אשליות: הטרנד הסוריאליסטי עושה בלגן
התערוכה במוזיאון המטרופוליטן המוקדשת ליצירתן של מעצבות האופנה הלא שגרתיות אלזה סקיאפרלי ומיוצ'ה פראדה, מחלצת את הטרנד הסוריאליסטי מתהומות תת ההכרה. ואל תחפשו כאן היגיון
- וגם: הפקת אופנה במחווה לסוריאליזם
פועלן של שתי מעצבות שיש ביניהן הרבה מן המשותף, מוצג שם בגאון. שתי נשים איטלקיות חזקות ממעמד מיוחס, שהן אמניות לא פחות ממעצבות אופנה. אלזה סקיאפרלי נשארה לא מוכרת יחסית לציבור. את שמה של השנייה, מיוצ'ה פראדה, הוגה כל חובבת אופנה ביראת כבוד. שתיהן לא יוצרות בגדים מיינסטרימיים, ולא ניסו אף פעם להתחנף לקהל ולרצות אותו.
העיצובים שלהן שונים מאוד מאלה של שאר הקולגות, ולא פעם כונו "מכוערים". הן, בתגובה, חייכו בהנאה. הסוריאליזם הוא ליבת מהות העיצוב שלהן, וכל אחת פירשה אותו בדרכה שלה.
משמעותו המילולית של הביטוי "סוריאליזם" הוא "מעל המציאות". התנועה הסוריאליסטית הוקמה ב-1924 בפריז על ידי אנדרה ברטון, שכתב את המניפסט הסוריאליסטי ובו טען, בין היתר, שאדם צריך לשאוף להביע עצמו בכל דרך ביטוי, שמחשבתו צריכה להיות נקייה ושעליו לחתור לעבר התת מודע. "שדות מגנטיים", ספרם הסוריאליסטי פורץ הדרך של ברטון ופיליפ סופו, יצא בשנת 1920, עוד טרם הוקמה התנועה, ונחשב לסוריאליסטי משום שנכתב "אוטומטית", כלומר בלי לחשוב או לתכנן לפני הכתיבה.
שפתו עשירה, אך הכתוב לא תמיד הגיוני. ברטון טען שהמפגש של תת ההכרה של המחברים הוא שיצר "מסמך רוחני". התנועה הסוריאליסטית דחתה את הרציונליזם, הושפעה רבות מפרויד ומרקס והציגה עבודות
הם טענו שאלו שנטרפה עליהם דעתם הם למעשה אמנים, ודרשו בתוקף לבטל את הקונספט של בתי חולים לחולי נפש. התנועה שגשגה בעיקר בפריז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, והתמקדה - פרט לאמנות - גם בתיאטרון ובקולנוע. בשנות השלושים דאלי ומגריט הפכו לאמנים המזוהים עם הזרם, שמטרתו אז הייתה לחשוף אמיתות פסיכולוגיות תוך כדי הפשטת חפצים יומיומיים ממשמעותם הרגילה, על מנת ליצור אימג' שהוא הרבה מעבר לנוכחותו הפיזית.
סקיאפרלי נולדה ב-1890 למשפחה אריסטוקרטית ברומא. היא למדה באוניברסיטה ופרסמה ספר שירה פרובוקטיבי, שגרם למשפחתה השמרנית לשלוח אותה מיד למנזר, שם פצחה בשביתת רעב והסכימה בגיל 22 לפשרה, לקחת על עצמה משרת אומנת בלונדון. היא חיה חיי יוקרה שמומנו על ידי משפחתה המיוחסת, אך השאיפה לחיים יצירתיים הובילה אותה לניו יורק, ללמוד אמנות ולהפוך למעצבת אופנה.
בניו יורק היא עבדה בבוטיק ופגשה אמנים כמו מרסל דושאן ומאן ריי, ובעקבות האחרון עקרה לפריז, שם החלה לתפור לעצמה בגדים ופתחה עסק שנסגר ב-1926, למרות ביקורות מעולות. שנה מאוחר יותר היא יצרה קולקציית סריגים בעלי תפר מיוחד שיצרו פליטים ארמנים וסוודרים שיוצרים אשליות אופטיות. ב-1931 היא התמקדה בבגדי ספורט חדשניים והוסיפה לקולקציה בגדי ערב. העסק התחזק. היא הציגה סוודרים צבעוניים שכוללים אלמנטים גרפיים, לאחר מכן הדפסי אוכל, חלקי גוף, חיות ועוד.
סקיאפרלי היא הראשונה שהשתמשה ברוכסנים צבעוניים ובוהקים בבגדי ספורט ב-1930, והראשונה שיצרה כפתורים מיוחדים בצורות של דבורים, בוטנים וראשי כבשים. כמו כן, הביאה לאופנה הפריזאית חולצות רקומות, טורבנים, כובעים בעלי פונפונים, חגורות בהשראה ברברית ואת נעלי הוודג', שהן טרנדיות עד היום. תצוגות האופנה שלה הקדימו את זמנן, שכן הן כללו קונספט, מוזיקה ואמנות. היא גם הייתה מהראשונים שנעזרו בדוגמניות גבוהות ושטוחות חזה.
אמנות הייתה אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של סקיאפרלי. ז'קט שיצרה ב-1937, יחד עם ז'אן קוקטו, נתפר בדמות אשה, ובו יד אחת מחבקת את אזור המותניים, ושיער בלונדיני ארוך "משתלשל" במורד השרוול. המעיל מציג שני פרופילים מביטים זה על זה, אשליה אופטית של אגרטל עם שושנים. שיתוף הפעולה עם דאלי (היא החזיקה כמה עבודות מקוריות שלו) התפרסם בזכות שמלת הלובסטר שיצרו ב-1937.
השמלה התפרסמה כשנלבשה על ידי וואליס סימפסון, לפני חתונתה עם המלך אדוארד. באותה שנה דאלי אייר עבור סקיאפרלי כובע שעוצב כנעל גבוהת עקב, נחבש על ידי אשתו גאלה דאלי והפך ללהיט. שנה מאוחר יותר הם יצרו את "שמלת הדמעות". השמלה עשויה משי וויסקוזה מעורבים, יחד עם הינומה ארוכה שנלבשת על הראש. מבט מקרוב חושף את האשליה האופטית. על השמלה מודפסות דמעות, וההינומה הארוכה מורכבת מקרעים שנחתכו וחוברו מחדש על ידי דאלי, בצבע מג'נטה. הם נראים כאילו נעשו בבשר החי של חיה והופיעו בעבר בציוריו.
כשפריז נכבשה על ידי הנאצים ב-1940, סקפירלי שטה לניו יורק. כשחזרה לפריז לאחר המלחמה, האופנה בה השתנתה לחלוטין. עמד בראשה כריסטיאן דיור. בית העיצוב של סקיאפרלי נסגר ב-1954, באותה שנה בה הנמסיס שלה - קוקו שאנל - חזרה לעצב ובגדול. בגיל 64 כתבה אוטוביוגרפיה וחיה בנוחות בין פריז לתוניסיה. היא מתה בנובמבר 1973.
מיוצ'ה פראדה נולדה ב-1949 במילאנו. היא נכדתו הצעירה של מריו פראדה, הבעלים של חברת פראדה, שהוקמה ב-1913. היא למדה לתואר ראשון במדעי המדינה ופנטומימה, הייתה חברת המפלגה הקומוניסטית ולוחמת לזכויות האשה בשנות השבעים בפריז.
ב-1978 היא נכנסה לעסק המשפחתי שסיפק עד אז תיקים, מברשות שיער ומקלות הליכה יוקרתיים. באותו זמן הכירה את פטריצ'יו ברטלי, מי שהפך מאוחר יותר לשותפה העסקי ולבעלה, ופיתח את העסק לאימפריה שהוא היום.
את השלאגר הראשון שלה פראדה יצרה ב-1985: תיקי ניילון שחורים עשויים לעילא, עם דיסקית לוגו מינימלית ברוח התקופה. ב-1989 היא הציגה את קולקציית ה"רדי טו וור" הראשונה שלה לנשים, בשנת 1992 פתחה את הלייבל "מיו מיו" - צעיר יותר ופחות יקר. עם יותר מ-250 חנויות ב-65 מדינות, פראדה היא אחת המעצבות המוערכות בעולם.
ב-1993 היא זכתה בפרס המעצבת הבינלאומית של מועצת האופנה האמריקאית. בקיץ 2000, למשל, היא הציגה קולקציה המבוססת על קלישאות נשיות כמו הדפסי ורדים, שפתיים, עור ותחרה, שאם הלובשת אינה יודעת כיצד לשאת אותן בגאון, תהפוך לבדיחה מהלכת. פראדה לא נחה על זרי הדפנה, וכשכולם מצפים ממנה למשהו היא עושה יו טרן. בקולקציות החורף האחרונות האלמנט הבולט היה מכנסיים וחליפות מכנסיים נוסח מיק ג'אגר, בעוד שהפטיש הפרטי שלה הוא דווקא נשיות מתוקה וחצאיות.
כיום פראדה נחשבת למי שצופה מראש תמורות תרבותיות. היא מעצבת את הדברים שהיא רוצה ללבוש, ואלו הופכים בשניות לדבר הכי עכשווי. בגדיה לרוב נוחים ולבישים, אך בעלי עומק אינטלקטואלי. הגישה של ערבוב מקורות השראה, הקצנה מכוונת ושימוש במה שמוגדר כטעם רע במתכוון היא הדרך שלה לבטא סוריאליזם.
קולקציית הקיץ הנוכחי שלה מבטאת את רוח התנועה בשלמות. "יש לנו עניין, באיטליה, בנשים ובמכוניות", אמרה בציניות. על החצאיות והחולצות הודפסו הדפסים ילדותיים ונעליים עם להבות שבוקעות מאחור נוסח רכבי וינטג' אמריקאיים. האווירה הכללית הייתה של סרט א-לה "גריז".
אבל הצבעוניות הדהויה והלא הגיונית היא הסאב-טקסט: ההשראה המרכזית היא עיצובי הפיפטיז של DDR (הממשלה המזרח גרמנית בימי החלוקה למזרח ומערב), ואותם ציורים ילדותיים של מכוניות נראים אמנם כאילו הם לקוחים מחדרי ילדים, אבל מאלו של מזרח גרמניה דאז, שנאלצו להסתפק בחומרים זולים שלא מצריכים גיהוץ. פראדה מעבירה מסר על המתח שבין קומוניזם לקפיטליזם, על מעמד האשה וסתירות פנימיות של עולמנו.
לצד התערוכה, מעצבי אופנה רבים פנו בקולקציית החורף לסוריאליזם. אלכסנדר וואנג, למשל, יצר קולקציה שהאלמנט הבולט בה היו מעילי טוויד ש"התחפשו" למעילי עור. פרואנזה סקולר הלכו על קולקציה שנראית כאילו עוצבה בבית "בלנסיאגה". הם הציגו שמלות בעלות שרוולים ארוכים ומבנה מסובך, חליפות סמוראים עירוניים ושמלות אוריגמי. ג'ון לנון בפסקול, בסטייל יוקו אונו ואסיה באינטרפרטציה מודרנית - וקיבלתם סוריאליסטיות אורבנית.
מארק ג'ייקובס יצר תצוגה מפתיעה ומפעימה במקוריותה, עם תפאורה ומוזיקה היישר מ"אוליבר טוויסט" של צ'ארלס דיקנס. בקולקציית ה"רדי טור וור" של "בלנסיאגה" לקיץ הנוכחי, ניקולה גסקייה הציג מצחיות ענקיות המכונות בלעז visors, שהפכו כבר ללהיט של בלוגי הרחוב (למשל אצל אנה דלו רוסו, עורכת האופנה של "ווג" יפן) עוד טרם תחילת העונה. הן נלקחו מצילום מפורסם של הצלם אירווינג פן, כשאצל גסקייה הן קיבלו טיפול מודרני.
שער "ווג" איטליה וההפקה המרכזית של גיליון פברואר האחרון עסקו בסוריאליזם, בכתבה מקסימה בכיכוב לאורה קמפמן ההולנדית. מגזין W הציג את לארה סטון בכתבת אופנה שבה כל פעם חלק אחר מגופה מוחלף בחלק גוף אחר שאינו קשור, כמו טורסו של גבר שחור. ההפקה היא בהשראת הטכניקה הידועה corpse exquisite, שהתחילה כמשחק סוריאליסטי על ידי ברטון וחבריו ב-1925, ואומרת שכל משתתף אמור להוסיף קומפוזיציה למה שנעשה לפניו. כיום הטכניקה הזו נפוצה במשחקים ובספרי ילדים.
ומה שמדהים הוא שפראדה עצמה די התנגדה לתערוכה הזו. היא טענה באתר "ווג" הבריטי שאינה רואה את הקשר בינה לבין סקיאפרלי. או שאולי הייתה זו עוד מהתלת יחסי ציבור יצירתית. כמה סוריאליסטי מצדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם