עקבים גבוהים: התערוכה שמלהיטה את עולם האופנה
תערוכה חדשה במוזיאון המטרופוליטן מפגישה בין שתי אגדות: מעצבת העל מיוצ'ה פראדה ואלזה סקיאפרלי, האישה שהמציאה את הפלטפורמות והראשונה שהלבישה נשים בשורטס
בכניסה למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ביום שני השבוע, ערב פתיחת תערוכת האופנה החדשה של המוזיאון, עמדו זו לצד זו עורכת ווג האמריקאי אנה ווינטור והמעצבת מיוצ'ה פראדה, שתיהן לבושות מכף רגל ועד ראש בבגדי המותג שעיצבה האחרונה, וחייכו אל מאות עדשות המצלמות שהופנו אליהן. את ווינטור ופראדה, שתי הנשים החזקות והמוכרות בעולם האופנה, אין צורך להציג לקהל. האחת הפכה לידוענית בזכות הספר והסרט "השטן לובשת פראדה" והסרט הדוקומנטרי המצליח "גיליון ספטמבר", השנייה היא המעצבת הראשית והאוחזת בשליטה באחת ממותגי היוקרה המצליחים בעולם ששוויו מוערך כיום ביותר מחמישה מיליארד דולר.
לעומתן ספק אם כל מבקרי התערוכה יזהו את שמה של אלזה סקיאפרלי, אחת ממעצבות האופנה החשובות והמשפיעות במאה ה-20 והצלע השנייה שלה מוקדשת התערוכה החדשה "פראדה וסקיאפרלי - שיחות בלתי אפשריות". סקיאפרלי (שכונתה "סקאפ" בחיבה על ידי חבריה) פעלה משנות העשרים ועד שנות החמישים של המאה הקודמת. היא היתה מעצבת מהפכנית וחתרנית, ועדיין יש לה השפעה רבה על מעצבי האופנה: מז'יבנשי, שהחל את דרכו כאסיסטנט שלה, דרך איב סן לורן, שהיה בן טיפוחיה, ועד מרבית מעצבי העל ששאבו וממשיכים לשאוב השראה מיצירותיה, כמו ז'אן פול גוטייה, אלכסנדר מקווין, מרטין מרג'יאלה ורבים אחרים.
- עשו לייק לעמוד הפייסבוק של סגנון
היא היתה הראשונה כמעט בכל תחום שבו נגעה, ושברה את כל המוסכמות הקשורות לאסתטיקה שהיו נהוגות עד בואה. עד שנת 1954, כשסגרה את בית האופנה שלה, היא הספיקה להעניק לאופנה שורה של המצאות חדשניות ופרועות שהסעירו את עולם: היא המציאה את המונח "שוקינג פינק" והיתה הראשונה שיצרה בגדים בשיתוף פעולה עם אמנים, ובראשם ידידה הקרוב סלבדור דאלי.
היא היתה אחראית לעיצובים שהיו משולחי רסן בכל קנה מידה, ובייחוד בתקופתה: כפפות עם ציפורניים אדומות, כובע בצורת נעל, שמלות עם ציורי לובסטרים, ז'קטים עם כפתורים בצורת דבורים, גזרים, כרוביות ורקדניות; היא שילבה משי עם פלסטיק, אקריליק, צלופן, וסיבי מתכת; היא הלבישה את מיטב הספורטאיות ושחקניות הקולנוע כמיי ווסט, קתרין הפבורן, מרלן דיטריך וזא זא גאבור, הציגה את תצוגת האופנה הראשונה אי פעם, הלבישה נשים לראשונה בהיסטוריה בשורטס והמציאה את נעלי הפלטפורמה. היא שעיצבה את שמלת המעטפת הראשונה, היתה הראשונה ששילבה חזיות מובנות בתוך בגדיה, וקצרה היריעה מלהכיל את שאר ההמצאות המהפכניות שלה.
- מי הגיעו לגאלה של התערוכה ומה הן לבשו?
בשנת 1932 העסיקה סקיאפרלי 400 עובדים ומכרה בין 7,000 ל-8,000 דגמים בשנה. אף שנדמה היה כי הגיעה אל פסגת היצירה, כעבור 30 שנה היא נקלעה לקשיים כלכליים שנבעו מחוסר הרצון שלה להשלים עם אופנת שנות החמישים שלאחר המלחמה, שהחזירה את המחוכים למלתחה הנשית.
הקריירה האגדית של סקיאפרלי הגיעה לסיומה בפשיטת רגל ובאנונימיות. אך נראה שבקרוב עומד הדבר להשתנות לחלוטין. בתזמון מושלם, וככל הנראה לא מקרי, הודיע בדיוק בבוקר פתיחת התערוכה בעליו של המותג כיום, איש העסקים דייגו דלה ואלה, על כוונתו הקרובה להקים לתחייה את בית האופנה סקיאפרלי, שסגר את שעריו ב-1954, לאחר שבמהלך השנה האחרונה נפוצו לא מעט שמועות על כוונתו לעשות זאת, וכי ג'ון
את יחסי הציבור הנותרים ללא ספק עומדת לעשות התערוכה החדשה, שמפגישה באופן פנטסטי בין שתיים ממעצבות האופנה החשובות והמשפיעות באופנה המודרנית, למרות העובדה שהן לא נפגשו מעולם. סקיאפרלי הלכה לעולמה ב-1973, ופראדה החלה את דרכה באופנה רק בשנת 1978, אז נקלע לקשיים העסק המשפחתי שהקים סבה במילאנו ושעסק בייצור מוצרי יוקרה מעור. פראדה, שסיימה אז דוקטורט במדעי המדינה, לקחה לידיה את המושכות והחלה לנהל את העסק במטרה לשקם אותו והפכה אותו - יחד עם בן זוגה - לאחד מתאגידי הענק הגדולים בעולם ולאחד מבתי האופנה המקוריים והמפתיעים ביותר, המכתיבים במדויק את הטרנדים השולטים בעולם מדי עונה.
באמצעות שמונה סרטי וידיאו גדולי ממדים שמוקרנים בחללי התערוכה השונים מתעוררת דמותה של סקיאפרלי לתחייה. בסדרת הסרטים שביים התסריטאי והבמאי באז לורמן משוחחת פראדה עצמה עם סקיאפרלי, בגילומה של השחקנית ג'ודי דיוויס.
תסריט השיחות נכתב על פי האוטוביוגרפיה שכתבה סקיאפרלי ב-1954, "שוקינג פינק", ומתוך ראיונות שערכו איתה אוצרי התערוכה. בכל אחד מחללי התערוכה יצרו אוצרי מכון התלבושות של המטרופוליטן, הרולד קודה ואנדרו בולטון, מעין אנסמבל בן 90 פריטי לבוש ו-30 אביזרים שעיצבה סקיאפרלי בין שנות העשרים לשנות החמישים לצד הקולקציות שעיצבה פראדה מסוף שנות השמונים ועד היום.
"הצבת העבודות שלהן זו לצד זו אפשרה לנו לגלות כיצד העבר מאיר את ההווה וכיצד העבר מתעורר לחיים בהווה", סיפר קודה בראיון עם פתיחת התערוכה. "ההשוואה בין השתיים צמחה מתוך נסיבות שטחיות למדי. שתיהן נשים, שתיהן איטלקיות, שתיהן הפגינו שחרור וכוח נשי. במהלך הקמת התערוכה, לעומת זאת, קווי דמיון מהותיים עלו לפני השטח. עבור שתיהן אופנה היא דרך לבטא רעיונות מורכבים, כאלה שלא רק משקפים אלא גם מגיבים למגמות האמנותיות, הפוליטיות והתרבותיות השולטות בתקופותיהן. הקשר בין ההיסטורי למודרני מאיר את הדומה והשונה בעבודות של שתי נשים שבאופן עקבי חתרו תחת המוסכמות המקובלות לגבי טעם, יופי וזוהר".
בתשובה לשאלה האם בעיניו "שיחות בלתי אפשריות" היא תערוכה פמיניסטית, ענה: "אף אחת מהן לא היתה אוהבת את ההגדרה הזו, מכיוון ששתיהן לא אהבו שמקטלגים אותן לתוך קטגוריות. אבל אם תשאלי אותי - התשובה היא בהחלט כן".
החלוקה בין החללים נעשתה על פי הנושאים השונים. "מותניים ומעלה / מותניים ומטה" בוחן את האופן סקיאפרלי נהגה להעניק דגש דקורטיבי לפלג הגוף העליון, בהתייחסה לתרבות בתי הקפה והמסעדות של שנות השלושים, שבהן נשים בעיקר ישבו, בעוד שפראדה מעדיפה להעניק דגש לפלג הגוף התחתון, לחצאיות ולנעליים, לדבריה מתוך הדגשת הנשיות - ההליכה, האגן והחיבור הסימבולי ביניהם לבין לידה ונשיות. החלל מפגיש בין האביזרים של השתיים; הכובעים והתכשיטים של סקיאפרלי הותאמו לנעליים הפיסוליות של פראדה, וכך כובע הנעל המפורסם של סקיאפרלי מונח מעל נעלי האביב של פראדה מ-2012, שעוצבו בשחור ואדום ונראות כאילו פורצות מתוכן להבות אש בוהקות.
דרך חללי התצוגה מנסה התערוכה גם לענות על שאלות שרלוונטיות לתקופה הנוכחית, כמו השאלה אם מקומם של בגדים הוא במוזיאונים, שהתעוררה עם גל תערוכות האופנה בשנים האחרונות. "אופנה היא אמנות", אומרת סקיאפרלי לפראדה באחד החללים. אך פראדה מתנגדת ועונה כי בעיניה לא הגיוני לקרוא למעצב אופנה אמן. "אני חושבת שכל אחד צריך לעשות את העבודה שלו. למי אכפת מה בדיוק ההגדרה שלך".
החלל "שיק מכוער" חושף כיצד שתי הנשים חתרו תחת מוסכמות מקובלות בעולם על אידיאל היופי והזוהר, במשחקים בין טעם טוב ורע דרך צבעים, הדפסים ועיצוב טקסטיל. לעומתו בוחן החלל "שיק נוקשה" את השפעת המדים ובגדי הגברים על המלתחה הנשית וכיצד הם מעצימים או מדכאים נשיות. החלל "שיק נאיבי" מתמקד באהבה המשותפת של השתיים לשימוש באלמנטים ילדותיים, מהדפסי לוליינים בקרקס של סקיאפרלי ועד הדפסי הבננות האיקוניים מקולקציית אביב-קיץ 2011 של פראדה.
החלל הגדול והמרשים ביותר בתערוכה, "הגוף הסוריאליסטי", נבנה כמעין מבוך זכוכית ומראות ומשרטט בבהירות כיצד השפיעו שתי המעצבות על דימויים עכשוויים של הגוף הנשי באמצעות טכניקות סוריאליסטיות: משחקים בקנה מידה, טשטוש הגבולות שבין מציאות ואשליה והחיבורים הייחודיים שיצרו בין הטבעי והמלאכותי. שמלות הלובסטרים של סקיאפרלי או שמלות שנראות כאילו נוצרו בהן קרעים מתמזגות עם הדפסי השפתיים האדומות של פראדה או עם הכפיות הקטנות בשילוב אבני חן שרקמה לבגדי קולקציית סתיו 2006.
יריבה אחת גדולה היתה לסקיאפרלי בחייה - קוקו שאנל. "הבורגנית הקטנה והמשעממת הזו", כינתה סקיאפרלי את האחרונה, ושאנל מצדה קראה לה "האיטלקייה הזאת שעושה בגדים". בסרט המוצג בחדר התצוגה האחרון שואלת סקיאפרלי את פראדה: "אם היינו חיות יחד באותו זמן, היינו חברות?". פראדה עונה שלדעתה כן. "אז נסכם ששתינו מסכימות שאופנה היא אמנות", עונה לה סקיאפרלי. "לא, סקאפ", עונה לה פראדה. "לעולם לא".
התערוכה תיפתח לקהל הרחב מחר, 10 במאי, יום הולדתה של מיוצ'ה פראדה, ותינעל ב-19 באוגוסט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם