המדריך לטרמפיסט: יומן מסע ישראלי
המשימה: להגיע מהמרכז עד לחרמון עם טרמפים בלבד. הנסיין: אייל לוי, כתב "מעריב" מפונפן שישן במלונות יוקרה. הבונוס: שטר של 200 שקל
לא עוד צימרים בחמוקי יואב וסדנאות טבע בחיר לעשירים בלבד - אלא טיול טרמפים. תרמיל על הגב, אוהל בשטח ומפה. הרפתקה של פעם בחיים שבועיים לפני החג, יום שני בבוקר, התייצבתי בטרמפיאדה שבכניסה להרצליה ויצאתי לפרויקט יוקרתי ויומרני. במרחק ביטחון עמד כל הזמן האופנוע של הצלם יוסי אלוני, שסוכם שיחלץ אותי במקרה הצורך תחת אש ויראה לי את הדרך.
אגב, שכחתי לציין בקורות החיים שטיולי שטח ואני חיים בנפרד מאז השחרור מהצבא. אני יותר בקטע של מלונות שישה כוכבים עם שירות חדרים ומסכי פלזמה בשירותים, חייב מיזוג חרישי בלילה ומיני-בר, אבל מה לא עושים בשם המשימה. תשע וחמש דקות בבוקר, ואני על כביש החוף עם אצבע שלופה.
לידי עמדו כמה אזרחים משועממים וחיילים שחיכו לאוטובוס. הטרמפיסט היחידי באופק סה מאוה. חמש דקות עברו, ושום סימן חיים מצד הנהגים. אחרי רבע שעה היתה זו מזדה 3 צנועה שעצרה לאסוף בחור שחיכה בתחנה. כמסתנן מומחה שמתי גוף על החלון של הרכב. "אפשר להצטרף?", שאלתי במגושמות יתר. היא הסתכלה עליו, הוא הסתכל עלייה. היא אמרה בחצי סירוב "אנחנו ממש פה, כמה מטרים לשפיים".
עניתי שזה בסדר מבחינתי. אני כמו הטניסאים המקצועניים שחייבים להרגיש בחימום את הרקטה ביד, חוש של טרמפיסט. טוב אז תכירו, לה קוראים רווית, לו קוראים שלומי עובדים בחברת הייטק בהרצליה, נוסעים לכנס של החברה ומה זה מאחרים. אמרו להם להיות בשמונה וחצי וכבר חצינו ממזמן את תשע. "אמרתי לשלומי שאני לא אספיק לאסוף אותו", היא התנצלה והשתלבה בתנועה. שאלתי אם בלעדיו היא היתה לוקחת אותי ולזכותה ייאמר שהיא ענתה בכנות שלא. "פעם עצרתי למישהו ואחרי זה חשבתי "לך תדע את מי לקחתי". אסור לתת יותר מדי אמון עם כל המצב שמסביב".
ביקשתי המלצות, טיפים לטרמפיסט מתחיל. שלומי אמר שאחרי חדרה בטח יזרום לי יותר, הצפונים מבינים עניין ולא כדאי להתרחק יותר מדי. לקחת את נהריה כיעד משוער. "בסוף השבוע ישנתי במקום שהוא על בסיס תרומה", רווית סיפרה ועוררה סקרנות אצל הדלפון שהתמקם מאחור. "מקום שנקרא "משיב נפש". הוא נמצא בכליל ומיועד אנשים שרוצים להתבודד, קצת מדיטציה. רק צריך להשאיר תרומה כשיוצאים".
הגענו ליעד תוך חמש דקות. חתיכת ברוך. אפילו לא על כביש החוף, אלא בשביל צדדי שמוביל מצד אחד למתחם הקניות בגעש או לחלופין לחוות רונית. קצב של עשר מכוניות בשעה. שאזמין גרר? שאקרא לחבר טלפוני? אולי נקים פה את האוהל ונסגור עניין, זה מרחק צעידה מאיקאה. מכונית עצרה לידי. "איך מגיעים לפנימיית נעורים?".
לא בדיוק ידעתי, אבל השתחלתי לרכב במיומנות של מסתנן שרכשתי בשעה האחרונה. שושי דנינו מחיפה. היא באה לקנות סטוק של דלועים מאיזה מגדל ייחודי במושב רשפון, כי מתברר שבמטבח יש לה מתכון לתבשיל מעדן עם אורז ובשר שהיא חייבת לשחזר. שושי סיפרה שיש להם עסק טיולים משפחתי, "צוקי יעלים", והם מתמחים בטיולי בית ספר, אבל זה יותר בעלה.
אם זה היה תלוי בה היא היתה נשארת בבית. אוהבת את הבית. הוא שר החוץ, בפסח הוא מוציא אותה לסיציליה. "אם אתה שואל אותי, אני מאוהבת בזכרון יעקב", שלפה המלצה מהשרוול. "שקט של עיירה. רוגע שאתה לא מוצא. סע לשם", אמרה והורידה אותי.
שעה אחרי שהתחלתי אני כבר בנתניה. תאכלו את הכובע, יש פה טרמפיסט שהולך לקבוע שיא מטורף, ואכן רמי גואטה במשאיתו הקטנה קידם אותי מחלף נוסף, ואז אצבע קטנה ועל הדרך עצר דניאל ויסוקר. אין קשר למשפחת הכדורגלנים המפוארת, מיהר להבהיר כשפתחתי עיניים של עיתונאי. "אהוד בנאי אמר פעם שטרמפ הוא כמו להבה שדולקת ואתה מעביר למישהו אחר", הסביר האיש שמתמחה בקירות אקוסטיים ובעיות רעש. "אתה גם ככה נוסע, אז מה אכפת לך לקחת?".
מבט חפוז על הרכב גילה שהאיש חובש כיפה. מאחור היו כמה פלקטים של שיעורי דת. לא צריך להיות בלש פרטי כדי לזהות את השורשים. "אני כמה שנים בתהליך של חזרה בתשובה", אימת את החשדות המוקדמים. "גם אמי מתחזקת. אנחנו לא משפחה מסורתית. אצל אשכנזים אין דבר כזה מסורתי. או שהם דתיים או שלא".
אשתך בעניין?
"בדרכה. אתה שואל אם זה קשה? זה עניין רוחני. יום אחד אתה ככה ויום אחד אתה ככה".
אוהב לטייל?
"לא יוצא לי. חי את השגרה. קם בבוקר, מתפלל, אחרי זה לשיעור, אחרי זה לעבוד. משם הביתה. אלה הם חיי".
הצעתי לו להצטרף, הרפתקה של פעם בחיים, אבל דניאל התנצל ואמר שיש לו לו"ז צפוף. לזכותו ייאמר שהוא השאיר אותי בטרמפיאדה ליד ביתן אהרון על כביש החוף, שלדבריו היא מזליקית מפורסמת. שתי דקות על השעון ואכן המזל הגיע. פולקסווגן חיפושית מודל 1970. מהמכוניות שעוד יוצרו בגרמניה, לפני שהעבירו את המפעלים לברזיל. צבע כחול, קלאסיקה של אספנים. אין מיזוג, אבל יש חלון צדדי שמכניס בריזה אותנטית. והרעש בפנים? אח, איזה רעש, כזה שלא היה עובר את מכון התקנים.
ברכב נהג עדן קידישמן מכפר נטר, שהיה בדרכו לרופא בכרכור. אימון קרב מגע שהסתבך הוביל לפציעה רצינית בברך. אחיו ראה את הצילומים ואמר שזה נס שהוא עדיין דורך על הרגל. יהיה בסדר, ניסיתי לנחם, אבל הוא חייך ואמר שכנראה שלא. קידישמן, בן ה-32, יליד ירושלים, עבר למרכז בעקבות חברה. הוא למד הנדסת חשמל ועכשיו הוא בעניין של להיות עצמאי. משהו עם מכניקה. מאוד אוהב, כמו את החיפושית שבה הוא מטפל בעצמו. ברקסים, כיוון שסתומים. "אני מגיע לחניה וישר עולה לי חיוך על הפנים", הסביר.
נפלתי על הבן אדם הנכון. קידישמן, מתברר, חיית טיולים. בדרך כלל היה לו סיר פויקה מפוחם מאחור, אבל בגלל המשקל שלו ועדינותה של החיפושית הוא כרגע נמנע. "אני אוהב ללכת ברגל", סיפר. "בדרום אמריקה למדתי ואתה יכול לעשות את זה פה, בשביל ישראל. ממש לא קשה. אני למשל מת על פרוזדור ירושלים. אנשים לא מבינים כמה דברים יפים יש קרוב לבית שלהם. לשים את הרכב בלטרון ולטייל ברגל למעיינות, עתיקות, יערות. מלטרון אתה עולה למעלה עד אבו גוש".
אמרתי לעדן שאני בעניין של טיול זול והוא אמר שזה הזמן לטיפים. קודם כל אפשר למלא מים בכל מיני ברזיות, לא צריך לקנות. לקושש אוכל בפרדסים שבדרך ולישון בלי אוהל, רק שק שינה ושמים זרועי כוכבים. "צריך רק להיות מודע לחיות שמסתובבות", הזהיר . "פעם במירון עברה ליד חברים שלי משפחה של חזירי בר, ולידי, לא רחוק מצפת, שוטט עדר פרות, אחת כמעט דרכה עליי. האמת, חזיר בר זו החיה הכי קטלנית שאתה יכול למצוא, אלא אם כן יש שועל חולה כלבת".
בלעתי רוק מבוהל כשעדן הוריד אותי בכניסה לכרכור. זה מה שחסר לי, לצפונבון ממרכז תל אביב. שועלים, חזירי בר - אולי בכל זאת נוציא כרטיס אשראי וניקח חדר במלון פלאזה עם נוף לים? הכיוון צפונה ויהיה מה שיהיה, אבל על כביש 65 לכיוון ואדי ערה, ממש ליד תלמי אלעזר, הבנתי שקוקו כמוני שכח להביא שני מוצרי יסוד של טרמפיסט וטייל - כובע ובקבוק מים. לא אחזיק מעמד.
עוד אני מהרהר ומרים יד נעצר לידי אלכס ניימרק, שסיפר שהוא מגיע לעפולה. מורה ליוגה שמתגורר בחדרה, עלה ארצה בגיל 15 מביילורוסיה, הכיר את נטלי, היו מאושרים ביחד. היא עשתה דוקטורט בפילוסופיה, עמדה לסיים את לימודי המשפטים, ובגיל 29, ממש לפני שנה, נפטרה. חצי שנה אחרי שנישאו.
"היו לי חשדות שמשהו לא בסדר", סיפר בזמן שישבתי מאחור והשתתפתי בצערו. "לא ייחסתי לזה חשיבות. אמרתי שבעוד כמה שנים נלך לרופא וניבדק, אבל זה התפרץ. הרופאים בהתחלה לא ידעו מה הסיבה, בגלל שזה נדיר. בעיה של קצב לב, גם מהיר וגם אטי, כך שקוצב לא יכול היה לעזור. היא נסעה לביילורוסיה להשלים את לימודי המשפטים ושם נפטרה וגם נקברה. אין בן אדם שדבר כזה לא משפיע עליו. מזל שאני מכיר את הכלים להתמודדות מיוגה, פילוסופיה בודהיסטית ופילוסופיה הינדואיסטית. זה עוזר".
ניסית לפתוח דף חדש?
"רוצה ולא רוצה, כי תמיד אני משווה, וכל מי שאני נפגש איתה בסוף מפסידה".
לא היה קל לשמוע תוך כדי עליצות המסע את סיפורו של אלכס, שהוא באמת בחור מקסים. סיפר שבדיוק עשה את ההכנות האחרונות לנסיעה לאזכרה של נטלי, שנפטרה ב-19 במרס . שאלתי אם זה משנה לו שהיא קבורה רחוק ממנו. "מה זה משנה, היא כבר לא כאן", ענה בהפתעה.
אתה מאמין במשהו?
"אני מאוד קרוב לבודהיזם, לתפיסת העולם הזו. בבודהיזם אין מילה שמגדירה. זו לא דת ולא פילוסופיה. אין מילים בתרבות שלנו, כי אין הקבלה".
איש מדהים הוא אלכס, אבל כמו במונית הכסף הגענו ליעד והוא סיים דווקא בסיפור מחיי הטרמפים. "פעם תפסתי על חם טרמפיסט שגנב ממני", אמר בחיוך. "לפני משהו כמו שמונה שנים הוא ישב לידי וניסה לקחת נגן MP3, שהיה אז יקר. רדפתי אחריו, ותפסתי אותו. בדיעבד הוא כנראה היה נרקומן מתחיל, אבל הכי מצחיק שהסמול טוק לפני הגניבה היה על גנבים".
אלכס הוריד אותי ליד הכניסה לעפולה, ואדם טוביאנה ממושב ניר יפה סחב אותי לתוך העיר. התפלא מה יש לתל אביבי לחפש אצלם בעמק והוריד אותי בדאון טאון.
אלוני, הצלם, חבר אליי לארוחת צהריים זוגית. ההוצאה הראשונה שלנו באותו יום. ההוראות מההפקה היו לחיות בצמצום, אבל גם לא למות ברעב. אלוני, מאסטר בטיולי שטח, בעל עבר מפואר בשבילי אלבניה ואזרבייג'ן, נכנס למכולת מקומית ויצא עם לחם שחור, קופסת שימורי טונה, גביע קוטג', בקבוק מים מינרליים, עגבנייה ושני מלפפונים. בעל הבית תרם שתי כוסות פלסטיק וסכין. סך הכל החשבון - 23 שקלים.
תנסו פעם בבית. פרוסת לחם שחור, קוטג', טונה ועגבנייה. זה ממכר. עשר דקות ישבנו ובלסנו מול הרחוב היפה, בשמש האביבית שרק הלכה והתגברה, אבל הנה אנחנו בעפולה ורק צהריים. השמים הם הגבול, גבירותיי ורבותיי, רק אמונה. אבל השאננות היא כנראה מתנה מהשטן. ברגע שחשבנו שתפסנו את הפרינציפ ותוך שעה נשב ליד נחל עם חכה ואוהל, קרה הרע מכל. נעצרנו.
עמדתי בתוך עפולה מזיע ועצבני, מכוניות חלפו על פניי ואף אחת לא חשבה לסייע. בשעה וחצי שני טרמפים קידמו אותי מרחק של רמזור. הסתכלתי על הגלבוע שעמד ממול וסימנתי לאלוני שבמקרה הגרוע נעשה שם את הלילה. גם זה הרבה יותר ממה שחשבנו בתכנון המקורי. ואז משום מקום נעצר לידנו דגן ליברמן בן ה-22 מקיבוץ עין דור, שנמצא לא רחוק מכפר תבור. הנה האיש שייתן דחיפה מהמעצור הבלתי מתוכנן.
"בתור חייל שחיכה לאוטובוסים וקיווה לטרמפים אני יודע כמה זה מתסכל שאף אחד לא עוצר", אמר כשנכנסתי לרכב וברקע התנגן "לילה" של אריק קלפטון. "אני כל החיים עוצר ובמיוחד לאנשים שלא נראים חשודים. אתה עם ג'ינס, טי שירט, משקפיים ותיק טיולים, הכי רחוק מלהיות חשוד".
דגן הוריד אותי על הכביש בצומת גזית מול הר תבור לצד שדה של חרציות. אביב הגיע, פסח עוד מעט. טרם הספקתי לצלם בעיניי את יפי המקום וגארי חודולנקו בא לעזרתי. גארי אפילו לא ידע למה עשה את הג'סטה. הוא לא נוהג לעצור. הוא גם לא אוהב לצאת ככה סתם מעפולה. לא מת על טיולים. הוא פשוט הבטיח לנכד יוסי להוציא אותו ממחנה הגדנ"ע בצלמון, להביא אותו למשחק כדורסל ולהחזיר באותו ערב. לא חשב שהמרחק יהיה כל כך גדול.
חודולנקו, בן 61, הוא כנר בתזמורת הקאמרית של נתניה. נמצא שם מאז שעלה ארצה מגיאורגיה ב-1993. לפני כן ניגן באופרה בעיר הולדתו. "אם משכורת זה כבוד, אז אין כבוד", ענה כשהסברתי לו על ההתרגשות בנסיעה עם כנר מכובד. בעוד הווייז פולט הוראות, אמרתי לנהג שחודולנקו לא נשמע לי שם משפחה גיאורגי - והוא אמר שהם אכן פליטים.
אבא הגיע מאוקראינה, אמא מפולין. ברחו כשהחלו הגזירות בימי סטלין. שאלתי אם הוא מתגעגע למדינה שבה העביר 41 משנותיו. ענה שאשתו יותר, אבל בסוף הודה שכן. גארי אותת לפנייה, ואני נפרדתי שלום. הודעתי שמבחינתי היה כבוד גדול לנסוע עם כנר, גם אם הוא כינור שני. גארי הציע מתנה בלון שהיה אצלו במושב האחורי, סירבתי בנימוס.
הרגליים החלו לכאוב, השמש החלה לעשות דרכה מטה. לא קל להיות טרמפיסט, במיוחד אחרי הטרמפ ה-11 באותו יום. גם העצירה הזו באמצע שום מקום די הוציאה את הרוח מהמפרשים. צומת עילבון אמנם מרהיב ביופיו, אבל לראשונה, בלי הרכב הפרטי, הרגשתי אבוד.
בום, חריקת בלמים. לא סתם מכונית חבוטה, אלא ב.מ.וו מפוארת שבה ישבו שלושה אנשים עם כיפות. "צדיק, לאן אתה צריך?", שאלו . הדלת עוד לא נסגרה ושלומי נינו, שעל דוושת הגז, נתן לחיצה. שיא הנוחות. מסכי טלוויזיה מאחור, וילונות חשמליים, חלון פנורמי. זה בדיוק הסטנדרט שאני מחפש ביומיום, אבל לא ציפיתי שדווקא באחר צהריים מאובק שכזה אתקל בו. לחצתי ידיים לשלומי ולצחי כהן, אבל מסתבר שהאח"מ הרציני ישב לצדי מאחור.
נתן, בנו של הרב שלום ארוש, מרבני ברסלב שנחשב לידוע מאוד בקרב החוזרים בתשובה. "אז מה, צדיק, אתה בא להשתטח איתנו על קברי צדיקים?", שלומי שאל ולקח לי איזה רגע להבין שהצדיק הוא אני. לא, אני לא יכול, אני במשימה. התחלתי להיכנס באין כניסה. שלומי לחץ וצחי הפציר, ובנו של הרב הסתכל בעיניים חמימות.
אני לא יכול, התנצלתי שוב, ושאלתי מה כל כך מיוחד ביום הזה. "אנו מבקשים שהשם יעזור לעם ישראל", הסביר נתן ארוש. "הלילה זה ראש חודש, והקדוש ברוך הוא עושה תשובה מלאה, כי כתוב שבזמן בריאת העולם השמש והירח היו באותו גודל, אז הלבנה אמרה לה "אין אפשרות לשני מלכים להשתמש באותו כתר". אמר לה הקדוש ברוך הוא "לכי תקטיני את עצמך", אז בגלל שאמר, הלך בעצמו לעשות תשובה".
הם היו בדרכם לקברו של רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון והתפלאו איך בדיוק ליד קברו של חבקוק הנביא התפארתי שבשתי דקות למדתי מהם הרבה. השלושה גיחכו על צמד המילים "למדתי הרבה", וארוש המלומד הוסיף "דווקא הנביא חבקוק העמיד את הכל על דבר אחד "צדיק באמונתו יחיה"", אמר. "יש אמרות שאומרות 'איש באמונתו יחיה' - וזו טעות. אין שום ציטוט כזה".
החבורה פנתה למירון והשאירה אותי על הכביש בצומת קדרים. אמרתי ליוסי הצלם שהטרמפ הבא יהיה האחרון. שפכתי לאגר, יותר מדי אנשים פגשתי. עוד שניים ביום כזה ואני אתנזר ממגע אדם בחמש השנים הקרובות. לידי נעצר סמיטריילר אימתני שלא מותיר מקום לספק. סמיר אבו זייד אמר שהוא בדרכו לקריית שמונה וסימן לעלות. מושב קפיצי, מיזוג אוויר ומיטה מאחור אם אתה באמת עייף.
"רוצה לנסוע בארץ? הדרך הכי טובה היא לכתוב שלט", נתן טיפ מעניין. "במציאות היום שכולם חושדים בכולם אם אתה מרים שלט, אני לפחות יודע לאן אתה רוצה להגיע". סמיר הוא תושב הכפר ראמה שבגליל. כל יום נוסע למפעל סנו בקריית שמונה, לוקח סחורה ויורד להוד השרון, למחסנים. תמיד היה על ההגה, אבל לא רק בארץ. במשך 14 שנה חי בלונדון ובסוף חזר. "אחרי הפיגוע במגדלי התאומים המצב החל להידרדר", הסביר .
"לא היה אכפת להם ערבים, נוצרים, דרוזים - כולם הפכו מבחינתם למוסלמים. דפקו אותנו? אנחנו נדפוק אותם, וכשדופקים אין סנטימנטים. אז אמרתי שאני אבוא לארץ ואנסה. נתקעתי. הכסף לא כמו שם, בקושי גומר את החודש. אתה רגיל לסטייל ופתאום יורד מתחת לאדמה. יש בעיה, העם פה סתום. מתי שאנחנו יושבים על הכיסא שוכחים מי מסביבנו".
למה אתה מתכוון?
"אני נהג סמיטריילר. כל יום עובד לפחות 14 שעות ועכשיו זה בוס טוב, אבל היו תקופות שעבדתי ברציפות מסביב לשעון, ואם תגיד לקצין בטיחות "אני לא יכול", יגיד לך "שים מפתחות ופאק אוף הביתה". על איזו דמוקרטיה אתם מדברים, מה בשבילכם ערך חיי בני אדם? באנגליה אם אתה הולך למקדונלדס אתה מקבל ארוחה בארבעה פאונד, רבע שעה עבודה. פה שווארמה עם שתייה אומרים 32 שקל ואני צריך לעבוד שעה וחצי כדי לאכול. אני תמיד מתווכח. האנשים בארץ, אם אתה לא קשוח איתם, ידפקו אותך".
למה חזרת?
"זו הארץ שלי. עזוב שאני עצבני עליה. אני נשוי לדרוזית, יש לי שני ילדים וזה מה שחשוב. בוא נדבר אורגינל. אני ברוך השם ראיתי הרבה בחורות והגעתי למסקנה שאני רוצה בחורה שאף אחד לא נגע בה. הכרתי בחורות יפות עד השמים אבל המוח רקוב. מתוסבכות. לדרוזיות אין את זה".
אתה איש מאמין?
"אני אחד שעובר חיים קשים, מאמין באלוהים וצריך אותו. יש אנשים טובים, אבל מעט מאוד. אולי ממאה אלף תמצא אחד, אבל תדע לך, אני מסתכל על הבן אדם וכמעט כל אחד שלקחתי טרמפ היה אחלה בחור".
לקחתי את זה כמחמאה כשסמיר הוריד אותי באזור התעשייה הצפוני של קריית שמונה. לא להאמין, אני במצח של המדינה ועוד יש קצת שמש. רק איפה ישנים לעזאזל? אלוני הצלם גלגל אותנו לכיוון מושב בית הלל שעל גדות החצבני. עברנו אותו, נכנסנו לשדות, מנותקים מכל אדם וללא אורות רקע. תפסנו זולה על השפה, ליד המים. מוזיקת רקע של פכפוך ושקט. מה הבן אדם צריך יותר, האם חדר באלף שקל היה משפר את האווירה?
אלוני יצא לעיר לעשות קניות והשאיר אותי לבד במאהל. אחרי שעה של מדיטציה חזר עם האופנוע כשארגז קרטון עמוס תלוי לו מאחור. 108 שקלים הוא בזבז כשלא הרגשתי. ארוחת ערב פלוס ארוחת בוקר שמיועדת למחר. פחמים, שתייה, שני קילו כנפי עוף, ירקות.
מתברר שתפסנו את הלילה עירום, בלי ירח. חושך. רק פנס הכיס של אלוני עזר לנו בזמן שהכנו מנגל מאבני נחל, קוששנו עצים למדורה וחתכנו סלט עבה עבה. ככה זה כשאין אור והמקסימום של הסו-שף זה חביתה וכוס תה. בשעה שבע בערב מצאנו את עצמנו מכרסמים כנפיים שצלינו על האש, תפוחי אדמה מהמדורה וסלט טרי. עד עכשיו החשבון שלנו הגיע ל-130 שקלים, מחיר של ארוחת בוקר אצל הפלצנית מהצימר.
נכנסנו לשעת לילה מאוחרת, השעון הראה שמונה. החלטתי לסחוב עד תשע ולחתוך לאוהל. מה לעשות, קור של לילה צפוני ושעות של טרמפים עשו את שלהן. בתשע עצמתי עין, ב-11 התעוררתי. קרב כלבים סמוך, רחשים חשודים בשיחים. חזירי בר, שועל חולה כלבת?
בשעה שש בבוקר יצאנו מהשק"ש. הכל עמד במקומו. משכנו עד תשע ארוחת בוקר של סתלבט, מבחינתנו עשינו את שלנו ואם נסחב עוד קצת צפונה זה באמת יהיה בונוס.
הפעם השרב באמת היה כבד. העור שלי האדים משיזוף של חוסר קרם הגנה. הרגשתי היטב את הצריבות ליד האף ובמעלה המצח. התפללתי שיגיע טרמפ מהיר, והיא אכן עצרה. בחורה צעירה, עוד לא בת 25. מי אמר שאין חיים אחרי גיל 40? שחר מוסטובוי, במקור מקיבוץ משגב עם, אבל כעת במעבר לחיים במרכז הצפוף, לימודי עיצוב תעשייתי.
עכשיו היא בדרכה לבית הספר הר וגיא שליד קיבוץ דפנה, שם למדה. שחר קופצנית, מלאת רוח נעורים. מסתבר שהיא בית ספר מהלך לטרמפים, ועד יום ההולדת הקרוב הבטיחה לעצמה להיות בכל היבשות. חצי שנה עבדה בעגלות מכירה בטקסס, בחודש הבא היא נוסעת לאוסטרליה וסוגרת את המשימה.
"בכיתה ז' התחלתי עם הטרמפים", סיפרה. "אתה גר במקום שיש בו אוטובוס שלוש פעמים ביום ואתה מכיר את כולם, כי הצפון קטן וככה אתה מתנייד, ובטרמפים יש "עשה ואל תעשה". אני בחורה צעירה שצריכה לדאוג שלא יאנסו אותה ואתה בחור שחייב שלא ישדדו אותו".
מה עושים?
"אפיון מגדרי, זה השיעור הראשון. דבר שני, כשאתה מתחיל את השיחה עם הנהג אתה לא אומר לאן אתה צריך, אלא שואל לאן הוא מגיע, כדי להבין שהוא לא עושה פה מסחרות. תלוי גם בשעה. בשעות הלילה שווה לעדכן צד שלישי על איזה פרט מזהה מהרכב. לי בתיכון היה קוד. אם הייתי אומרת בטלפון "יש לי כינים", זה מצב סיכון".
שאלתי למה עצרה לי. מה, אני נראה בסדר, אולי אני רוצח סדרתי שמחפש טרף? שחר אפילו לא מצמצה. "שים לב לבגדים שלך. ברור לגמרי שאתה בורגני. התיק שלך כזה חדש, לא באמת מתויר. בא לי למרוח אותו בבוץ. אתה לא נראה כמו הטרמפיסט הממוצע שבאזור. הייתי אומרת ש-70 אחוז מהם זה הסטלנים של פוסט הודו שבאים לחוות קצת צפון ואחרי כמה שנים רצים בחזרה לידיהם המחבקות של אבא ואמא. 30 האחוזים הנותרים הם מקומיים".
עכשיו שחר פתחה לי את הצ'אקרות, סיפרה שאני חי בעולם אחר. בפייסבוק יש רשתות של טרמפיסטים, שמתאמים אחד עם השני מי אוסף ומתי. "בדיוק אתמול לקחתי טרמפ כזה", עדכנה. "פספסתי את האוטובוס הישיר מתל אביב והייתי מתוסכלת. בדקתי בסמארטפון, ראיתי שיש בחור שנוסע מעכו. חיכה לי שעה ואז נסענו יחד מעכו לקריית שמונה. קובעים גם מחיר, כי זה לא בדיוק טרמפ קלאסי, זו השתתפות בדלק.
"מעכו המוסכמה היא 25 שקלים, לתל אביב 35 שקלים. כל השיחה דיברנו על טרמפים הזויים שהיו לנו". עצרתי עם שחר בחניה של בית הספר. היא השתגעה שאין לי מים וכובע. הכריחה אותי להוציא חולצה ארוכה מהתיק ועשתה אלתור. אמרה שככה אני איראה כמו קיבוצניק. שוין.
מלכה בלושטיין, מלכת הריבות מקיבוץ שניר, שיש לה דוכן ליד הבניאס, לקחה אותי עוד כמה מטרים. שאדי דאבוס מעין קיניא, פקח ברשות הטבע והגנים, קידם אותי קילומטר על מיול, והיעד שלי כבר היה ברור - אני עוצר רק בחרמון.
היה זה אלוני שזיהה אותו. עאטף ספאדי ממג?דל שאמס, שנחשב לצלם מהולל בין אנשי השטח, צילם עבור סוכנות הצילום הצרפתית AFP והיום עובד בשביל הסוכנות EPA. רץ בין הפגנות למלחמות. ספאדי בדרך כלל נמצא באזור ירושלים, שם מרכז העניינים, אבל בגלל חטיפת פקחי האו"ם הפיליפינים הוא הוקפץ הביתה והיה מוכן לקחת אותי בכיף למג'דל שאמס שלרגלי החרמון.
"טרמפיסטים זה תלוי במצב רוח שלי", הודה. "אם אני נוסע לעבודה ורוצה להגיע בזמן אני לא מעלה אף אחד, אבל אם אני סתם חוזר הביתה אז לא אכפת לי".
פיתחנו סמול טוק של נסיעות בזמן שחלפנו על פני שני המרתוניסטים גוון קנינג ואריאל הלר, שעשו את דרכם במעלה ההר - מרתון שביעי מתוך עשרה בעשרה ימים. דרוזי מרמת הגולן, סוריה, אסד, אתה בעד או נגד? שאלתי את עאטף. "אסד רודן, נגמר העידן הזה בהיסטוריה", ענה. "לי אין משפחה בסוריה אבל לאשתי יש שני דודים והם בקשר טלפוני. הם עדיין בסדר, אבל לא מעזים לדבר על פוליטיקה".
ספאדי נשוי עם שני ילדים, בקו שי נמצא בבית, אבל התרגל. אומר שהצילום הוא חייו. האקשן הזה של ריצה ממקום למקום וצלם סוכנויות שאוכל הרבה קש. "התקופה האחרונה היתה עמוסה", סיפר. "הפגנות האסירים, המהומות בשטחים. אתה במשך שעות כל יום עם מסיכת גז, שכפ"צ וקסדה. לא הכי כיף".
חטפת פעם?
"לפני שבוע, אבן בראש, אבל למזלי הייתי מוגן. כדורי גומי אני כבר לא סופר. כואב, אבל תלוי מאיזה מרחק. הפעם האחרונה שחטפתי היתה לפני כשנה, ביד. מקרוב, אולי 60 מ'. שבועיים חופשת מחלה. חתיכת מקצוע".
ספאדי הוריד אותי למרגלות הה . השלטים בישרו שאנחנו נמצאים במקום הנכון. שרידי שלג אחרונים נראו מרחוק. המשימה הושלמה, אפשר לסמן "וי" ולדרוש בונוס, אבל הוחלט שנ עשה עוד מאמץ קטן. צילום ליד הבובה בתוך האתר, הסמל של ההר. סופי.
כמעט לא היו מכוניות. העונה נסגרה, אפילו הקופות בכניסה לחרמון נשארו סגורות, הבינו שאין קליינטים. משום מקום הופיע רכב של חברת בזק. בני אסולין ודוד זרגר החליטו לקחת יום חופש מהעבודה, לנסוע לחמת גדר, ועל הדרך להראות לאיציק, הבן הגדול של דוד, אי ך נראה שלג, אם בכלל נשאר. "הרבה זמן לא הייתי כאן", מלמל דוד בזמן העלייה. "אמרתי שאם נגיע ביום שבת נעמוד חמש שעות בפקקים, אז הכי טוב באמצע השבוע".
שניהם שאלו אותי מה אני עושה פה. הסברתי "מעריב", ניסוי , טיול בזול, טרמפים, אוהל. דוד חייך. "וואלה אתה צודק. אנחנו זוג עם ארבעה ילדים. רצינו לצאת בחול המועד וביקשו מאיתנו 10,000 שקל. זה לקחת משכורת שלמה ולתת להם, אבל אוהל, טרמפים? בשבילי זו בעיה".
הגענו לחניה. היה ריק ומעט מאוד שלג. הודיתי לחבר'ה האדיבים שעצרו לי ואז בני אמר לפרידה "למה שלא יעצרו? יש עדיין אנשים טובים באמצע הדרך".
גם כשהצטלמנו ליד הבובה ההיא, נגענו בשלג והתחלנו לעשות את הדרך חזרה למרכז, המילים האחרונות של בני המשיכו להדהד. טיול טרמפים הוא חוויה לא קלה, בטח אם אתה באמצע החיים ולא צעיר מלא הורמונים. נכון, יש פה חיסכון כספי.
178 שקלים ליומיים, אוכל פלוס כרטיס אוטובוס חזרה מקרית שמונה לתל אביב, אבל עדיין פיזית זה מתיש. אם אקח איתי משהו מהחוויה הבלתי נשכחת, זה את האנשים שפגשתי. העזרה, התמיכה והחום. באמת יש אנשים טובים באמצע הדרך ומסתבר שהם לא מעט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם