גירלז און פילם: בתי האופנה אוהבים את הקולנוע
החיים בסרט מעולם לא נראו כה אופנתיים: הקיץ עולם האופנה שואב השראה מגיבורות סרטים קלאסיים, מקתרין דנב אצל איב סאן לורן ועד מרי פופינס אצל ג'ון גליאנו. חלק א'
המעצב הוותיק ראלף לורן עיצב את התלבושות לסרט המקורי שיצא ב-1974 ובהן התלבושות של מיה פארו שגילמה את דייזי ביוקנן המסעירה. לורן לא שתק והביע את דעתו כשאת קולקציית הקיץ הנוכחית שלו עיצב בהשראת עידן הג'אז כפי שהוא מיוצג בסרט המקורי ונראה היה שהוא ניסה לשאול מדוע החליטו לעשות רימייק למשהו שהיה טוב מלכתחילה.
שמלות הצ'רלסטון של לורן נצצו על המסלול והזכירו לכולם מיהו מלך בגדי הספורט האמריקאיים, אותם בגדים מודרניים המורכבים מפריטים בודדים ונוחים להחלפה ושסימנו בתחילת המאה הקודמת שינוי משמעותי בהשוואה לאופנה הגבוהה הפריזאית שנלבשה על ידי נשות החברה הגבוהה.
לורן אינו היחיד שהצדיע לקולנוע בקולקציית הקיץ שלו. כל אחד מהמעצבים הבאים התמקד ביצירה קולנועית בלתי נשכחת ובדמותה של אישה ספציפית שעמדה במרכז הקולקציה שהציג. הסרטים שהיוו השראה לקולקציות הם מסחריים יותר ופחות, אך לבטח איקוניים, מפתיעים ובעיקר מציעים גרסאות שונות של נשיות.
סברין, אותה מגלמת קתרין דנב, היא אישה צעירה ויפה שנשואה לדוקטור, עמו היא מסרבת לחלוק רגעים אינטימיים. מרוב שעמום סברין מחליטה לעסוק בזנות ולעבוד בבורדל בזמן שבעלה נמצא בעבודה. היא בוחרת בפסבדונים "בל דה ז'ור", שם הסרט בצרפתית שמתורגם ל"יפהפיית היום" ומרמז על המתרחש בו במהלך שעות היום. סברין מתחילה לעבוד בבית הבושת כל יום בשעות 14:00-17:00 ואז חוזרת לבעלה הלא מודע למתרחש. עם הזמן היא מפתחת רומן עם מרסל, גנגסטר צעיר ואקזוטי, שמספק את הפנטזיות הפטישיסטיות שלה.
העניינים מסתבכים כאשר מרסל דורש ממנה יותר ממה שהיא יכולה לתת ולכן היא מחליטה לעזוב הכל ולחזור לביתה. כשהיא עוזבת מרסל עוקב אחריה, ואף על פי שהיא דורשת ממנו לעזוב מיד הוא מחכה לבעלה ויורה בו שלוש יריות. הוא עצמו נורה כאשר הוא נס מהמשטרה. בעקבות הירי בעלה שרוי בתרדמת ממנה הוא מתעורר כשהוא עיוור ובכיסא גלגלים. בסופו הלא פתור של הסרט רואים את בעלה של סברין בריא והם מתנשקים ומסתכלים מהחלון על הסצנה שפתחה את הסרט. השאלה הגדולה של הסרט היא האם הדברים אכן התרחשו או שמא חלמה
בזכות הסרט דנב הפכה לאיקון, לא מעט בזכות תסרוקת "שיער חדר המיטות" שלה שנראה כאילו ישנו בה ללא סירוק ושמהווה עד היום השראה למעצבי השיער. כמו כן היא הציגה בסרט מראות שיער נוספים כדוגמת לוק שבו השיער אסוף במרכז הראש והשאר פזור, או בננה אסופה למשעי נוסח רקדנית בלט. הבגדים בסרט עוצבו על ידי איב סאן לורן, שדנב שימשה לו למוזה עד מותו.
סברין היא אישה אלגנטית בכל שעות היום, ובגדיה מדגישים את השעמום של חיי הבורגנות. דנב לובשת בסרט בין היתר שמלת מעיל מפלסטיק שחור ונעלי סירה שחורות, מעיל שמלה שחור בליווי כובע קטן ומשקפי שמש, שמלת ערב לבנה בסגנון אלה יוונית, מעיל ז'קט מצמר אדום עם רכיסה כפולה באורך בינוני יחד עם נעליים בעלות עקב עבה ושמלת ספארי בצבע חאקי שהציגה לעולם את סגנונו של סאן לורן. בסצנות הבורדל היא עוטה לעתים חלוק לבן ממשי, אך ככל שהיא נמצאת שם יותר חלה הידרדרות במצבה ובסגנונה. כשסברין חוזרת לבעלה היא לובשת שמלה שחורה שמזכירה מדי משרתת, ושיערה אסוף "אבו עגלה" שמשווה לה מראה של תלמידה תמימה.
הקולקציה: איב סאן לורן בעיצובו של סטפנו פילאטי.
המוזה: סברין, בגילומה של קתרין דנב
סטפנו פילאטי ידע שימיו בבית סאן לורן קצובים. ואכן, כיום ידוע כי קולקציית קיץ 2012 הייתה אחת לפני האחרונה שעיצב. למרות התנאים הלא אופטימליים פילאטי החליט להצדיע לקודים הקלאסיים של בית האופנה כשהוא נוקט בקו בורגני ויוקרתי שהגיע לשיא בסרט "יפהפיית היום" שהציג את השיק הצרפתי האולטימטיבי.
האישה של פילאטי היא זוהרת, עשירה ומשועממת במקצת. כבר הלוק הראשון שהוצג על המסלול רפרר לסרט בדמות שמלה בגזרת סיקסטיז ונעליים שחורות שמזכירות את נעלי "מטיפי הדת" של דנב. מעבר לכך, שיער הדוגמניות במראה הרטוב נאסף לאחור בצורת אבו עגלה, עיניהן אופרו באייליינר שחור ושפתיהן נמשחו בשפתון אדום ומפתה. הצעיפים נקשרו בצורה חזקה ומשוחררת בו בזמן בהתאם למסרי הסרט בנושא מיניות וסאדו-מאזו.
הקולקציה התמקדה בצבעים כגון אינדיגו, סגול, בורדו, כחול כהה, אפור, שחור, מנטה, ירוק עמוק וזהב. על המסלול נראו חולצות משי בעלות גב חשוף או גב מלא ששולבו עם מכנסי אורגנזה, ז'קטים בגזרת סיקסטיז בחאקי, לבן וורוד, חליפה לבנה ומתחתיה צעיף משי בכחול רויאל וחליפת חצאית בצבע מנטה עם אבזם בצוואר בסגנון סאדו-מאזו. עוד נראו חצאית פליסה בעלת כיסי דגמ"ח באורך מיני עם חגורה צבאית שרפרפה לשמלת הספארי של לורן.
הקולקציה הושפעה מאווירת העושר והסקסיות העצורה של הסרט שבאה לידי ביטוי בעיקר בבגדי הערב. פילאטי לא עיצב את הקולקציה כהעתק אחד לאחד של הסרט, אלא ברוח האלגנטיות של דנב ודמותה של סברין, ואפשר בהחלט לדמיין את דנב של 1967 לובשת את הבגדים של פילאטי.
המבקרים של פילאטי לא יכולים להתווכח עם העובדה שהוא מעצב מוכשר, שכל קולקציה בעיצובו היא להיט בקרב הלקוחות הנאמנים, ואת זה הבוסים הגדולים יזכרו לו לטובה. פילאטי הצליח לשמר את רוחו של סאן לורן באמצעות עבודה בצמוד לארכיון של מעצב-העל, כשהוא ממשיך להזכיר לכולם את המורשת של בית האופנה החשוב. על כך ועל פרשנותו לבורגנות החונקת מגיעה לו תודה ענקית מכולנו.
הדמות המרכזית בסרט היא מיסייה הולו (המגולם על ידי טאטי עצמו), שחי בעולם משלו ומתקשה להתמודד עם הקפיטליזם האמריקאי שהשתלט על צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. מיסייה הולו הוא דודו של ז'ראר בן התשע שגר עם הוריו החומרניים בבית פרטי ואולטרה מודרני הממוקם בפרבר חדש של פריז. הוריו של ז'ראר מתפקדים כרובוטים שמחקו את אישיותם על מנת להשתייך למעמד הבינוני. הבית עצמו הוא דמות מרכזית בסרט, וכדי להמחיש זאת הסרט חוזר על אותה בדיחה שבה צוחקים על מזרקת הדג שמופעלת בגינה רק כשאורחים חשובים מגיעים לביקור.
האלמנטים בבית, שמכונה "וילה אפרל" על שם דייריו, מייצגים יופי לא אישי ולא ידידותי למשתמש. טאטי טען בעבר כי "צורות גיאומטריות לא מייצרות אנשים נחמדים". זהו בית בעל אסתטיקה מלאכותית ובו ריהוט שאי אפשר לשבת עליו, שבילים שצריך לדרוך עליהם ללא יציאה מהקווים, מטבח עתידני שעושה רעש של מנוע מטוס, ללא מרחב הדרוש לגידול ילד וניקיון קפדני של בית מרקחת. אם זה לא מספיק מלאכותי, אז מר אפרל עובד כמנהל במפעל פלסטיק.
לעומת משפחתו, מר הולו הוא מחוסר עבודה שגר בדירת גג עלובה בעיר, יוצא לטיולים רגליים עם אחיינו ומאושר בחלקו. ז'ראר אוהב את דודו בשל מי שהוא ומסתובב עמו בכל הזדמנות כדי לברוח מהוריו הקפדנים והלא אנושיים. אמו היא אישה גדולת היקפים, אך תמיד אלגנטית עם שיער בלונדיני אסוף וגבוה שלובשת שמלות פיפטיז בגזרת A. היא אמא מנוכרת שלא רואה את בנה ממטר, דבר שבא לידי ביטוי לדוגמה כשהיא מקלחת אותו ומתייחסת אליו כאל כלב נגוע בפרעושים. היא עושה זאת בשמלה לבנה שנראית כמדי אחות - רמז לסטריליות שלה.
האורחים הגרוטסקיים שמגיעים לבית לבושים בסגנון שונה מהאם. כך לדוגמה אורחת אחת חובשת תרבוש אדום וגיאומטרי, אורחת אחרת מגיעה לבושה באוברול לבן כשמעליו חגורה ירוקה ושיער נוסח גרייס קלי גרסת הטראש. לעומתן, הנשים שעובדות במפעל הפלסטיק יחד עם מר אפרל לובשות חלוקים לבנים ומעוצבים.
הקולקציה: ז'יל סנדר בעיצובו של ראף סימונס
המוזה: גברת אפרל, שגולמה על ידי השחקנית אדריאן סרבנטי, כולל הווילה, הבגדים והאורחים
ראף סימונס אמר על הקולקציה כי "יופי בדרגה הגבוהה ביותר שלו יכול לגרום לחוויה יוצאת דופן של שיקוף מציאות היופי ומשמעות הקיום של המתבונן". מכיוון שמדובר במעצב אינטלקטואלי אמירתו היא בעלת משמעות רחבה יותר ובדומה לסרט יש בה ציניות רבה בעיקר ביחס שלו לגברת אפרל ולנשים הנובורישיות שהיא מייצגת. כדי להעצים את האפקט סימונס בחר בשיר Candy Shop של 50 סנט כשיר שילווה את הקולקציה והמחיש בכך את סלידתו מהסחרור הקפיטליסטי.
האקססוריז הבולטים לאורך כל הקולקציה היו כובעי ביני מעוצבים עם רשת שהגיעה בצבעוניות של לבן, תכלת, ירוק, שחור, כחול כהה, אדום ועוד. הביני נלקח מהלוק של האורחת שמגיעה לביקור בבית כשהיא חובשת את הטורבן המגוחך. סימונס חיבר בין הטורבן לכובע הביני שחובש עובד במפעל הפלסטיק וההשראה בולטת בעיקר בגרסה האדומה. מכנסיים לבנים באורך הקרסול שולבו עם סריג מחורר ומעליו ז'קט לבן בלוק שנוצר בהשראת עובדות המפעל, ואותו הדבר לגבי שמלות הכלה בעלות מראה ההוט קוטור, שהן למעשה אדפטציה לחלוקים הלבנים של אותן העובדות בתוספת אלגנטיות נוסח גרייס קלי.
שמלות בגזרות פיפטיז מזכירות מצד אחד את אמו של ז'ראר וחברותיה הסנוביות שלא מפסיקות להתחרות ביניהן, ומצד שני הן מרפררות לקווים הגיאומטריים של הווילה ועיצוב הפנים שלה. זוהי קולקציה שמעבירה ביקורת חריפה על מסחריות ובורגנות ומבקשת לספק ערך מוסף לרוכשות, עם חייטות ברמת הוט קוטור מהמעלה הראשונה במחירים של רדי טו וור. למי שהממון מצוי בכיסה שווה לחסוך כל אגורה ולרכוש משהו מהקולקציה גם מכיוון שמדובר בקולקציה אחת לפני אחרונה שעיצב סימונס לבית האופנה שנטש. לאחר מינויו למנהל הקריאטיבי של בית "דיור" אפשר לומר בבטחה שעיצוביו לבית ז'יל סנדר יהפכו למבוקשים בעתיד והם גם אלו שהכינו את הקרקע לקוטור שיעצב עבור דיור ויועלה למסלול ביולי הקרוב.
חלק ב' ובו שלושה סרטים נוספים יפורסם מחר (רביעי).
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם