המדריך למהפכה: בעקבות הסרט "מהפכת האופנה האמריקאית"
בשנות ה-70 נערך קרב גורלי בארמון ורסאי בפריז: חמישה מעצבים צרפתים נגד חמישה מעצבים אמריקאים. במפתיע, הפסידו הראשונים. הסרט הדוקומנטרי "מהפכת האופנה האמריקאית" מביא את סיפור הרגע ששינה את פני עולם האופנה לעד
>> בתי האופנה ועולם הקולנוע
>> הכובענית הכי לוהטת בימינו
>> מחווה למארי אנטואנט
היא פנתה אל עיתונאית האופנה האמריקאית המיתולוגית אלינור למברט, מי שהגתה לראשונה את שבוע האופנה הראשון בשנות ה-40, ויחד החליטו השתיים ליצור תצוגה בלתי נשכחת. בלי לתכנן זאת מראש יצרו השתיים אירוע שעתיד היה לשנות את פני הסצינה האמריקאית והתרבות העולמית - לנצח.
האירוע, שנערך בארמון בחודש נובמבר באותה שנה, היה נועז וחדשני: מפגש פסגה ראשון מסוגו בין חמשת מעצבי הקוטור הפריזאים האגדיים: איב סאן לורן, כריסטיאן דיור, הובר דה ז'יבנשי, פייר קרדן ועמנואל אונגרו, אל מול קבוצת מעצבים אמריקאים צעירים ולא ידועים אז: אן קליין, סטיבן בורוז, הלסטון, ביל בלאס ואוסקר דה לה רנטה.
באורחי האירוע הנוצץ היו הנסיכה ממונקו גרייס קלי, אנדי וורהול, כריסטינה אונאסיס ונשיאים ואנשי אצולה מרחבי אירופה.
התצוגה בוורסאי זכתה לכינוי "קרב ורסאי", ולא בכדי. היא יצרה תחרות של ממש בין המעצבים הצרפתים לאמריקאים, וללא ספק הייתה אמורה להוביל לניצחון מוחץ לטובת הפריזאים. בכל הקשור לפאשן ניו יורק צעדה אז הרחק מאחורי הקוטור הפריזאי, התקציב שניתן לקבוצה הצעירה מארצות הברית היה דחוק ביותר, והמעצבים המקומיים, שחשו זלזול עמוק כלפי חברי הקבוצה השנייה, היו נחושים בדעתם להביס את המעצבים הניו יורקים בכל מחיר.
כמעט 40 שנה חלפו מאז הלילה שבו הצליחו האמריקאים, כנגד כל הסיכויים, להדהים את אורחי האירוע, להפגין אופנה חדשה, מסעירה וצבעונית, ולמקם את העשייה שלהם על מפת העולם.
"כל הצדדים רצו שזה יהפוך לאירוע של העשור, והמעצבים מאירופה היו בטוחים שהם הולכים לנצח", מספרת ריילי-דרייפר בריאיון ל"את". "בתור המארחים הצרפתים היו חייבים להוכיח שהם הטובים ביותר, והאמריקאים מהצד השני לא רצו להיראות כמו האח החורג והמכוער של המסיבה. למרות זאת, שרשרת של טעויות לקראת האירוע כמעט גרמה להפסד של האורחים, אך הייתה להם דרך מקורית לנצח".
הנשק הסודי של האמריקאים היה 11 דוגמניות אפרו-אמריקאיות, והן, בצעד שלא נראה כמותו מעולם, נבחרו לכבוש את המסלול. הן סחפו את הקהל בזכות מופע מסחרר ועזרו לחולל מהפכה. המעצבים והדוגמניות הוכיחו יחד ששחור הוא השחור החדש, ושלצד עולם הקוטור הצרפתי והרציני יש גם מקום ליצירה חדשה, ספורטיבית וקלילה.
ריילי-דרייפר, אשת פרסום אפרו-אמריקאית בת 44 מאטלנטה, ארצות הברית, נחשפה אל הסיפור בעקבות כתבה ששמעה ברדיו. נרגשת החליטה להפיק ולביים סרט דוקומנטרי על אודותיו. הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן האחרון וזכה לשבחים, יוקרן בקרוב גם בשבוע האופנה בניו יורק, ומשם ייצא להקרנות נוספות ברחבי העולם. DVD של הסרט יימכר באמזון ובאייטיונס והוא כבר שובץ להקרנות בטלוויזיה.
"בחרתי לספר את הסיפור הזה דרך הדמויות שהיו שותפות לאותו לילה מהפכני", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שזרים הציגו עיצובים על במה אירופית והפעם הראשונה שנשים אפרו-אמריקאיות דגמנו אופנה. זה היה ערב מהפכני בכל מובן אפשרי: עסקי, חברתי ותרבותי. אחרי אותה תצוגה שום דבר לא נראה אותו דבר. המעצבים והדוגמניות כמעט שלא הכירו זה את זה, כולם היו שונים מאוד זה מזה, אבל ב-36 הדקות שהיו להם על הבמה הם היו צריכים להיות מאוחדים, להציג חזית אחת שמייצגת את אמריקה ובכל זאת להיות הם עצמם".
"המקומיים כמעט לא נתנו לאורחים סיכוי. הם לא הותירו להם זמן לערוך חזרות לתצוגה, ורק בלילה שלפני האירוע פינו להם את הבמה להתכונן. אז התגלתה טעות איומה שנבעה מקצר בתקשורת בין הצוותים: את עיצוב הבמה שתכננו האמריקנים הם שלחו לפריז עם הנחיות באינצ'ים, והצרפתים עקבו אחר ההוראות בדייקנות למעט פרט קטן - הם יצרו את התפאורה בסנטימטרים.
"כתוצאה מכך האמריקאים גילו יום לפני התצוגה שעיצוב התפאורה הוא מיניאטורי לעומת הבמה הענקית והם נאלצו לוותר עליו ולהותיר את הבמה ריקה לחלוטין. בערב התצוגה עצמה הצרפתים הופיעו ראשונים כמובן ותפסו את הבמה למשך לא פחות משעתיים וחצי, במהלכן הציגו כל אחד תפאורה אדירת ממדים. היו להם כרכרות על הבמה, ג'וזפין בייקר שרה, רקדן הבלט רודולף נורייב הופיע. לכל זה צריך להוסיף את הדימוי הבעייתי מאוד שהיה לתעשייה האמריקנית בתחילת שנות ה-70".
"מאז המאה ה-19 הנשים העשירות במדינה הפליגו לפריז עם מזוודות עץ ריקות כדי למלא אותן בבגדים שנתפרו שם עבורן במיוחד. המעצבים נסעו לפריז כדי ללמוד איך לעצב. במונחים תנ"כיים פריז הייתה גולית, ואמריקה הייתה דוד. הם היו המאסטרים: העיצובים הטובים ביותר יצאו תחת ידם, כל העולם נשא את עיניו אליהם בשביל לקבל השראה, כדי ללמוד על אומנות הגזרות ומלאכת היד.
רק מלחמת העולם השנייה שינתה את התמונה. כשהגרמנים כבשו את עיר האורות המפעלים לא ייצרו בדים, הבגדים פשוט הפסיקו להגיע. העולם החדש היה צריך להתחיל למצוא פתרון אופנתי משל עצמו, והשדרה השביעית בניו יורק התפתחה בגלל צורך, לא מתוך מותרות. אלינור למברט למשל יצרה ב-1943 את שבוע האופנה הראשון, בזמן המלחמה, פשוט מפני שהנשים לא יכלו להגיע לעיר הכבושה לראות את התצוגות, ומכאן תעשיית האופנה האמריקאית הלכה והתפתחה".
במה הייתה שונה התפתחות האופנה האמריקאית הצעירה מזו הצרפתית?
"בשנות ה-60 הצורך לבגדי קוטור הלך ופחת. המהפכות הגדולות שהתרחשו באמריקה השפיעו כמובן גם על הלבוש: נשים התחילו לעבוד והן היו צריכות להתלבש בהתאם, וכל השמלות הנפוחות של שנות ה-50 כבר לא התאימו להן. אחרי שגברים רבים נהרגו במלחמות בקוריאה ובווייטנאם הנשים ניהלו לבד את המשפחה, למדו בקולג'ים, הלכו להפגנות והשתלבו במקומות עבודה יותר מאי פעם. מעצבים צעירים שסיימו את הלימודים בשנות ה-60 בניו יורק הבינו שנשים אמריקניות צריכות משהו חדש ושונה.
"הם הבינו שזה בסדר לא להעתיק גזרות מהעולם הישן, אלא לסמוך על יכולת העיצוב והאינסטינקט שלהם – והם צדקו. הם לא הסתכלו על בלנסיאגה או על המאסטרים של העיצוב המסורתי. הם הביטו על עצמם, על האנשים סביבם וברחוב, וכן על דיאנה רוס, על התרבות הפופולרית, זה עזר להם ליצור זהות משלהם – פחות קוטור, יותר בגדים מוכנים ללבישה: יפים, חזקים, צבעוניים, חופשיים יותר.
"גם הכלכלה של הקוטור לא התאימה לאמריקה של שנות ה-70, זו שהמציאה לראשונה את הקניון. נוצרה תרבות חדשה של קניות, והיה צורך במעבר לייצור המוני. המעצבים שלנו התחילו להשתמש בבדים חדשים, הייצור הפך מתועש, ארצות הברית הובילה את כל אלה, אבל העולם לא היה מודע לכך. עם זאת באותו לילה בוורסאיי המבקרים הבינו שהכול השתנה. וזו הסיבה שקראתי לסרט הזה 'מהפכת האופנה האמריקאית', מפני שקרו אז שינויים דרמטיים כל כך, ומסלול התצוגה חשף אותם. זה היה מסלול ההמראה עבור כל כך הרבה אנשים ועבור מעצבים שזכו להצלחה בזכותו".
"גם היום יש בענף המון פערים גזעיים שצריכים להיעלם, אבל בשנות ה-70 היו בסך הכל שתי דוגמניות שחורות, לא מאוד מוכרות לקהל הלבן. ההשפעה של אלה שהופיעו באותו ערב לא הייתה רק בגלל הצבע שלהן, אלא בזכות מה שהן הביאו למסלול כקולקטיב: הן זזו, רקדו והביאו אנרגיה חדשה ומרגשת. רובן היו שחקניות ורקדניות ג'אז, והן ידעו מה צריך לעשות על הבמה. לעומת הצרפתים, שבמשך שעתיים וחצי הראו באיטיות נשים רציניות, הבנות האלה הביאו כל מה שהן יכלו לתת. אף על פי שהן היו נמוכות ומלאות יותר מהצרפתיות, הן חייכו ושינו את המראה של החלל ואת הדרך שבה בגדים הוצגו, שווקו ונמכרו".
ואכן, השינוי החברתי שיצר אותו ערב בוורסאי והשפעתו היו מובהקים. חצי שנה לאחר מכן הייתה בוורלי ג'ונסון לדוגמנית השחורה הראשונה שהופיעה אי פעם על שער המגזין "ווג", מהלך שדרש אומץ אדיר מצד המגזין באותה תקופה. "הבחורות שהופיעו באותו ערב נבחרו לעבוד בהמשך עבור ולנטינו, ואחר כך כל דוגמניות הבית של ז'יבנשי כבר היו נשים שחורות בלבד!", מוסיפה ריילי-דרייפר בהתרגשות.
"את יכולה לדמיין את זה? זה מטורף. המוזה של איב סאן לורן במשך 12 שנה לאחר מכן הייתה האישה השחורה, איסי מיאקה יצר תצוגה שלמה שנקראה 'נשים שחורות' ב-77' שהוצגה בטוקיו. הוא הטיס במיוחד את הדוגמניות מוורסאי בשבילה. זה שבר מחסומים, וגרם לנשים שחורות להאמין בעצמן, להגיד: 'וואו, אני שחורה ואני יפה'. הן סללו את הדרך להרבה מאוד נשים שחורות, ולא רק בתעשייה".
איפה הן היום?
"הדוגמניות האפרו-אמריקאיות הגיעו לוורסאיי אנונימיות וצעירות, ומה שקרה שם שינה את מי שהן הפכו להיות. כולן, בלי יוצאת מן הכלל, הפכו לנשות קריירה מצליחות בהמשך: פאט קליבלנד הפכה לאייקון אופנה ודוגמנית על בינלאומית, בת'-אן הריסון הפכה את חוויית קריירת הדוגמנות שלה לסוכנות דוגמנות מצליחה והיא כיום העורכת האחראית על התכנים ב'ווג' איטליה, שרלין דאש הופיעה ב'ווג' אמריקה, בפרסומות, בקמפיינים בטלוויזיה ובקטלוגים של מותגי אופנה, נורמה ג'ין קרטר הפכה למחברת ספרי בישול ידועה והיא מנהלת קייטרינג שהלקוחה הקבועה שלו היא אופרה ווינפרי, והרשימה עוד ארוכה".
האם גם כיום קיימת בעינייך יריבות בין עולם האופנה הצרפתי לאמריקאי?
"הערב ההוא בנובמבר 1973 הניח את היסודות לאמריקאים להמריא ובהמשך להשתלב בעולם האופנה העולמי ולהביא את היכולות שלהם גם לפריז, ולהפך. טום פורד היה המנהל הקריאטיבי של איב סאן לורן, ומארק ג'ייקובס מנהל את לואי ויטון. אלה דברים שוודאי שלא יכולת להעלות על דעתך לפני 40 שנה. גם דונה קארן נקנתה על ידי לואי ויטון. היא אגב הייתה שם באותו לילה, בתור האסיסטנטית של אן קליין.
"התעשייה היא היום דמוקרטית וגלובלית, וזו מערכת יחסים הדדית. אנשים מכל העולם יוצרים וצורכים אותה, וזה לא משנה מאיפה. ממרכז פריז, משכונה בניו יורק או מכפר באפריקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם