סין הרגש: בייג'ינג. המאה ה-21
בירת סין היא מטרופוליס פורח,שנמצא בשיאה של הילולת בניה וקניות. עם זאת, העיר מצליחה לשמור על תחושה של סין הישנה. מסע בין גורדי שחקים של מתכת ל"הוטונגים" המארחים את בלייני הלילה
על רחבת הריקודים ניסה בליין אירופאי לרקוד בצעדי הליכה על הירח. גבר לבוש בבגדים בוואריים מסורתיים ושתי נשים שנראו כמו היידי בת ההרים הצטרפו אליו. אדם נוסף, שחבש סומבררו לראשו, הזמין שוטים בבר. איש מהנוכחים לא חשב שהבגדים שהם לובשים מוזרים. נדמה גם, שלאיש לא היה איכפת מבני הזוג בגיל העמידה שרקדו על אחד השולחנות. גם כאשר אחד מהם נפל.
היה זה יום שישי בלילה ב"סווינג", מועדון ברחוב סנליטון-בר בבייג'ינג והחגיגה היתה בעיצומה. כאשר מסתובבים בסנליטון, אחד האתרים הפופולרים ביותר בבירת סין לקניות, שתיה וריקודים, קצת קשה להיזכר שנמצאים באחת המדינות הכי קשוחות ועוינות לזרים בעולם. בייג'ינג השתנתה - זו כבר לא בייג'ינג שמאו צה-טונג ראה בעיני רוחו. היא כבר איננה העיר המאופקת והמכונסת בעצמה, שמוגדרת על ידי התייר באמצעות אתרים עתיקים מפורסמים - החומה הסינית, העיר האסורה וקברי שושלת מינג. כיום בייג'ינג היא מטרופוליס פורח, שנמצא בשיאה של הילולת בניה, שתיה וקניות. האולימפיאדה של 2008 תרמה לכך רבות.
"היא שופעת אנרגיה", מסכים צ'נדלר ג'ורינקה, אמריקאי שמתגורר בבייג'ינג כבר שש שנים ומנהל את Localnoodles.com, מדריך אינטרנט לעיר. שוחחתי איתו מחוץ לסניף סטארבקס בסנליטון צפון, קומפלקס הקניות והבידור הענק שנפתח באחרונה. לא הרחק מאיתנו ניצבו שלטי "בקרוב" שהודיעו על בואן הצפוי לאתר של חנויות אלכסנדר מקווין, כריסטיאן לובוטן, ג'וסי קוטור ומרני. בחנות היין הוקדשה הקומה השניה ל"חברים בלבד". מדפים סדורים של בקבוקים הציעו משקאות מיותר מעשר מדינות, כאשר המחירים נעים בין 30 למאות דולר לבקבוק. "ברים מפוקפקים, זה מה שהיה כאן", אומר צ'נדלר. "רק בשלוש השנים האחרונות עשו את כל זה".
כשהוא אומר "כל זה" הוא מתכוון לסנליטון
כאשר פסעתי מסנליטון צפון לסנליטון דרום, ראיתי למה צ'נדלר התכוון. בין כל הקומפלקסים יש רחוב שאיכשהו הצליח לחמוק מהמנופים. הבניינים ברחוב הזה מלוכלכים ואפורים והם כוללים חנות סקס, חנות קעקועים, חנות וידאו ומסעדות מזון מהיר. ארגזים מלאים בבקבוקי בירה ריקים מונחים על הארץ. בכמה חלונות ראווה מוצגות נרגילות. תחושתי היתה של מסע לאחור בזמן. תוך דקות הגעתי לסנליטון דרום. את פני קיבלה "אפל סטור" נוצצת בת שתי קומות. חזרתי לעתיד.
פעם, בייג'ינג פיגרה אחרי שנגחאי בכל הקשור לבניית בניינים, סלילת כבישים והקמת תשתיות לתחבורה ציבורית. ואולם, מאז האולימפיאדה, עיר הבירה הסינית הפכה לקוסמופוליטית כמו העיר השנייה של סין. אבל בניגוד לשנגחאי, בייג'ינג הצליחה גם לשמור על תחושה של סין הישנה. בנסיעה בת שבועיים שערכתי יכולתי לראות את ההבדלים בין שתי הערים. זה קרה ברגע שירדתי מהרכבת המהירה מבייג'ינג לשנגחאי, בעת שסעדתי במסעדת טפאס בעיר הנמל, היה נדמה לי שליד השולחנות סביבי מדברים אנגלית. בבייג'ינג, לעומת זאת, הרגשתי שבכל מקום שאליו הגעתי יש לא פחות מקומיים, ואולי אף יותר, מאשר אנשים מהמערב.
המקום שבו תופעה זאת בולטת הוא מחוז אגם הוהאיי בעיר הבירה, שבו נותרו עדיין "הוטונגים" מסורתיים רבים. הרבה סינים מתלוננים שזרים פתחו ב"הוטונגים" מסעדות, ברים וחנויות מעבר לכל מידה. אך נדמה שתושבי המחוז הצליחו לאמץ את המודרניות ועדיין לשמר חלקים מהעבר שלהם. כמה שהאזור החדש והמטופח של סנליטון מקסים, שמחתי מאוד לגלות שיש חלק בבייג'ינג שעדיין שימר אלמנטים מסין הישנה. הללו מתקיימים זה לצד זה. לילה אחד יצאנו, קבוצה של תיירים, לטייל בסמטאות הצרות במחוז. בחלקן היו שורה של מסעדות שהתפריטים שלהן כתובים בסינית בלבד. בתוך המסעדות ישבו מקומיים ואכלו מזון שלא הצלחתי לזהות.
ביקרנו ב"סיהיואן" בייג'ינגי מסורתי, שזה מתחם שבו ארבעה מבנים מקיפים חצר. בעבר, הם היו שייכים למשפחות ממעמד הפועלים או המעמד הבינוני. כיום, אותם סינים ממשיכים להתגורר שם, אך לצידם גם תיירים ומקומיים עשירים. מטרתנו היתה להשביע את הרעב שלנו לברווז בנוסח פקינג. עברנו על פני מסעדות רבות עם שולחנות בחוץ, משם ניתן היה להשקיף על המים. בסוף בחרנו ב"קואן ג'ו דה", שלא היו לה שולחנות בחוץ וגם לא את האווירה של שאר המסעדות. אבל בשביל הברווז, הברוקלי המאודה והבוק צ'וי (כרוב סיני), זה היה שווה. רוב הסועדים היו מקומיים שדיברו סינית. אפילו המלצר לא דיבר אנגלית.
מאוחר יותר באותו שבוע, החברים שלי ואני מצאנו עוד שכונה שעוברת שינויים מהירים. מחוז האמנות 798, בעבר קומפלקס תעשייתי שתיכננו ארכיטקטים ממזרח גרמניה בשנות החמישים וייצרו בו ציוד צבאי אלקטרוני. כיום, מתהדר המקום בעשרות גלריות של אמנות מודרנית, בתי קפה, חנויות ספרים ובוטיקים שמוכרים טישרטס עם דיוקן של מאו לצד קסדות לאופנועים. יותר מ-300 אמנים עכשוויים, סינים וזרים, מציגים או הציגו במחוז 798. הלכנו ברחובות ומדי פעם נכנסו לגלריה. היתה גם אמנות על המדרכות. בני נוער מקומיים הצטלמו ליד פסל ברונזה ענק של אדם שמן ועירום. בחלק מהחנויות מכרו גלויות שבהן נראה נשיא ארצות הברית ברק אובמה, מחופש למאו. אז הנה משהו שלא ציפיתי למצוא בבייג'ינג, חוש הומור.
לאחר שבועיים התחשק לי סלט ירקות בנוסח אמריקאי. במשך שבוע אכלתי סלטים סיניים מכל מיני סוגים, אבל לארוחת צהריים התחשק לי לאכול עוף ועלי חסה. חיפשתי מקום שבו אוכל למצוא את המנה הזו בסנליטון דרום, הווילג' שמושך קהל צעיר יותר, כפי שאפשר לראות מהפרסומות ל"מנגו" ו"ד"ר מרטנס". היו לי אפשרויות בחירה רבות מתוך מגוון מסעדות המציעות מאכלים ממדינות ברחבי תבל. בסוף בחרתי במסעדה עם השם בעל הצליל האמריקאי "אלמנט פרש", המתמחה בסלטים וכריכים. היא אפילו מציעה כריך "קליפורניה היפי" עם אבוקדו, מלפפון ועגבניה.
ישבתי בחצר ונהניתי מהנוף של המתחם הסופר-מודרני. באחד השולחנות, קבוצה של זרים שוחחו באנגלית וכל הזמן כתבו במחשבים הניידים שלהם. בשולחן אחר, שתי צעירות סיניות שתו תה. כאשר סיימתי את סלט העוף וירקות בגריל שלי, עצרתי כדי לשוחח עם המנהל אנדי מינוי, ממסצ'וסטס במקור.
הוא סיפר שאחיו היה אחד השותפים שהקימו את הרשת בשנגחאי ושאת הסניף בסנליטון הוא פתח לפני שלוש שנים. העסקים טובים, עם ערבוב טוב של זרים ותיירים. מינוי מעריך ש-60 אחוז מהקליינטים שלו הם סינים. אחר כך הלכתי לפיאצה לצפות קצת באנשים. מזרקה התיזה מדי כמה דקות שפריץ הגון של מים. הורים נתנו לילדיהם להתרוצץ ליד המזרקה ולהירטב מסך על אחד הבניינים שידר פרסומות לעסקים בווילג'.
דיברתי עם אולגה זלדינה וגלינה וליצ'קו, שתי סטודנטיות מאוקראינה שלומדות בבייג'ינג. "זה הבית השני שלנו", אומרת אולגה על הווילג'. " זה מקום בינלאומי. את מגיעה לכאן ושוכחת שאת בסין. את פוגשת חברים, עושה שופינג ואוכלת במסעדות בינלאומיות". " כל חודש צץ כאן משהו חדש", מוסיפה גלינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם