תור הזהב: שעתו של החרמון
מיוחד – 64 סמלים ישראלים: היומרה להפעיל אתר סקי שנהנה מחמישה ימי גלישה טובים בשנה הפכה למציאות בזכות הנחישות של הקהל הישראלי, שמוכן לעמוד בתורים של שעות
בקרב חובבי סקי, כמו בכל כת דתית, אפשר למצוא אחת עשרה דעות על כל עשרה אנשים. המחלוקות בקהילה עוברות כמעט בכל פן של חוויית הגלישה על שלג. המפורסמת ביותר היא זו שבין המחליקים על זוג מגלשיים, כפי שהאל הטוב הועיד, לבין בתולות הים המידרדרות על השלג כשרגליהן רתומות לקרש עץ, המכונה "סנובורד". עוד תהומות פעורות בין חובבי החופשות במרכזי האבסה כמו קלאב מד לבין הסקרנים שמחפשים בקתות הרים נידחות ובין אלה שמתפייטים על סאונות העירום באוסטריה לבין המכורים למרחבי השלג הענקיים בצרפת ועוד ועוד. כל קהילת סקי בעולם שסועה ביריבויות כאלה, אבל דווקא בישראל אפשר למצוא את אחד הוויכוחים היוקדים ביותר, הלוא הוא זה שניטש בין חובבי אתר החרמון לבין שונאיו.
כל חובב סקי מקומי יודע בעל פה את דיבתו של האתר הזעיר שלנו (כארבעים ק"מ מסלולים). גם מי שלא ביקר בו מכיר את סיפורי הבלהה אודות הפקקים, התורים, המחירים, המעליות המיושנות והגולשים הפרועים, כולל זוועות ייחודיות כמו פרחחים שממטירים מכיסאות המעלית חרפות (ולעתים חומרים רטובים יותר) על הגולשים במסלולים שמתחת. אפילו הסנגוריה שמלמדים על החרמון חסידיו מעמידה אותו באור מפוקפק, בהיותה בעיקר תערובת של פטריוטיות ("זה שלנו") והתנצלות ("זה מה יש").
מבלי לזלזל בצלקות הנפשיות והגופניות שהותירה הגלישה בחרמון אצל ישראלים רבים, החדווה שבה חלקנו מטיחים עלבונות באתר מעלה חשד שלא מדובר רק בביקורת עניינית. לא מעט מהמקטרים לוקים בתסמונת המוכרת של פרובינציאליות ישראלית, הלוא היא האמונה שאצלנו גרוע יותר מאשר בכל מדינה מתוקנת.
אנשים כאלה יפטירו בכעס "רק בישראל" לנוכח טורי המכוניות המשתרכים בשערי החרמון, משום שמעולם לא השתרכו בפקק האדירים השבועי על אוטוסטרדת ה-I70 בדרך לאתרי הסקי של קולורדו. הם מכתירים את המעליות בחרמון כ"עולם שלישי" מפני שאין להם מושג אודות התשתיות הישנות במאות אתרי סקי בשווייץ וצרפת. כל
אלא שכתב ההגנה על החרמון אינו מסתכם בקביעה שיש עוד מקומות בעייתיים. דווקא העובדה שאנשים מנסים להשוות בינו לבין מרכזי סקי באירופה ובארצות הברית משקפת את הצלחתו. כל יזם שפוי היה מגחך על עצם הרעיון של אתר סקי שנהנה בממוצע מחמישה ימי גלישה טובים בשנה, תחת שמש מזרח תיכונית, ללא סיכוי להביא תיירות חוץ, על הר שיושב בשטח מריבה סמוך לגבול אויב, במדינה נטולת מהנדסים עם הכשרה מתאימה לתפעול מעליות סקי, באזור עם תשתית תחבורתית ברמה עותומאנית.
מאוד טבעי היום, ב-2012, לגחך על היעדר שערים אלקטרוניים במעליות החרמון או לקבול על תדירות כבישת המסלולים. הטבעיות הזו מזכירה את הבדיחה על האיש שרואה כלב משחק שחמט עם בעליו ומביע את התפעלותו. הבעלים מניף ידו בביטול ומגחך "הוא לא כזה חכם, אני מוביל 1:3".
בלי קשר לחזון, לכישרון ולאנרגיה שנכנסו למיזם אתר החרמון, הוא עדיין היה נכשל ללא שיתוף פעולה של הציבור. מקובל לראות בתורי הענק בחרמון עדות לאופי העדרי של הישראלים, אבל יש מקום לפרשנות פחות שלילית. הנכונות של רבבות אנשים לקום באישון לילה, לוותר על עבודה, לעמוד בפקקים ולהוציא מאות ואלפי שקלים תמורת בילוי בשלג, יכולה להעיד על נחישות, חריצות, שאר רוח ואפילו מסירות למשפחה. קל לדמיין מיזם דומה נכשל בכמה משכנותינו הלבנטיניות, משום שלרוב האנשים פשוט לא יהיה כוח לכל הטרטור הזה. קל יותר ללעוס גת או לעשן נרגילה ולחכות לבילוי קצת פחות תובעני.
כן, אופטימית ככל שתהיה האספקלריה שלנו, היא לא תוכל לשקף באופן חיובי כמה מתחלואי הבילוי בחרמון. חלק נכבד מהחוויה השלילית הוא תולדה של התנהגות ברברית, מהנהגים שעוקפים את הפקק על השוליים, דרך הנדחפים ומדלגי התורים ועד המפגרים שעולים על המדרון ללא הדרכה ומסכנים את בריאות הגולשים.
מעניין אולי לדון בשורשי התופעות האלה, אבל הדיון האקדמי לא ינחם את מי שסובל מהן. מועיל יותר להבין שהן בלתי נמנעות ולהתייחס אליהן כאל אילוץ של הטבע, ממש כמו עיקול חד בכביש או מדרון תלול על ההר. ברגע שמוותרים על האשליה שמדובר ביצורים תבוניים שמסוגלים להתנהג אחרת, קל הרבה יותר להתמודד עם הקושי שהם מעוררים.
בפרספקטיבה הזו, ערסים בג'ינס שחותכים אותך על סנובורד שיצא משליטה אינם כשל חינוכי, אלא חלק מתצורת ההר, כמו רמפות, ערוצים, מוגולים ושאר האתגרים שחובבי סקי להוטים להתמודד איתם. כשמאמצים את נקודת המבט הזו, הישות המרגיזה הקרויה "הישראלי המכוער? הופכת לסוג של פעילות אקסטרים ומאבדת את העוקץ שמוציא אותנו מכלינו. אגב, זה עובד גם מחוץ לחרמון. מניסיון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם