ארוחות ותערוכות: סיור תרבותי בווינה
בירתה של אוסטריה שווה ביקורים חורפיים חוזרים. היצע המוזיאונים שלה עשיר והתערוכות המתחלפות שלהם מרתקות. האווירה בפונדקיה ובמרתפיה מסלקת כל תחושה של קור, ובל נשכח את העושר שמציעים עברה ההבסבורגי וזה היהודי
"שלושה ימים בווינה בחורף,"!? שאל העמית בפליאה וגם פסק: "לא שווה לצאת מהבית."
הייתי משוכנע שהוא טועה, למרות שהנסיעה חייבה אותנו ליטול חלק במפגשים שונים שהיוו חלק מן היריד הדו-שנתי המאורגן בידי לשכת התיירות האוסטרית, שהיינו אורחיה. שמחתי לקראת הנסיעה לעיר ההבסבורגים, מפני שבכל ביקור נחשף פן נוסף של עינוגיה התיירותיים. הניסיון מלמד שממילא אין צורך להשתתף בכל אירועי היריד, וכך נותר זמן רב לשיטוט בעיר.
ברובע מס' 1 המרכזי של העיר, ברחוב דורותיר (Dorotheergasse) מצוי המוזיאון היהודי. על פני ארבע קומות במבנה משופץ, שהיה בעבר ארמון משפחתי, פזורים אולמי תצוגה, ארכיון, ספריה וחנות. זה היה המוזיאון הראשון מתוך שורה של מוסדות דומים שהיו בתוכנית הביקור הפעם. עניינה אותנו כאן התערוכה: "גדול מהחיים, 100 שנות הוליווד - חוויה יהודית."
אין זה סוד שסיפור ייסודה של הוליווד ופריחתה הוא בעצם סיפור עלילותיה של חבורת יהודים שהיגרו לניו יורק בגיל צעיר "מחבלי ארץ שממזרח לווינה," בשלהי המאה ה.19- הם חצו את האוקיינוס כדי לשבור שבר בעולם החדש. שני עשורים מאוחר יותר הם עברו לחוף המערבי והמציאו את הוליווד, את כוכביה, את ההפי-אנד ואת החלום האמריקאי.
היו אלה המפיקים ממוצא יהודי שהקימו את אולפני פרמאונט, פוקס, האחים וורנר, יוניברסל ומ.ג.מ (מטרו-גולדווין-מאייר). התערוכה מוצגת באורח מעניין ומרשים, והיא מציעה מסע בזמן החל מדור המייסדים של אולפני הוליווד, דרך הסרטים המפורסמים, עבור בנימות האנטישמיות שלא נעלמו ועד לגיבורי ההווה, דוגמת וודי אלן וברברה סטרייסנד, שעשו שימוש מושכל ביהדותם.
לצד התערוכה יש תצוגת קבע של המוזיאון היהודי החושפת את העושר הדתי והתרבותי של הקהילה לפני האנשלוס ב1938- ואת חלקם של היהודים בהיסטוריה של וינה. המוזיאון בחר לנהל דיאלוג עם מבקריו בהציגו שאלות ביחס למהות היהדות, והמבקרים מוזמנים לעצור לרגע, להרהר, ולהשיב עליהן.
ההיצע התיירותי השופע של וינה הוא שילוב בין עבר להווה. עד ,1914 אך לפני 97 שנים, היתה העיר בירת האימפריה ההבסבורגית ואחת הערים החשובות באירופה. במאות ה18- וה,19- כשעל הקיסרות משלו מריה-תרזה ופרנץ-יוזף, היא ידעה פריחה כלכלית, אדריכלית ותרבותית. ההישגים של אז מוצאים עתה ביטוי במסלולי התיירות של העיר. לרשויות של וינה ואוסטריה היו ויש את אמצעים לשקם את העיר ולהפוך את שכיות החמדה שלה לאטרקציות תיירותיות בהוסיפן להן היבטים עכשוויים. המוזיאונים המרובים והעשירים של העיר שוכנו בארמונותיה.
בביקורים קודמים עשינו היכרות עם אטרקציות התיירות העיקריות של העיר. לכן, בביקור הנוכחי, היתה וינה לדידנו עיר של תערוכות וארוחות בלבד. בערב הביקור הראשון היינו אורחיה של העיריה, שנידבה למען האירוע את אולמות הראטהאוז, הוא בית העיריה. במרכז הבניין ניצב אולם הפסטיבלים המרשים: אורכו 71 מטרים, רוחבו 20 מטרים,
בחרנו להקדיש תשומת לב מיוחדת ליינות המקומיים, באשר וינה יחודית בכך שבשטחה המוניציפלי פזורים כרמים ויקבים. הGemischter Satz- הוא הלהיט שביינותיה. הוא שונה מהיין הזני בכך שהוא מכיל תערובת של 20 סוגי עינב שונים הגדלים יחדיו, בכוונת תחילה, באותו כרם. האזור הכפרי בעיבורי וינה היה לאתר תיירות וכדאי לבלות שם ערב אוסטרי טיפוסי למרות המסחור. בכפרים ,Grinzing Neustift, Nussdorf, Sievering, מצויים עשרות פונדקי יין עם שולחנות עץ ארוכים, המציעים יין, בירה ונגינת תזמורות עממיות. נהוג ללוות את המשקה בארוחה אוסטרית טיפוסית עם הרבה בשר, נקניקים, כרוב חמוץ ותפוחי אדמה.
בילינו את הערב השני לשהותנו בוינה בפונדק עירוני, אחד מרבים, הממוקם במרתף באחד הרבעים המקיפים את מרכז העיר. נזכרנו בערב נעים שבילינו במקום דומה בביקורנו הקודם. היה זה בית-בירה ליד שער הכניסה לארמון בלוודר, על רחוב רנווג.
התברר שנכנסנו לSalm Braeu- אחת ממבשלות הבירה המפורסמות של העיר. במבוך אולמיה ומרתפיה אפשר למצוא 250 סועדים המעשנים ולוגמים בירה איכותית, תפריט אוסטרי עשיר (שכולל גם שניצל מבשר עגל בגודל של הגה מכונית ספורט) וגם שירות יעיל. בביקורנו הנוכחי נחתנו במרתף-פיאריס (Piaristenkeller) הנושק לכנסיה מרשימה, שהמרתף הענקי שייך לה. המקום מתהדר במצבור יינותיו ובאוסף כובעיו של פרנץ-יוזף. 300 אורחים יכולים לשבת ולשוטט בין חדרי המרתף, שבאחדים מהם שרים ומנגנים שירים חסרי הגדרה.
עד הגשת מנות האוכל הצלחנו ללגום ארבע כוסות בירה ולנהל שיחה עירנית עם עמיתים מן האי הבריטי. לא בכדי הזכרנו מרתף לונדוני מוכר לא פחות, זה של רוני סקוט ברחוב פריט שבסוהו, שם, כך התברר, התמכרנו כולנו בעבר הרחוק לקולה של נינה סימון. אחת העיתונאיות מן הממלכה, עורכת וכותבת באתר אינטרנט, סיפרה שבילתה ששה חודשים "בישראל, בירושלים המזרחית." היא ידעה לספר לא רק על אתרי התיירות של עיר הקודש אלא גם על מסעותיה לרמאללה עם חבריה-שכניה, ועל נסיעותיה לתל אביב בלעדיהם. בחרנו שלא להיכנס לדיון מדיני שיגזול מחזותנו את מעט הלוקאל-פטריוטיזם שעדיין השתדלנו לעטות בנסיבות יצוגיות, והעדפנו להזמין עוד כוס בירה. בסיכומו של הביקור במרתף-פיאריס התקשינו לזכור מה אכלנו בין בירה לבירה.
לעומת זאת לא נשכח את ביקורנו בבית הקפה "קפה מוזיאון" בכיכר קארל, אחד מאותם מוסדות ותיקים שמיטב הציירים האוסטרים נהגו להתארח בין כתליו. נכנסנו לשם בחצי היום והזמנו קערת מרק גולש. טעמו הנפלא והעשיר נותר עימנו זמן רב. בית קפה זה, שתפריטו התעבה ברבות השנים, ממשיך גם במסורת הווינאית של היצע עוגות מופלא. בחרנו בעוגת הפרג, שאותה העדפנו על פני השטרודל תפוחים. רשימת בתי הקפה במרכז וינה כוללת שמות נוספים כקפה בלריה, גרנד-קפה, קפה-סנטרל, קפה מוצרט, קפה הופברג, קפה זאכר וקפה לנדטמן, שבין אורחיו היו פרויד, מרלן דיטריך ורומי שניידר.
כיכר קארל היא צומת של תחבורה ציבורית ושלושה משישה קווי התחתית חולפים תחתיה, בנוסף לקווי הטראם המתנקזים אליה. הגענו לשם בתום סיור קצר ברחוב מריההילפר, שהוא רחוב הקניות הראשי של וינה. מאז ביקורנו האחרון הצטרפו להיצע החנויות שם מותגים עולמיים כ,H&M- פוראוור21- וזארה.
רחוב נכטמרקט, המקביל, הוא רחוב השוק והוא מארח עשרות דוכנים ובהם כל טוב מפרי האדמה, ולצידם דוכני מזון מוכן ולא רק של נקניקיות ותפוחי אדמה אלא גם שוארמה (דונר-קבב) טורקית אורגינל, ביטוי לקהילה שהתבססה בעיר. כל החגיגה הזאת ממוקמת לא הרחק מן הרינגשטראסה. כביש הטבעת שהוא הביטוי הבולט ביותר של הצמיחה בימי וינה הקיסרית של פרנץ-יוזף, מקיף את רובע .1
כאמור, באנו לראות מוזיאונים והמלאכה אינה קשה, כי חלקם הנכבד ממוקם בפאתי רובע .1 ראש וראשון בהם לטעמנו הוא ה"אלברטינה." המוזיאון הוא חלק מן הארמון הקיסרי ששימש את ההבסבורגים למגורים. בכיכר שלמרגלותיו מצויים פסלים שמציינים את שנות הדיכוי. גרם מדרגות מוליך אל המוזיאון שמתהדר בשפע יצירות של אמנים כדירר, קלימט וגם מונה ופיקסו.
בינואר 2012 אירח המוזיאון על כתליו 150 יצירות שנאספו ממיטב המוזיאונים ברחבי תבל, פרי מכחולו של רנה מגריט, האמן הבלגי הרב-גוני בן המאה ה.20- יצירותיו לא צריך להיות חובב של האסכולה הסוריאליסטית כדי להתרשם מן הדמיון, הצבעים והוירטואוזיות של כישוריו הגראפיים של מגריט. קרוב לאלברטינה, מעבר לכביש הטבעת, ניצבים שני בניינים זהים ורבי רושם. האחד הוא מוזיאון הטבע והאחר הוא המוזיאון ההיסטורי לאמנויות, שמאחסן את אוצרות האמנות של המשפחה הקיסרית. כדאי להציץ לתוך המוזיאונים הללו, ולו רק כדי להתרשם מחלל המבואה הענקי והצבעוני, שבמרכזו מדרגות המוליכות אל אולמות התצוגה. לא צריך לרכוש כרטיס כניסה לשם כך.
בקרבת מקום, מעבר לרינג החיצוני, שכנו בעבר האורוות המלכותיות. כל המתחם הזה היה נתון בשלהי המאה ה20- בשיפוצים. לכבוד המילניום השלישי הוא נפתח לקהל תחת השם המחייב "רובע המוזיאונים." כשנכנסים לחצר המרכזית מגלים בתוכה שני מבנים שהוספו למבנים הוותיקים: קוביה שחורה, שמארחת את המוזיאון לאמנות מודרנית, מומוק, וקוביה לבנה, מוזיאון ליאופולד שמה, ובה מוצג אוסף היצירות של מיטב האמנים האוסטרים, שאספו בני הזוג ליאופולד. בינואר הוצגו שם יצירות של גוסטב קלימט.
בחרנו לשוטט דווקא במוזיאון נוסף שברובע המוזיאונים, בקונטסהאלה, המתמחה באמנות עכשווית. הוצגו שם שתי תערוכות צילומים. "בלי אופנה, בבקשה" (No Fashion, Please!) מציגה יצירות של 19 צלמים מרחבי תבל הדנים בקשר בין גוף האדם לבגד. כאשר הצילומים מתרכזים בגוף מומלץ להגבילם לבני 16 ומעלה. התערוכה האחרת, וניטי (Vanity) מציגה צילומי אופנה קלאסיים, שהמוקדמים שבהם צולמו בשנות ה.20- לסיום פרק המוזיאונים ביקרנו ב,MAK- המוזיאון לאומנויות שימושיות, גם הוא על הרינג, בקרבת פארק העיר (שטאדפארק) ותעלת הדנובה. גם במוזיאון זה, המציג רהיטים, חפצי בית ובדים מתקופות שונות, מתרשמים מן המבנה עצמו.
בדרך חזרה למלון חצינו את הארמון הקיסרי, ההופבורג (Hofburg). זהו אתר מרשים, שמארח תיירים - בעיקר אלה שזהו ביקורם הראשון בעיר - בכל ימות השנה, עם גנים והיצע מוזיאלי כבית הספר הספרדי לרכיבת סוסים והמופעים שהוא מציע. אתרים מוכרים נוספים הקרובים לארמון הם בית האופרה, הפרלמנט, בית העיריה המדהים, שלמרגלותיו הוקמה בחורף זירת החלקה על הקרח, כנסיית סט. קארל, וכמובן מוזיאון אלברטינה המקסים.
ליבה של וינה הוא כנסיית סט. סטפאן. ביום ראשון, עת ביקרנו שם, המתנו עד תום התפילה, כשהמקומיים פינו את האולם העשיר ביצירות אומנות. כיכר הכנסיה, סטפאנפלאץ, נושקת לשני מדרחובים חשובים: קרטנרשטראסה, שהוא המדרחוב הסואן ביותר המגיע עד בית האופרה, והגראבן, שהיה בעבר הרחוב האלגנטי של העיר. מדרחוב זה פוגש את הקוהלמרקט המדרחוב השלישי. בכולם בניינים מרשימים, המיוחסים לעידן הבארוק עם טיפטופים של בניינים בסגנון ארט-נובו, הנפוצים יותר באזורים שמעבר לרינג.
לצד המדרחובים הרחבים יחסית משופע הרובע הישן ברחובות צרים יותר, המשוייכים לימי הביניים. השיטוט בסמטאות מענג תמיד. עוברים בחצרות פנימיות המוציאות את המטייל לסמטאות אחרות והחווייה אינסופית. הציצו במרתפים, הביטו למעלה לקישוטי הבתים על הכרכובים, ובכל מקום שתראו סימון של דגלים אדומים לבנים, נסו להבין מתוך השלט לכבוד מה הוא הוצב במקום. השם מוצרט מעטר, כך סופר לנו, 68 שלטים. היו לו כמספר הזה כתובות בעיר, שלא לדבר על האולמות שבהם הופיע.
לא הרחק מכנסיית סט.סטפאן מצויה כיכר היהודים (יודנפלאץ) שהיתה חלק מן הרובע היהודי. מתחת לכיכר התגלו שרידי בית כנסת שנהרס במאה ה.15- לאחר שנמצא תקציב מכובד שופץ המבנה שממעל, הוא בית המזרחי, ונפתחו חדרי תצוגה. בכיכר הוקם גל-עד לזכר 65,000 הקורבנות היהודים יוצאי אוסטריה שנספו בשואה. מכיכר היהודים אפשר להמשיך בסטרנגאסה וליד המדרגות אפשר להבחין בשלט המציין ששם היה ביתו של תיאודור הרצל. רחוב סטרן פוגש ברחוב היהודים (יודנגאסה).
צעידה קצרה נוספת לכיוון תעלת הדנובה מוליכה לכיכר שוודיה )(שוודנפלאץ) במקום שבו היה הנמל הישן של העיר ואשר זוכה לרנסנס בדמות מסעדות ומועדונים. בווינה יש גם שני ארמונות ראויים לביקור: ארמון שנברון המרוחק מעט מן המרכז (דורש נסיעה קצרה בתחתית), שהוא וגניו הם מן המפוארים באירופה.
האחר, הוא הבלוודר, שבו שני בניינים, התחתון והעליון, שבו שוכן מוזיאון הבארוק. בארמון זה מצוי גם אולם השיש המרשים, שבו נחתם הסכם המעצמות על עתידה של אוסטריה ב.1955- בעבר ביקרנו בגן הזה בקיץ, והתפעמנו מהסדר ומן השבילים, המדשאות, הבריכות, המזרקות והפסלים. לפני שנתיים גילינו שיפי הגן לא נפגם בחורף מושלג.
המזרקות קפאו, אמנם, באמצע מחול המים, ירוק המדשאות נעשה צחור והפסלים היו עטופים בשלג, אך בכל אלה היה הדר עצום. זה לא חזיון של יום-יום לעיניים ישראליות. עכשיו, בתחילת פברואר שוב כוסתה העיר בלבן. בינואר 2012 נאלצנו להסתפק בטיפטוף קל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם