחיוך גדול. לפי איך שזה נראה, אני התייר היחיד בעיר.

"אושר, כל היופי

הזה מחכה רק לי. אין זמן לבזבז. אני נכנס לחדר במהירות ומתארגן לקראת היציאה לטיול ראשון בעיר. אני מקווה שארבע שכבות עליונות יספיקו נגד הקור: חולצה קצרה, פליס פנימי, פליס חיצוני ומעיל פוך איכותי מעל. תחתוני גטקעס מתחת למכנסיים, כפפות עבות ושני כובעים. אני מאוד גאה בכובע העליון שלי, כובע רוסי-סיבירי טיפוסי, מפרווה עם 'אוזניים' שנראה כמו כלב.

"גיחה ראשונה מחוץ למלון ואני מבין שהבעיה היא לא בכמות הבגדים אלא במשקפיים. לא קר לי, עדיין, אבל האוויר שיוצא מהאף עושה אדים על המשקפיים והם קופאים. הדבר הראשון שמבחינים בו הוא היעדר מוחלט של מכוניות חונות. לאן הן נעלמו? כנראה לחניונים תת קרקעיים. מתברר לי שאחרי שהתושבים מצליחים, בקושי רב, להתניע את הרכב בבוקר, הם מעדיפים לא לכבות את המנוע, שכן יש סיכוי לא רע שהם לא יצליחו להתניע אותו שוב בקור הנורא הזה.

12:30, כאב ראש

"הדבר הראשון שאני חייב לעצמי זה כרטיס להצגה בתאטרון על שם פושקין. אני מצליח להשיג כרטיס להצגה באותו ערב. תרבות בסוף העולם. הכרטיס נתחב עמוק בכיס ואני ממשיך לטייל להנאתי בחוצות העיר הקפואה. כעבור הליכה קצרה תוקף אותי כאב ראש חזק. למרות כל הביגוד החם שלבשתי, האוויר שנכנס לריאות הוא במינוס 40 מעלות. לא משהו שאני רגיל אליו, לצערי. אני כבר מכיר את התופעה מטיולים קודמים ומבין שאני חייב לתת לגוף שלי להסתגל לתנאים החדשים ומחליט לשוב לחדר למנוחה קצרה.

15:00, משחק ילדים

"מאושש מעט אני יוצא לסיור נוסף בעיר. אני מתחיל מכיכר לנין ופוסע לאיטי לאורכו של הרחוב הראשי היוצא מהכיכר, רחוב לנין כמובן. העיר עצמה נראית לגמרי לא רע ולרגע קל אפשר לטעות שאולי מדובר בכל בירה אירופית אחרת. למרות הקור, הרחוב מלא באנשים שכולם לבושים בפרוות מכף רגל ועד ראש. לא בטוח שמתנדבי גרינפיס יאהבו את האופנה פה. מצד שני, אני לא בטוח שהם יצליחו לשרוד פה הפגנה אחת בלי איזה כובע פרווה ראוי. הטבע הוא זה שנותן את הטון ומכתיב את האופנה, והפרווה באזור הזה של העולם לא נחשבת למותרות.

"אני מנסה לסלק ממוחי את המחשבות על הדובים. יש פרווה אחת והשאלה היא מי ילבש אותה, הדוב או אני. אני מחליט לדחות את הדיון הכואב וממשיך הלאה. בדרך אני מבחין במגרש משחקים עמוס בילדים שמשחקים בנדנדות ומתגלשים במגלשה. לכאורה, אין שום דבר מוזר בתמונה הזאת, למעט העובדה שמד הטמפרטורה מראה עכשיו על מינוס 36 מעלות. אני נזכר במקפיא הביתי שלי שהטמפרטורה בו היא מינוס 18 מעלות ושוב מבין שהכל בחיים יחסי. לא נראה שמישהו מהילדים מתרגש מהטמפרטורות".

11:00, מזל דגים

"אני מחליט לפתוח את היום השני שלי בביקור בשוק הדגים המקומי. אין צורך לדבר על קירור הדגים. הם פשוט ניצבים בחוץ קשים כמו אבן. ללא ספק מראה סוריאליסטי של דגים קפואים מכל עבר. רוב הדגים מגיעים מהים הצפוני, מעיירה שנקראת טיקסי. חלק אחר מגיע מנהר הלנה אשר לחופיו שוכנת יקוטסק. זהו אחד מעשרת הנהרות הארוכים בעולם והוא כמובן זורם לים הצפוני. אני אומר זורם, ואני מניח שזה מה שקורה לו בקיץ, כי אני זכיתי לראות פשוט נהר קפוא לחלוטין. שיטת הדיג כאן היא באמצעות רשתות. הדייגים קודחים חור בקרח ותופסים דגים באמצעות רשתות.

13:00, ממותות

"כיאה לכל עיר המכבדת את עצמה ברוסיה, אפילו כאן באמת הכי קרוב לקצה העולם, יש לא פחות מחמישה מוזיאונים. הכי מעניין לטעמי הוא מוזיאון הממותות. החיות המדהימות והנכחדות האלו נשמרו בצורה מיטבית דווקא באזור הזה, שכן הן נותרו קפואות תחת מעטה שלג כל השנה, במרוצת כל הדורות. במוזיאון ניתן לראות ממותה שלמה, כולל השיער שלה, מראה מרשים לכל הדעות. גם כאן אני זוכה לקבל את מלוא תשומת הלב מעצם היותי התייר היחיד. סרגיי, המדריך במוזיאון, שמח מאוד לקראתי. הוא מבלה עמי למעלה משעה תמימה ומעניק לי סיור פרטי במוזיאון שכולל הסברים מפורטים על שלל הממצאים ברפובליקת יקוטיה.

20:00, מתפשט

"עם כל הכבוד לתרבות, מגיע לי גם בילוי שגרתי יותר. אני יוצא לבר בפינת רחוב לנין וכיכר לנין. הבר מלא במקומיים ונראה שאף אחד כאן לא ממש מוטרד מהטמפרטורה שממתינה לו בחוץ. ההבדל היחיד בין הפאב ביקוטסק לפאבים שאני מכיר מתל אביב הוא ב'חדר ההלבשה', שנמצא בכניסה. מתברר שבכניסה לכל מקום עירוני בעיר קיים חדר כזה. המציאות מחייבת, ולפני שנכנסים למקום מחומם, פשוט חייבים להוריד את רוב שכבות הלבוש. בניגוד לטמפרטורות בחוץ, האנשים כאן מאוד חמים וידידותיים וכולם התלהבו לגלות את 'התייר היחיד בעיר'. לקראת סוף הערב אני נפרד מידידי החדשים לאחר שאנחנו מחליפים מספרי טלפון ומיילים. גם סוף העולם מחובר לאינטרנט".

11:00, נשבר השיא

"החלטתי לנסוע ולבקר בגן החיות. צריך להיות מעניין לראות בעלי חיים מתמודדים עם הטמפרטורות הקיצוניות ותנאי מזג האוויר הקשים. אני מאושר. בבוקר הטמפרטורה הייתה מינוס 44 מעלות. השיא האישי שלי נשבר. הקור נוגס בעור הפנים החשוף ללא רחמים והתחושה היא שהוא פשוט נושך אותך.

"בתחנה המרכזית אני עולה על אוטובוס לגן החיות. רק באמצע הנסיעה מתברר לי שהוא נמצא 50 קילומטר מחוץ לעיר, כך שאני זוכה לשעה של נסיעה בערבות סיביר. אחד הנוסעים מספר לי בגאווה שהכביש עליו אנחנו נוסעים כעת מוביל לאוימקון - הכפר הקר בעולם, שם נמדדו בעבר 72 מעלות מתחת לאפס. זה נשמע כמו מקום מתאים לבילוי בחופשה הבאה שלי. אולי עם מיכל והילדים.

12:00, גן חיות

"נהג האוטובוס מוריד אותי לא רחוק מהכניסה לגן החיות ובעזרת שפת הסימנים אנחנו קובעים שהוא יאסוף אותי בחזרה מאותה נקודה בשלוש וחצי אחר הצהריים. גן החיות מעט מיושן ולא באמת מרשים. ובכל זאת, על רקע תפאורה מושלגת ולבנה נחמד לפגוש טיגריסים סיביריים והרבה דובים שחוגגים בטמפרטורות האלה. בעלי החיים האלה מסתובבים בשטחים הפתוחים המושלגים ונהנים מכל רגע. אחרים מוחזקים בכלובים מחוממים.

"גם כאן אני המבקר היחיד. יש לזה יתרון עצום. עובדי גן החיות מאוד מתרגשים לקראתי וממהרים להזמין אותי לאכול עמם ארוחת צהריים. בתפריט מככב מרק בורשט, שלו מוסיפים כפות גדושות של מיונז לשיפור המרקם. לא ברור אם זה הקור או הרעב, אבל המרק הזה היה מעדן אמיתי.

"החשש שאפספס את האוטובוס היחיד שישיב אותי לציוויליזציה, גורם לי להגיע לנקודה שקבענו חצי שעה מוקדם מדי. הנהג מאחר ואני כבר מריץ תסריטי הישרדות. אין לי שום סיכוי לשרוד לילה בחוץ במקום הזה. אני שוקל לצלצל למלון ולבקש מהם לשלוח לי מונית, אלא שמבט קצר על צג המכשיר מבהיר לי כי אין כאן קליטה. לשמחתי, באיחור של שעה, האוטובוס מגיח מעבר לפינה הקפואה ומשיב אותי ללבה של העיר".

11:00, חמסין

"לצערי הרב, דווקא ביום האחרון שלי הטמפרטורות עולות ובחוץ רק מינוס 18 מעלות. במזג אוויר חמים שכזה לא תהיה בעיה להסתובב בעיר ולקנות קצת מתנות לאישה ולילדים. אני מחליט לקנות למיכל נעלי אונטי, נעליים מקומיות עשויות פרווה, בעלות סוליה מבד לבד מיוחד, נפלאות לשלג. לא הכי פרקטי לתל אביב אבל בטח זה יהיה נחמד כנעלי בית. למרות כל המאמצים לקנות משהו לאמיר ושרון, לא הצלחתי למצוא בעיר שום חנות ילדים. המזכרות הטיפוסיות שמביאים מהאזור הזה הן בעיקר תכשיטים בעבודת יד ופרוות. הרבה פרוות. שוב, לא בדיוק המתנה לה מצפים ילדים בני שמונה וחמש, גם אם הם חובבי קור כמו אבא שלהם.

"בשעות אחר הצהריים הנהג שלקח אותי משדה התעופה מגיע לבית המלון להסיע אותי לטיסה בחזרה למוסקבה. הפעם הוא אפילו לא טורח ללבוש את מעיל הפרווה המרשים שהיה לו ביום שנפגשנו. הוא מסתפק רק בסווטשירט רגיל עם קפוצ'ון. משהו נוח ומתאים למזג אוויר אביבי שכזה. אני כבר שקוע במחשבות על החופשה הבאה. אוימקון, הכפר הקר ביותר בעולם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...