אאוטסיידר עם שיק: הסטייל של מוריסי
הוא תמיד היה האחר האולטימטיבי והשפיע לא רק באמצעות סגנון המוזיקה אלא גם בלבוש שלו. שנים אחרי תדמית המשורר הרגיש והערס הבריטי הוא נוחת אצלנו שוב להופעה חמה לזכר הימים ההם. פה גדול מכה שנית
"אחד האמנים המשפיעים ביותר אי פעם", נכתב עליו במגזין המוזיקה הבריטי "אנ.אמ.אי", וב"אינדיפנדנט" נכתב: "רוב כוכבי הפופ צריכים למות לפני שהם מגיעים למעמד האייקוני שמוריסי השיג כבר בימי חייו". מוריסי איננו 'עוד כוכב רוק' והאייקוניות שלו איננה מסתכמת רק במוזיקה. מוריסי הוא סנדק ה'אחרוּת'. כל נער ונערה בני טיפש-עשרה מפרבר ישראלי מנומנם שעדיין מבקשים להיות 'אחרים' או 'שונים' מהסביבה המיידית שלהם מוצאים את עצמם בעולם שמוריסי יצר עבורם.
>> איך היתה ההופעה הקודמת של מוריסי בארץ?
הוא מתפקד – באופן לא רשמי – כיו"ר ארגון האאוטסיידרים העולמי. ובתור שכזה ההשפעה של הבגדים שמוריסי לבש בימי התום הרחוקים של הסמית'ס (אמצע שנות ה-80) מהדהדת עד היום בין דפיהם של מגזיני האופנה המובילים. מוריסי יצר מראה מסוים. הוא השתעשע במראה הזה וזרק אותו לכיוונים שונים, אבל תמיד השאיר את חותמת הסגנון האישי. ובלעדיו אף היפסטר בניו יורק, לונדון, פריז, תל אביב וטוקיו לא היה מוציא את השפם שלו לרחוב.
עם זאת הוא אף פעם לא הגזים בסגנון הלבוש שלו. במובנים רבים קו ההלבשה שלו תמיד היה מאופק משהו, בהתכתבות עם הסגנון המוזיקלי המינימליסטי שלו. ישנה הבלורית הידועה לשמצה, החולצות המכופתרות הפתוחות או חולצות הטי עם הדפסים של אוסקר וויילד – מראה נונשלנטי, חסר מאמץ לכאורה, שנבנה, סביר להניח, בקפידה רבה. ברור שמוריסי מקדיש הרבה מחשבה לתדמיתו הציבורית, אך הוא מסוג האנשים שלא משנה מה הם לובשים, עליהם זה תמיד נראה נכון. לכן תמיד נדמה גם שהוא לא התאמץ יתר על המידה.
שעה שהיום
אז איך אפשר להבין את חוש הסטייל של אדם שצוטט באומרו "לדעתי, אם השיער שלך לא נכון כל החיים שלך לא נכונים", ואיך, לעזאזל, אפשר לנסח את האבולוציה האופנתית של מוריסי ולצאת מזה בחיים?
מוריסי הקים את להקת הסמית'ס עם הגיטריסט ג'וני מאר (אייקון אופנה גברי כשלעצמו) בראשית שנות ה-80 בסטרטפורד, פרבר אפור של עיר התעשייה הצפון אנגלית מנצ'סטר. הסמית'ס היו, כבר מהרגע הראשון, להקת האינדי-רוק האולטימטיבית, ובשנים מעצבות אלו הוא בנה לעצמו את תדמית המשורר הצעיר, זה שהוא גם קצת חנון (מה שייקרא, לימים, סגנון הגיק-שיק) עם המשקפיים דקי המסגרת והג'ינסים ההדוקים וגם קצת ערס עם החולצות המכופתרות שלפחות ארבעת הכפתורים העליונים בהן נשארו תמיד פתוחים, חושפים חזה חלק ותליון כזה או אחר.
במבט לאחור לא פעם נדמה שמוריסי הוא קצת כמו רמבו (ארתור רמבו, המשורר הצרפתי, לא סילבסטר סטלון) שכתב את שיריו בין גיל 15 ל-19. הייתה לו תקופה של פרץ לירי אדיר – ארבעת אלבומי הסמית'ס ושלושת אלבומי הסולו הראשונים – ואחר כך באה תקופת דעיכה מסוימת עד הקאמבק הגדול באמצע שנות האלפיים. מראה המשורר שפיתח לעצמו בתחילת האייטיז היה תולדה של המוזיקה שלו ושל העובדה הפשוטה: הוא באמת היה משורר.
המראה הפואטי הזה של ימי הסמית'ס נשען הרבה על צווארונים פתוחים (מאוד) של חולצות מכופתרות, מכנסי ג'ינס בגזרה ישרה וסוודרים של סבא בצבעים מונוכרומאטיים, היום כל בית אופנה מרכזי מייצר כאלה, עם מראה 'סבאי' מכוון. עם זאת בהופעות או בווידיאו של הסינגל "דיס צ'ארמינג מאן" הוא תמיד נופף באיזה זר גלדיולות כזה או אחר. הלוק הזה, שהוא גם בוקי וגם קאמפי בעת ובעונה אחת, היה לסמל ההיכר של מוריסי והסמית'ס באותן שנים.
הדהוד של כל זה אפשר למצוא היום בקולקציות האביב\קיץ הגבריות של 2012. חולצות כפתורים מפוספסות או פרחוניות מציפות השנה את השוק (שווה לבדוק אגב את אלו של פול סמית), והמשקפיים דקי המסגרת, הלא פונקציונאליים, נמצאים עכשיו בכל מקום, מטוקיו ועד באר שבע, ואפשר לראות אפילו את קולין פירת' מרכיב זוג בסרט 'סינגל מן' של המעצב טום פורד.
מוריסי, כאמור, הרבה לשחק עם המראה הזה. פעם לבש חולצת כפתורים פרחונית מתחת לז'קט חליפה כהה ופעם לבש חולצה מפוספסת מעט גדולה במידותיה שנתלתה עליו קצת כמו שמלה קצרה ושיוותה ללוק (המאופק באופן כללי) איזה טוויסט אנדרוגיני. שני הסגנונות האלו בולטים מאוד כרגע בכל בירות העולם (כולל תל אביב כמובן); הלוק הראשון נחשב לקו גברי נורמטיבי כבר שנים, והשני הפך למראה הדיפולט (מלשון ברירת מחדל) של ההיפסטר הממוצע. היפסטרים אימצו ממנו גם את מכנסי הג'ינס בגזרה הישרה הצמודה (לאו דווקא סקיני), מגולגלים בכפל או שניים כלפי מעלה, חושפים את הגרביים בין הג'ינס לנעלי הברוג (במקרה האירופי) או הסניקרס (במקרה הישראלי). על כל פנים, שני הסגנונות הפכו לתו תקן גברי עכשווי.
בעקבות ההצלחה של האלבום הראשון מוריסי והסמית'ס אזרו אומץ ונטו לסטייל מעט משוחרר יותר. סגנון הלבוש החדש של מוריסי הסתמך פחות על הקטע של המשורר הרגיש, זה השואב השראה מתת-התרבויות הבריטיות של שנות ה-60 והשבעים (טדי בויז, רוקרס, מודס, סקינהדס, גלאם רוק וכו'), ונסמך יותר על מראה הפוסט פאנק ששלט בסצנה הבריטית של אמצע שנות ה-80.
עכשיו מוריסי התאים את ז'קט הג'ינס החדש (בדרך כלל של ליוויס) למכנסיי הג'ינס שלו והשלים את הלוק בחולצת טי לבנה, בדרך כלל עם הדפס של אלבום כזה או אחר של הסמית'ס, אבל לפעמים גם סתם חולצה לבנה חלקה. את נעלי הבייסבול החליף בנעלי בליכר אלגנטיות יותר, לרוב בעלות סוליה עבה, במחווה לתת-התרבות של הטדי בויז (מעין תשובה בריטית למראה האלוויס פרסלי של נשות ה-50). בתקופה קצרה יחסית הוא עבר ממראה המשורר החנון לגיבור רוק'נרול.
שוב, בדומה למראה של תחילת שנות ה־80, גם הלוק הזה שלו נעשה עמוד תווך בגרדרובה הגברית. וגם אם הוא לא היה זה שהמציא את הלוק הספציפי הזה (ג'יימס דין ומרלון ברנדו עשו זאת לפניו) הוא העניק למראה זה פרשנות אישית חדשה שנשארה תקפה גם היום.
אחר כך באה תקופת הדעיכה שנמשכה מאמצע שנות ה־9- ועד הקאמבק בשנים הראשונות של שנות האלפיים. בתקופה הזו הוא בעיקר שאב השראה ממראה הגבר הבריטי הממוצע, זה שאוהב בירה וכדורגל ולובש אריגים בעלי צווארון וי בלי שום דבר מתחת, או, לחלופין, חולצות פולו של פרד פרי.
הוא תמיד השתעשע בלוק גברי אנגלי קצת חוליגני, שלא לומר ערסי, אבל בשנים ההן הדבר הגיע לשיאו. טוב שזה עבר לו, אם כי ראוי לציין שעל עטיפת האלבום האחרון שלו, Years Of Refusal, הוא הצטלם עם חולצה מכופתרת כחולה של פרד פרי, שרווליה מגולגלים כלפי מעלה וכפתוריה העליוניים פתוחים (הפעם חושפת שרשר על חזה שעיר יותר), והיום הלוק הזה דווקא מתאים לו.
לא נעים להודות בזה, אבל הוא מסוג הגברים שככל שהם הולכים ומזדקנים הם דווקא נראים טוב יותר. למען האמת, מבחינת אופנה, מוריסי של העשור האחרון הוא גבר הרבה יותר מסוגנן ממוריסי הצעיר. גם תחומי העניין שלו השתנו: יותר משהוא מתעניין כרגע בשירה של אוסקר וויילד, לורד ביירון ופרסי ביש שלי נראה שהוא מתעניין באסתטיקה של גנגסטרים לונדוניים משנות ה-60 (האחים קריי) וכוכבי פופ הוליוודיים של שנות ה-50 (בובי דארין).
בגדול אפשר לומר שהוא מתעסק היום בלוק גברי קלאסי יותר. אמנם הבלורית המפורסמת נשארה שם והוא שומר גם על גזרה, אבל קשה להגיד שהוא נראה צעיר לגילו. כאמור גם החזה לא כזה חלק יותר. עם זאת, הוא גם ממש לא הגבר הממוצע של גיל העמידה, אחד כזה שעיר ושמן, ולא נראה שנתפוס אותו בקרוב מנופף, בלי חולצה, נייר בריסטול מעל למנגל בפארק הירקון.
החליפות שהוא לובש כיום יושבות עליו מעולה. בין שמדובר בחליפה מלאה או רק במקטורן משובץ מעל לג'ינס. על עטיפת אלבום אחד (you are the quary, 2004) הוא יכול להצטלם בחליפה מפוספסת עם קריצה לשנות ה-30 וה-40, תוך שהוא מכוון אל הצופה תת-מקלע טומי גאן במחווה גנגסטרית, ובאלבום אחר (Ringleader Of The Tormentors) הוא מצטלם בטוקסידו שחורה מוקפדת.
כשהופיע בתל אביב בקיץ 2009 על הבמה הוא נראה כמו תרגום עכשווי לפרנק סינטרה, מעין זמר הוליוודי כזה שהיה סופר סטאר בעידן אחר והיום מתפרנס בעיקר מהופעות פרטיות בקזינו של שלדון אדלסון בווגאס. הדבר מסביר אולי איך הוא יכול להרשות לעצמו את כל החליפות האלה של פראדה ולנוון.
בביקור הקרוב שלו בישראל יכול להיות שמוריסי יוותר על הז'קט וינסה לתפוס קצת צבע. עם זאת, הוא צוטט פעם באומרו: "כן, נסעתי ללוס אנג'לס והשתזפתי שם, אבל השיזוף הזה לא הצליח לעשות את דרכו חזרה לממלכה המאוחדת. אתה לא יכול להעביר את השיזוף הזה במכס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם