ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

אלכסנדרה הכובשת: עורכת ווג הפחות נוצצת

לא זוהרת, סוחבת חמישה ק"ג עודפים, נוסעת לעבודה ברכבת התחתית ונושאת כדורים נגד חרדות בארנק. אלכסנדרה שולמן, העורכת הוותיקה של "ווג" הבריטי, מוציאה ספר ביכורים ולא מרגישה ווינרית

אם צפיתם ב"השטן לובשת פראדה", בטח נראה לכם שכל עורכת מגזין אופנה מצליח צריכה לפתח אטיטיוד ביצ'י א-לה אנה ווינטור, עורכת "ווג" ארה"ב. אם אתם מכורים לבלוג אופנה, אתם אולי סבורים שכל עורכת מגזין אופנה צריכה סטייל מובחן וחסר פשרות כמו של אנה דלו רוסו, עורכת האופנה ב"ווג" יפן.

- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סגנון

אבל אלכסנדרה שולמן, לונדונית נטולת פוזות בת 54, מוכיחה שלכל כלל יש יוצא מהכלל. שולמן רחוקה מלהיות דקיקה כדוגמנית בניגוד לעורכת "ווג" פריז עמנואל אלט. היא חייכנית ונגישה והיא נוסעת ב"אנדרגראונד" לעבודתה כעורכת הראשית של "ווג" הבריטי.

שולמן נושאת בתפקידה הנוצץ שני עשורים, וממש לא טורחת לטפח תדמית מושלמת. היא מעשנת בשרשרת, פניה נקיות מאיפור ומטיפולים קוסמטיים, שיערה אינו מסודר והשורשים משוועים לצבע, והמלתחה שלה אומנם כוללת בגדי מעצבים שווים כמו ג'ונתן סונדרס, ג'וזף אלטוזרה ומאנולו בלאניק, אבל הם כאלו שכל אשה בכל גודל או גיל יכולה ללבוש.

יש לה שיק, אך הוא נטול זוהר לחלוטין. "אני כבר לא שופטת את עצמי על המראה שלי, כי בנקודה הזאת נמצא השיגעון", אמרה בראיון ל"טלגרף". "הרבה מאוד אנשים מודאגים מכך שאינם נראים טוב כפי שנראו בעבר, אך הם חייבים להבין שזאת המציאות ולמצוא משהו אחר להתעניין בו".

שולמן מחשיבה עצמה לעיתונאית יותר מאשר עורכת אופנה, כי זה מה שעשתה במשך רוב הקריירה שלה. "לשם עריכת אופנה לא נדרש להיות עיתונאי", היא אומרת בכנות אופיינית ל"פייננשל טיימס". "עורכת אופנה היא מישהי שמעבירה את האופנה באמצעות תמונות. מעולם לא ערכתי צילומי אופנה, ולכן ברור שזה לא דבר שאני מרגישה שאני עושה באופן טבעי".

כתוצאה מכך, "ווג" שלה הוא מטרייה רחבה וססגונית לאופנה העולמית, והיא מאוד גאה בעובדה שאינה מפרסמת כתבות על דיאטות או ניתוחים קוסמטיים. "אני מאמינה שכל אשה תבחר לחיות את חייה

כפי שהיא רוצה, אבל אני לא שם כדי למכור להן את הרעיון שהן צריכות לעשות דברים מלאכותיים או דיאטה מחמירה כדי להפוך לנשים מושכות יותר. אני לא מאמינה בזה".

שולמן רואה את המהות של "ווג" בעריכתה כמו שהיא אוהבת את ההמבורגר שלה: ביג סייז, אבל לא מדמם. "אני חושבת על 'ווג' כיום בדיוק כמו שחשבתי עליו בצעירותי: העולם שרציתי לדעת עליו, אבל היה שונה לחלוטין ממציאות הקיום שלי. אז כשקראתי אותו הרגשתי באופן כלשהו שזה הוסיף לי זוהר. רציתי לקבל קצת מזה, אבל לא רציתי שזה יהיה הקיום היומיומי שלי".  

אבל אל תתנו לאג'נדה השפויה או לנעלי הבלרינה בוורוד מזעזע שלה להטעות אתכם: היא קשוחה כפלדה, ויש לה עם מה להתמודד. "הכוח של 'ווג' טמון בהיותו המילה האחרונה והקובעת בענייני סגנון. דברים המופיעים במגזין מתורגמים מיידית למכירות, ומכיוון ש'ווג' קיים כבר כל כך הרבה שנים, יש לו אוטוריטה והשפעה. אלה ההטבות של הכוח, אבל המיקום שלו מעמיד אותו בקו האש של ההאשמות שמשלחים בתעשיית האופנה: הפרעות אכילה, הערכה עצמית נמוכה, חובות שמצטברים בכרטיסי האשראי, אליטיזם", אמרה.

בחודש שעבר יצא לאור ספר הביכורים של שולמן, "האם עדיין אפשר להיות חברים?". זהו רומן דמיוני קליל המגולל את סיפור חייהן של שלוש חברות שזה עתה סיימו את לימודיהן בקולג' ומתחילות לטעום מהחיים בלונדון באייטיז. אין קשר בין הרומן הפיקטיבי לחייה, אף ששתיים מהגיבורות עובדות בענף התקשורת.

כתיבת הספר הייתה משהו ששולמן תמיד רצתה לעשות, אך במשך שנים נאלצה לדחות זאת מחוסר זמן, עד שמו"ל ידוע לחץ עליה. במשך שנתיים כתבה בשעות הבוקר המוקדמות ובסופי השבוע. זה לא היה קל. עורכת על, אבל הטיוטה הראשונה שלה נזרקה לפח על ידי העורך.

הספר זכה לביקורות אוהדות אך לא נלהבות: "יש לה עין טובה לפרטים הקטנים, והיא לוכדת בספרה את הטירוף של תקופת שנות ה-80, כאשר קוקטייל בעל שם כמו 'סקרודרייבר' היה גולת הכותרת של התחכום", נכתב ב"לונדון איוונינג סטנדרד", ובאתר ה"אינדיפנדנט" נכתב ש"כנראה לא סביר ששולמן תשכפל את הצלחת המגזין שלה בעולם הספרים, אבל היא תשאיר חותם".

היא לא המומה מהביקורת. "כשאת עורכת 'ווג' ואת יודעת שכולם הולכים לקרוא את הספר שלך ולכתוב ביקורות עליו, לפרסם ספר זה דבר שמצריך להיות מאוד חזקה כדי לעשותו. אני מוצאת שיצירת עלילה ודיאלוג קשה לי. אני מקווה לשפר זאת", אמרה.

הספר הוקדש לאמה, דרוסילה בייפוס, עיתונאית לשעבר ומחברת ספרים של כללי נימוסים והליכות. "אני לא חושבת שהיא אהבה את הספר במיוחד", אמרה הבת בראיון טלוויזיוני. "אבל זה בסדר. היא תמיד הייתה שיפוטית כלפי". אולי כתגובת יתר, שולמן פיתחה ציפיות נמוכות במיוחד מעצמה. לדברי חבריה, היא אף פעם לא הייתה בעלת הערכה עצמית גבוהה. קולגות מספרים כי היא אדם מאוד פרטי.

לאנשים שעבדו איתה במשך שנים לא היה מושג מה היא מרגישה כלפיהם, עד שעזבו את מקום העבודה והופתעו כשהיא חגגה להם במפתיע וברוב פאר בביתה. יש לה דרייב אדיר להצליח, ועל השאלה אם היא מרגישה "מצליחה", היססה לפני שענתה ש"אני בטוחה שאני מצליחה, אבל בתוכי אני לא מרגישה כך".

שולמן גדלה בשכונה יוקרתית בלונדון, הבכורה בין שלושה אחים. למשפחתה יש אילן יוחסין ספרותי מרשים. אביה, מילטון שולמן, היה עיתונאי ומבקר תיאטרון שנון של ה"איוונינג סטנדרד". אמה, כאמור, הייתה עיתונאית שבין השאר כתבה ל"ווג". כילדה, הרעיון לאחוז בעט למחייתה נראה לה כמו סיוט. היא בכלל חלמה להיות ספרית. שולמן סיימה לימודי אנתרופולוגיה באוניברסיטת סאסקס וקיבלה עבודה זמנית כמזכירת המערכת של מגזין מקומי. היא אהבה את העבודה, ומאותו רגע ידעה ששם עתידה. היא המשיכה לעבוד כעורכת נשים ב"סאנדיי טלגרף", ערכה כתבות ב"ווג" והתמנתה לעורכת מגזין האופנה לגברים GQ ב-1990.

כעבור שנתיים, בגיל 34, זכתה בתפקיד חייה, עורכת "ווג". ליז טילבריס, קודמתה, נפרדה ממנה בתגובה חמוצה למדי, משהו כמו "שיהיה לך בהצלחה, ילדה, אין לך מושג מה מחכה לך". במבט לאחור, שולמן אמרה שהייתה נפטרת מוקדם יותר מהאנשים שלא רצו לעבוד איתה. 

מי שרוצה לעצבן אותה, יכול לפתוח בשאלה השכיחה והנפיצה אם היא חושבת על פמיניזם בזמן העבודה שלה. ל"פייננשל טיימס" ענתה בכעס ש"אני לא חושבת על פמיניזם בכלל. זה לא אומר שאני לא חושבת שזה חשוב. אבל למה שואלים אותי כל הזמן על פמיניזם? כעורכת 'ווג' עלייך להתמקד במראה. חבל שאנשים מרגישים שזה לא עולה בקנה אחד עם להיות פמיניסטית, שיש משהו רדוד באכפתיות לגבי המראה שלך", צלפה.

במאמר חריף שלה שפורסם באתר ה"דיילי מייל אונליין" וחולל בבריטניה סערה, רמזה שנשים מציבות את עצמן במצב בעייתי כשהן יוצאות לחופשת לידה של שנה, ולאחר מכן דורשות גמישות בשעות העבודה. "המציאות היא שאם את לוקחת פסק זמן כדי להביא ילדים לעולם, זה פוגע במסלול הקידום שלך. זה למעשה סוג של יציאה החוצה למשך שנתיים או שלוש, ולזה יש השפעה במקום העבודה. אי אפשר להעמיד פנים שזה לא קורה", כתבה.

החלום הרטוב שלה לתמונת שער מבריקה היא איווט קופר, שרת האוצר הבריטית, או נשים חזקות ומעוררות השראה: מדעניות, נשות עסקים ופוליטיקאיות. היא חולמת להלביש את קופר בשמלת נשף אלגנטית עם תכשיטי וינטג', ויודעת שזה לא יקרה. "זאת הבעיה באנגליה. נשים מצליחות מפחדות להצטייר כזוהרות ולהצטלם בשמלה של פול סמית' שעולה סכום אסטרונומי, שמא זה יגרום להן להיראות קלילות.

זה משהו שאנה ווינטור עושה לעתים קרובות עם מישל אובמה, הילארי קלינטון, ננסי רייגן וקונדוליסה רייס, כי הן לא מתייחסות למחיר השמלה בשער אם התמונה נראית טוב", קבלה ל"גארדיאן".

שולמן תישאר בתפקידה כל עוד ירצו בשירותיה, אך היא מתכננת את כתיבת הרומן הבא. "בני סם בקרוב יעזוב את הבית ללימודים בקולג', אז אני מבלה די הרבה זמן במחשבות על השלב הבא. אני הרבה יותר מפויסת עם עצמי כיום מאשר הייתי בעבר".

והיא לא מהרהרת בערגה בעלומיה. "אני כל כך שמחה שאני לא אשה צעירה כיום. בצעירותי, כשהתחלתי לקיים יחסי מין עם גברים, אפילו לא הסרתי בשעווה את קו הביקיני, וגברים... היו כל כך ג'נטלמנים ואדיבים. עכשיו נראה לי מפחיד להיות בת 20. הלחץ כל כך גדול להיות מושלמת, נטולת שיער, ללא רבב, רזה, זה באמת נורא. לעולם לא הייתי מעיזה להתפשט". 

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...