ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

אופנת הדגל: על ארבעה מותגי אופנה ישראלים

חדש בישראל: אפשר להיות פטריוטים ולשמור על סטייל גבוה. ארבעת מותגי האופנה המקומיים שלפניכם נותנים פייט אנין לאופנה שמעבר לים. כחול לבן ומהמם

עם כל כניסת רשת זרה לישראל נרשמת נהירה המונית ואירועי "כמעט ונדרס" בקניון שבו מתרחשת ההשקה. הישראלים נוהים אחרי מותגי היבוא, האקסקלוסיביים יותר ופחות, ובהתאם למסורת הצרכנית הנהוגה בארץ הם קונים שקיות על גבי שקיות באותה חנות, "שיהיה". יש שבוחרים במותגים זרים עממיים בשל המחירים הנוחים יותר, ויש שמוכנים לשלם הון תועפות על בגד ים סקנדינבי מבד מגבת עטור פונפונים בצבע תכלת. דבר אחד בטוח - הישראלי, ששם את "לא להיות פראייר" בראש פירמידת הערכים, יתקשה מאוד להיפרד ממעותיו עבור אופנה שעוצבה ויוצרה ממש כאן.

ואם להיות הוגנים, קשה להאשים את בנות ובני ישראל בספקנות שאוחזת בהם בכל פעם שהם נדרשים להראות גאווה לאומית ולקנות טקסטיל כחול לבן. כל חובבת אופנה נושאת בעברה איזו תקרית כזאת; חולצה אדג'ית ב-450 שקל שחצי מהצווארון שלה שפוף וחציו השני זקור, חצאית שיפון שהתכווצה לגודל של בובה, או סתם גופייה שאבדו כפתוריה בכִּפתור הבכורה. לעתים קשה לישראלית החרוצה להבין על מה היא משלמת מאות שקלים טבין ותקילין כשבמחיר דומה היא יכולה לרכוש מוצר מבית מותג מבוסס עם קבלות מרחבי העולם.

עם הטרוניות האלה נאלצים מעצבים הנאבקים על המשך תהליך היצירה הפרטני להתמודד מדי יום ביומו. הם יודעים שזול יותר לייצר בסין ושבעצם גם לאמץ עיצובים סיניים מוזיל את המחיר, והם גם מודעים לכך שכל פזילה שלהם למדף המשי, הכותנה או האורגנזה מייקרת את המוצר הסופי לאין ערוך מול הוויסקוזה והפוליאסטר הסינתטיים שנהוג לראות על פי רוב ברשתות. כל בוגר שנקר שרוצה לפתוח סטודיו נאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם יוקר הייצור, העיצוב והביצוע של חלומותיו, וכל יד שמתערבת בשרשרת יכולה לשבש את כל התהליך.

ועדיין - אין סיבה לוותר על התוצרת המקומית. על אף הסטיגמות, למרות היוקר ומול האלטרנטיבות, בישראל קיימים היום מותגים מקומיים המציעים חוויית קנייה מושלמת שנותנת פייט אנין באמת לאופציות שמעבר לים. נחמד מאוד לקנות דיזל ו-zara, או ואדום ומארק ג'ייקובס למדקדקים; אבל בשביל חוויית הקנייה הבוטיקית, האישית והמוקפדת, אולי שווה לקפוץ לבריכה, או שמא לביצה המקומית, ולנבור בתוצרת הארץ. 

מי שמחפשת את חוויית הקוטור, בין שמדובר בבגדים שימושיים ובין בבגדים שמיועדים לאירוע מיוחד, בהחלט מוזמנת לבקר (בתיאום מראש כמובן, ועדיף חודש לפני) אצל גדי אלימלך. הסטייליסט, שמאחוריו ניסיון של 17 שנה בהתאמת הבגד לאישה, חנך לפני כשנה וחצי את סטודיו העיצוב שלו.

בפגישה הראשונה הבחורה מגיעה עם חלום, לרוב משהו שהיא ראתה בעיתון או בטלוויזיה. המציאות לא תמיד עומדת בדרישות הפנטזיה, אבל כמו שאמר סר מיק ג'אגר, אי אפשר לקבל תמיד מה שרוצים, אולם אם מנסים, לפעמים מקבלים מה שצריכים, וגדי אלימלך יודע מה נשים צריכות. המבט של אלימלך סוקר את הלקוחה שלו לפי פרמטרים סדורים ומוציא בסוף הסקירה פלט מדוקדק באשר לגזרות והבדים שיחמיאו לה. הנימה הבוטחת והידענית שלו מאפשרת ללקוחה שאינה מורגלת באקסטרווגנזה להירגע ולהרגיש בנוח עם מחטבים, מחוכים, שקיפויות ועיטורי קריסטל. "לא מגניב אותי לעשות משהו שאני עלול לראות בעוד מקום וזאת

בעיה עם הבדים בארץ", אומר אלימלך, "לכן מצאתי פתרון בחיתוכי בד. הדוגמה מבוטנת בטול, והתפרים מכוסים באבנים ופנינים. את הבד שנחתך אני מוסיף על השמלה בצד השני על גבי הטול".

אלימלך למד תדמיתנות מיד לאחר הצבא ונסחף אל תוך ייעוץ וסטיילינג, אולם הוא עושה שימוש בכישורי התדמיתנות שרכש בצמוד לתדמיתנית הבית. כמו כן השירות הוא מכף רגל ועד ראש - החל בנעליים, עבור במחטבים ושמלה, וכלה בתכשיטים והד פיסים דרמטיים. אם בד מסוים נגמר אלימלך ילווה את הלקוחה בעצמו בסיבוב בדים למציאת התחליף המושלם. כל פרויקט שכזה מואצל על כתפי אחת מתופרות הסטודיו והיא תלווה אותו עד לסיומו. רוב הבגדים, למעט רוב שמלות הכלה והערב, הם שלד שאותו מתאימים אינדיבידואלית. האג'נדה היא לעודד את הלקוחה לרכוש את הבגד וההבדל בין השכרה לקנייה הוא כ-1,500 שקל. כל בגד ניתן להשמיש למטרות יומיומיות יותר, בין אם בקיצור החצאית או בצביעת הבד.


בנוסף לקו הערב המפואר אפשר למצוא בסטודיו גם פריטים יומיומיים יחסית - חולצות משי שיפון בעיטורי אר-דקו, חצאיות עיפרון מבדי ברוקרד עשירים ושמלות קצרות מתחרה גסה ושרוולי שלושת-רבעי. "הרשתות עושות קז'ואל טוב, אני מתמקד בעיקר בבגדי ערב". מי הלקוחות המפתיעות של אלימלך? נשות המגזר הדתי. כל בגדי הגוף החושפניים, השמלות השקפקפות והמחוכים החשופים מבוטנים בבדים אטומים ומועברים אחר כבוד לשירות הפשניסטות של בני ברק וירושלים, זאת כמובן אם השינוי אינו פוגם בחזון של המעצב.

המותג "גרטרוד" קיים כבר יותר מעשור ומושך אליו קהל לקוחות נאמן של יודעות חן. יש שמגיעות פעם בכמה חודשים לפנק את עצמן בפריט שילך איתן שנים וישדרג את הצירופים הגנריים בנוכחותו המוקפדת, ויש נשים שיוצאות בכל עונה עם מלתחה שלמה על טהרת "גרטרוד". הסגנון נשאר נאמן לסדר היום של המותג למרות חילופי הצוות. מעצבות הבית, שירה שיר ובלה גונשורוביץ, ממשיכות להעמיד קולקציות נשיות, ענוגות ונינוחות שמגדירות באופן האלגנטי ביותר את המושג "קז'ואל".

תחילת העבודה היא בפיתוח סקיצות. גונשורוביץ, שלמדה בסניף הלונדוני של בית הספר לעיצוב מרנגוני, ושיר, בוגרת שנקר, מפתחות את הדגמים בדיאלוג עם בעלות המותג, נטע טבת ורות מילגרום.
לאחר פיתוח הדגמים המעצבות עובדות עם תדמיתנית הבית, טניה פלישטיין, "שהיא מאוד מאוד יסודית וחלק גדול מהעבודה זה פיתוח הדגם איתה", אומרת גונשורוביץ.

בחירת הבדים נעשית בתהליך מוזר שמחייב ענווה. "יש לנו ספק שמביא בדים מיפן וצריך לבחור ביניהם מתוך ספר ענקי ויש מי שנוסע כל חודש לאיטליה ואז עושים ישיבת הכוונה. אני תמיד קוראת לחלק הזה קופסת ההפתעות כי את יכולה לכוון למשהו אחד ולקבל משהו שונה משחשבת. לכן אנחנו מנסות לא להיות ספציפיות בתחילת העבודה, כי אני יודעת שאם אני ארצה משי מאוד מסוים אני עלולה לא למצוא אותו".

וקורות פשלות?
"רכשתי מספק גליל של בד נהדר וכששמתי את החולצה בכביסה היא התכווצה למידה של עובר, אז החזרתי לו. אם יש בד שאני חושדת בו בגלל חוט סינתטי למשל, אני קונה שני מטרים ובודקת".

את הדגם הראשוני מודדות נשים מכל טווח המידות כדי לראות איך הוא יושב ואיך הוא עובר כביסה, אם הוא מוריד צבע ואיך הוא נראה לאחר שימוש. "אם בבד יש חוט סינתטי חשוב לנו ללבוש אותו בימים חמים. יש הרבה מחשבה על מה שיקרה לבגד אחרי שתעבור תקופה. אנחנו רוצות שהוא לא רק ייראה טוב על הקולב, אלא גם לאחר שימוש ממושך. הכוונה היא לייצר פריטים שיכולים להישאר עם הלקוחה שנים".

אחרי שהדגם מאושר הוא מועבר לגזירה: "יש לנו גזרן בבית שזה טוב, כי כשעובדים עם בדים עדינים אם לא גוזרים את החוט נכון זה משפיע על הנפילה של כל הבגד. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו גזרן, צריך שולחן של ארבעה מטרים בשביל זה".

מכאן יעברו הגזרות למתפרות: "יש לנו נבחרת של תופרות בית שעושות ערב והלבשה תחתונה מפני שזה באמת בדים עדינים יותר שאי אפשר לשלוח למתפרות. אנחנו עושות הרבה צביעות של חומרים בסטודיו - תחרות, בדים, עיטורים, סוגרים. מאוד מאוד קשה למצוא את כל הדברים האלה בצבעים הנכונים, אז יש עוזרת מעצבת שמתעסקת כמעט רק עם זה".

אחרי כל הידיים הקפדניות האלה, שמלת קיץ יומיומית לחלוטין מבית היוצר של "גרטרוד" תאלץ אתכן להיפרד מכמה מאות טובות של שקלים, ויש בהחלט לקוחות שמרימות על זה גבה. "אני מבינה מאיפה זה מגיע, גם אני אדם צעיר ואני יודעת מה המשכורות שכולם מקבלים. אני נתקלת בזה המון עם לקוחות בחנות. זה קשה, אבל אני מנסה להסביר שכמו שהן עובדות ומקבלות כסף גם מי שתפר וגזר מקבל משכורת וזה תהליך משמעותי וארוך", אומרת גונשורוביץ.

לא מעירים לך שהפרטים הקטנים אינם משנים וסתם מייקרים?
"אני רוצה להאמין שלקוחות מעריכות את הדקויות. אני יודעת שאם יש פרטים קטנים זה יכול להשפיע עליי לרכוש. כל קפל הוא לא רק אלמנט עיצובי, אלא מחשבה מנחה של איזה מין מראה זה יעניק לגוף. אם יש קפלים - יש הבדל בין גיהוץ נכון או גיהוץ לא נכון שנורא ישמין".

למה את חושבת שנדיר למצוא כזו רמה של הקפדה אצל מעצבים בארץ לעומת חו"ל?
"זה נורא קשה. 'גרטרוד' זה בית שיש לו מוניטין ועדיין אנשים כל הזמן מתלוננים על המחירים. מי שמתחיל ושעדיין לא התארגן לגמרי על המותג שלו יתקשה אפילו להגיע למתפרות שמציעות איכות עבודה כזו. המתפרות שעובדות איתנו עובדות עם מספר מאוד מצומצם של חברות בשוק. מי שלא יכול לספק כזו כמות של עבודה ומחויבות צריך יהיה להגיע למתפרות שלא מספקות אותה רמה של עבודה".

באמת יותר קשה פה מבחו"ל?
"כן, קשה למצוא מתפרות שאת יכולה להסתכל על בגד ולראות שעשו אותו מושלם מלמעלה עד למטה. ובדים - לפעמים הבגד תפור מהמם והבד נראה על הפנים. בחו"ל זה לא כך. כשעבדתי בניו יורק הייתי הולכת לספק והיו עשרות איכויות של משי ובכל הצבעים, ואם את רוצה משהו אחר אז יצבעו לך במיוחד. רוכסנים - יש לך כך וכך חברות, פה יש לך אחת. יש גם פחות בעלי מלאכה שעומדים בסטנדרטים האלה. הנה לאחרונה ניסינו מתפרה חדשה וזה לא יצא כמו שרצינו ואי אפשר היה לתקן. מכרנו את כל החולצות ההן כסוג ב' בחנות העודפים ב-50 שקל. הלקוחות היו מרוצות מאוד".

סמדר עזריאל, מעצבת ומקימת המותג "פאולה ביאנקו", היא סיפור הצלחה ישראלי כבר שנים.
עיצוביה נמכרים בבוטיקים ברחבי העולם, בין השאר באנגליה, בנסיכויות המפרץ, ביפן, בקוריאה וכמובן בחנות העיצוב המפורסמת בעולם - קולט הפריזאית.

 
עזריאל, שלמדה בכלל עיצוב פנים, הגיעה די מהר למסקנה שהייעוד שלה נמצא דווקא באופנה. לאחר שסיימה בהצלחה כמה קורסים בשנקר החליטה שעיצוב תכשיטים הוא התחום שבו יתבטא החוזק שלה במיטבו. התכשיטים של עזריאל משלבים חומרים לא אורתודוקסיים כמו עץ ובד עם קריסטלים וציפויי ניקל וזהב, והתוצאה המתקבלת היא עושר רב-גוני שאי אפשר להתעלם ממנו. לפני כמה שנים סגרה עזריאל את חנותה בארץ ופנתה להתמקד בעיקר בשוק הבינלאומי. 

כבר שבע שנים שהיא מנהלת דיאלוג עם החומר שדרכו היא מגיעה לאלמנט הקושר את כל פרטי הקולקציה. "החומר אצלי הוא בעל תפקיד מאוד משמעותי ודומיננטי. בצורניות הסופית, בדמות של הקולקציה יש הרבה מאוד משמעות לחומר. בבניית קולקציה קיימים האלמנטים הטכניים. הצבעוניות, הטרנדים, חומרים מסוימים, ויש גם אצבע על הדופק. אם אומרים לי שעכשיו אנחנו בתקופה שחומרים עשירים לא הולכים לעבוד, אז צריך להיות קשובים, אבל יש גם משהו אימפולסיבי, ואני מאוד עם האצבע על הדופק שלי. אחרי שצברתי את כל המידע הטכני והאישי אני מעמיסה את שולחן העבודה שלי עם אינפורמציה ומגוון מאוד גדול של חומרים. אני כמו ציידת - כל הזמן אוספת, גם כשאני לא בונה קולקציה אני בונה קולקציה. העין שלי כל הזמן שומרת מידע. אני לא עושה סקיצות, אלא עובדת עם חומר".

קולקציית הקיץ שלה הוצגה כנהוג בעולם שנה מראש ונוגעת בטרנד השבטי מתוך השפה המגובשת של המותג. ישנו הבדל מסוים בין מה שמוצע ללקוחה הישראלית וללקוחה הבינלאומית, וגם בתוך המכירות לחו"ל ניכרים הבדלים בין הלאומים השונים. "ביפן, סין וקוריאה מאוד פתוחים לצבעים ולעיצובים יותר מקוריים. זה הלחם והחמאה שלהם. באירופה, בעיקר בצרפת ובאנגליה, הם אוהבים אתגרים, אבל יש להם גם הגדרה כלשהי של גבולות הקלאסיקה. זה מה שנקרא העולם הישן. בארצות ערב יש להם הרבה מאוד כסף. התכשיטים היקרים והמורכבים שלי, למשל, נקנים על ידי אנשים מקטאר, כוויית, ריאד, ערב הסעודית. אני מרגישה משם עוצמות אחרות שאני לא מרגישה משום אזור אחר בעולם".

למה פנית כבר בהתחלה ביתר שאת לשוק הבינלאומי?
"היכולת לבוא לידי מימוש היא הרבה יותר גדולה בחו"ל. לאן אני יכולה להתפתח מבחינת השאיפות הקרייריסטיות שלי בארץ? אני מרגישה שמבחינת פיתוח הנושא של אופנה היכולות שלי מוגבלות במה שקורה פה בארץ".

ומה לגבי הלקוחה הישראלית?
"הלקוחות הישראליות כבר יותר חשופות לזה אבל צריך אומץ ותעוזה בשביל לענוד משהו כזה וזה תהליך. הקהל פה בארץ עובר התפתחות מסוימת ומבין שאין צורך להרגיש מגוחך אם הולכים עם דבר נועז. עדיין אני עושה את הפריטים העדינים יותר לשוק המקומי. גם כשיום אחד הצעתי לסוכנת שלי (בחו"ל) את הפריטים העדינים יותר היא אמרה לי 'סליחה, לא בבית ספרנו'".

למי שרוצה בכל זאת לרכוש את הפריטים בעלי הנוכחות המוגברת עזריאל נעתרת בשמחה.

אין רשימת אנינות ששמו של גדעון אוברזון נפקד ממנה. חוד החנית של דור המייסדים עסק בתפירה עילית לפי הזמנה כבר בשנות ה-60. כיום הוא ממשיך להציג את הקולקציות שלו לקהל הלקוחות הקבוע, והוא, מצדו, מזמין פריטים מתוך הקולקציה. אחד היתרונות הגדולים הוא האפשרות של הלקוח לשנות פרטים וצבעים היישר מהמסלול לארון.

"ללקוח היום יש כל האפשרויות, והמעצב נמצא בתחרות גדולה מאוד, בייחוד בקז'ואל, וזה ללא ספק מכה. בכל הנושא של התפירה העילית יש הרבה פחות תחרות".

אז למה בעצם ללקוחה ישראלית לקנות אוברזון ולא בלמן?
"המעצב הישראלי מכיר את אופי הלקוחה ויותר קל להם להתחבר. מה שעושים לפי הזמנה את לא יכולה לעשות לחו"ל. אם הז'קט המיובא כתום את תיאלצי לקנות בכתום".

אתה משתנה עם השנים?
"אני זה אני, ואני עושה את עצמי. אבל אין ספק שהקולקציות משתנות, כי יש לי אותן הלקוחות. אני לא יכול לצאת בליין מאוד מצומצם ולמכור ללא סוף. אני מוכרח להשתנות מקולקציה לקולקציה".

יש הבדל ברמת התחכום וההעזה של הלקוחות?
"האמת שלא ממש. הרבה מהלקוחות שלי מסתובבות בכל העולם והשפה שלהן היא בינלאומית, לכן אין הבדל בין היום לבין לפני 30 שנה ו-50 שנה. היום הדרישות פחות נוקשות בכל העולם ולכן יש לי יותר אוויר, לשנות בצבעים, ללכת עם בדים טיפה יותר נוזליים".

אתה מרגיש שיש לך תחרות בתחום התפירה העילית?
"לא. יש הרבה מעצבים, אבל תפירה עילית יש אחד או שניים, ירון מינקובסקי ומירה צבילינגר. אני לא מדבר על אירועים שזה תחום שאני בכלל לא מתמחה בו, אלא על יום, ערב וקוקטייל".

איך משמרים ומגדילים את חוג הלקוחות?
"אני כבר הרבה שנים בעסק וחלק מהלקוחות שלי עברו מן העולם. יש לנו היום תפיסה אחרת, יותר צעירה ופחות מתייחסת לגיל. לכן קיים הליין של בתי קארן, שהוא צעיר יותר, במחירים יותר אטרקטיביים ומביא לקוחות חדשות למעגל".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...