ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

יותר זה יותר: גם נשים גדולות יכולות להיות שיקיות

השחקנית אוקטביה ספנסר היא לא רק זוכת אוסקר טרייה, היא גם משמשת השראה לנשים גדולות שמבקשות להיות אופנתיות

"היא קצת שמנה מדי". במילים אלה התייחס קרל לגרפלד, האיש שיודע מה נשים רוצות ומעצב הבית של "שאנל", לסנסציית הפופ הגדולה של ימינו, אדל. ללגרפלד יש נטייה לומר את הדברים האסורים כפשוטם. הוא שיבח דוגמניות רזות, ציין שבית המלוכה הבריטי "מיותר לחלוטין, אבל נחמד", ואמר על אדל שהיא אמנם תפוח האדמה הלוהט של הרגע, אבל - ובכן - "קצת שמנה מדי".

אפשר, ובצדק מסוים, להתרעם על ההגמון האופנתי שמותח ביקורת על ממדיה של מקור ההשראה והנחמה של נשים רבות בעידן המקדש רזון. מנגד, אפשר להפסיק להתחסד ולהביט בנתונים היבשים: נשים גדולות הודרו מעמודי האופנה בעיתונות בכל הקשר שאינו צרכני, כלומר הן רלוונטיות רק כשיוצא קטלוג חדש של ML. דוגמניות גדולות הן עדיין עניין נדיר וקוריוזי, ולמען האמת, הסיכוי שתראו את גאבורי סידיבה, קווין לאטיפה, מליסה מקארתי או רוזי אודונל ברשימת המתלבשות הטובות שואף לאפס, אפילו ביום טוב.

- אנחנו דווקא חשבנו שאוקטביה ספנסר לבושה נפלא

האשמה במקרה הזה אינה של התקשורת בלבד. הנשים הללו לא הצליחו להפוך את ממדיהן ליתרון, או לייתר את העיסוק בהם כשהן צועדות על השטיח האדום. הבדים והגזרות מונחים על גופן באופן שגורם להן להיראות כחבילה גבשושית שנעטפה ברשלנות. אפילו אדל, פרויקט הסטיילינג האישי של אנה ווינטור, נראית יותר שמרנית ממעוררת השראה.

ואז הגיעה אוקטביה ספנסר, שחקנית אמריקאית שחורה בשנות ה-40 לחייה, שהיתה מוכרת בעיקר בזכות "בטי המכוערת". בשנת 2008 היא גילמה תפקיד קטן בסרט "שבע נשמות" לצד וויל סמית ורוזריו דוסון, שעליו גם זכתה לשבחים. שנה לאחר מכן מגזין "אנטרטיינמנט וויקלי" סימן אותה כאחת מ-25 השחקניות המצחיקות בהוליווד. היא הופיעה בתפקידים קטנים וחריפים בכל מיני סרטים קטנים וחריפים, ודיבבה דמות בגרסת האודיו של ספר בשם "העזרה". היא גם ביימה את הסרט הקצר "הקפטן", וזכתה

על כך בפרסים.

רגע המפנה הגיע כמישהו החליט לעבד את רב-המכר "העזרה" לסרט וללהק את ספנסר לאותו תפקיד שדיבבה. התגובות היו מיידיות וגורפות: מיני ג'קסון, עוזרת הבית השחורה מהירת הלשון, הפכה את ספנסר האנונימית לכוכבת בינלאומית. בעונת הפרסים היא לא פספסה פרס אחד, ובלילה שבין ראשון לשני גם לקחה הביתה את האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר. מה שלא פחות חשוב מהזכיות הוא המהפך הדרמטי שספנסר מחוללת עבור נשים כבדות משקל בכל מה שקשור לאופנה.

סצנת האופנה העולמית נותרה פעורת עיניים ונפעמת ממי שעשתה את הבלתי אפשרי והפכה את המשקל שלה ללא רלוונטי על השטיח האדום. פעם אחר פעם היא מקבלת ציון מושלם על הופעותיה; הן קלאסיות, מחמיאות, נשיות ולא משעממות. בנוסף לכך, ליד התארים האלה לא מתווספות המילים המסתייגות "יחסית לאישה שמנה".

אם עד כה היא הפגינה סולידיות שנשענה בעיקר על חשיפה עד השוקיים, שימוש נרחב בצבע שחור ובפנים יפות, כעת - כנראה בעזרתה של סטייליסטית צללים - היא לא פחות מזוהרת, ועושה שימוש נינוח בצבעים בהירים ובולטים. ספנסר לא נראית שמנה אלא שופעת, ומעניין כמה זמן ייקח עד שהסטייליסט שלה, כרגע דמות עלומה, יהפוך או תהפוך לסלבריטאי/ת בעצמו/ה.

אחד האלמנטים החכמים הוא חשיפה מבוקרת של הזרועות. החלק העליון שלהן לרוב מכוסה בשרוולים שמסתיימים מעל המרפק, בשאל תואם, בשרוולים שקופים ורחבים או בגזרת אוברסייז. זה אף פעם לא נראה כהתפשרות אלא כשיקול אופנתי גרידא, שהיה עובד גם על אישה רזה יותר. החזה שלה לרוב מקבל תשומת לב ובצדק, אבל באופן מרומז ולא זול. תסרוקות קלאסיות ואיפור מעודן מרככים את האפקט החשוף, ולמען האמת המראה המצטיין שלה - שמלת מקסי בצבע לילך של טדאשי סוג'י מטקס פרסי גילדת השחקנים - התאפיין במפתח חזה צנוע.
 
ספנסר לא נלחמת בגוף שלה, היא פתוחה לגביו בראיונות ומצהירה שהיא בעיקר "עושה מה שאני יכולה כדי לשמור עליו בריא". אף שטענה בעבר שמשקלה השפיע על קריירת המשחק שלה, היא תולה את האחריות בחברה ולא בגופה; "זאת חברה שאומרת לך שאין לך ערך החל מגוף מסוים או ממשקל מסוים, זה חייב להשתנות".

הגזרות שהיא בוחרת מפוכחות, אורזות מה שצריך, מטשטשות מה שצריך ומפנות את העין לאן שצריך. בעזרת עקבים נכונים, תכשיטים נכונים ותסרוקות נכונות היא מייצרת לוק ארוך יותר, "ארוז" יותר ומחמיא. היא מודעת לחסרונותיה באותה מידה שהיא מודעת ליתרונותיה, והיא מטפלת בהם. אולי הגיע הזמן לעשות כמו אוקטביה ולהניח לפוליטיקלי קורקט.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...