מדוע הגברים המוכים ממשיכים לספוג ולשתוק?
“אלימות במשפחה“ הפכה לשם נרדף לגברים מכים, אבל הסטטיסטיקה מלמדת שמספרם זהה למספר הנשים המכות. שיח פמיניסטי ודעות קדומות גרמו לכך שבעלים לא יכולים להתלונן על אלימות נשית ולא מקבלים מענה למצוקתם
“הכרתי אותה באמצעות קרוב משפחה. אחרי תקופה החלטנו להתחתן, אבל ככל שמועד החתונה התקרב, היו לה התקפי זעם שהלכו והחמירו. חודש לפני החתונה, בגלל ויכוח על איזו שטות, היא תפסה מברג והתחילה לרדוף אחריי. יצאתי החוצה, והיא יצאה אחריי עם המברג. זה היה לילה, והסתתרתי מאחורי שיח עד שהיא נרגעה. הייתי המום. הלכתי משם לחבר שלי, וסיפרתי לו מה קרה. הוא אמר לי שאני חייב לעזוב את יעל, ושאסור לי בשום אופן להתחתן איתה. לא הקשבתי לו. את המחיר אני משלם עד היום“.
נישואיהם של אופיר ויעל שרדו שלוש שנים. “למרות שראיתי תסמינים פסיכוטיים, המשכתי את הקשר מכורח המציאות“, אומר אופיר. “יש ביעל איזה פיצול אישיות מאוד מטעה. כלפי חוץ היא נראית עדינה ומקסימה, אבל בבית היא הייתה הופכת למכשפה. ככל שעבר הזמן, המצב החמיר. אחת ליומיים־שלושה יעל הייתה נכנסת לאמוק, משתוללת ומשמיעה צרחות מחרידות. היא הייתה מחזיקה את התינוק שלנו ביד אחת, וביד השנייה מעיפה לי סטירות ואגרופים.
“יום אחד חזרתי מהעבודה רבע שעה מאוחר יותר מהרגיל. יעל התחילה להשתולל וזרקה את כל הבגדים שלי מקומה 12. לקח לי יום שלם לאסוף אותם. פעם אחרת היא ניסתה לריב איתי כשישבתי ואכלתי ארוחת צהריים. כשלא הגבתי, היא תפסה את הצלחת שלי עם האוכל והעיפה אותה לרצפה“.
הוא משתתק, נאנח ומממשיך. “קשה לי לדבר על זה. זה עושה לי מאוד רע, להיזכר פתאום בהכול. פעם אחרת היא זרקה עליי בקבוק בושם, שהתנפץ על הרגל שלי ופצע אותי. היא גם הייתה משפילה אותי ברחוב לפני כולם. למרות זאת עשיתי כל מה שאפשר כדי להציל את הזוגיות, עד שהיא ביקשה להתגרש“.
איך הגבת לאלימות שלה? אתה מצדך אף פעם לא השתמשת באלימות?
“אני מכיר את האמת, כי אני חייתי בה. אנשים תמיד אומרים ‘צריך לשמוע גם את הצד השני‘. לא מעניין אותי אם תאמיני לי או לא, אני את האמת שלי יודע. מעולם לא הרמתי יד. כשהיא פצעה אותי עם בקבוק הבושם, זה היה מול העיניים של ההורים שלה. היא כמובן משחקת את המסכנה, וגם הגישה נגדי תלונות במשטרה כאילו תקפתי אותה ואת הילד. חוץ מרצח ארלוזורוב היא האשימה אותי בהכול. אבל התיקים נגדי נסגרו. בסוף כולם הבינו שיש להם עסק עם שקרנית ומניפולטיבית“.
מדוע אתה לא הגשת תלונה במשטרה נגד אשתך?
“ניגשתי למשטרה, והשוטר פשוט התחיל לצחוק עליי. הוא הבהיר לי שלא כדאי שאגיש תלונה, כי כשיש אלימות בבית חייבים להרחיק מישהו, ואין מצב שירחיקו את האישה. הבנתי ממנו שאם אני מגיש תלונה על אלימות של אשתי, התוצאה תהיה שירחיקו אותי מהבית“.
שנתיים וחצי אחרי שיעל ואופיר נפרדו, הם עדיין מנהלים מאבק על המשמורת של בנם. “אם גבר היה עושה רבע ממה שאשתי עשתה לי, היו תולים אותו בכיכר העיר“, אומר אופיר. “יש פה עוול. הילד נמצא במשמורת שלה, ואני רואה אותו פעמיים בשבוע למשך שעתיים וחצי. היום אין לי כבר כוח להיאבק על שום דבר, חוץ מאשר על הילד. אני נלחם כדי שהמשמורת תהיה משותפת“.
אתה חושש שהיא עלולה לפגוע גם בילד?
“לא. אני יודע שהיא אוהבת אותו. אם הייתי חושב שהיא פוגעת בילד, הייתי נלחם כמו נמר. הוא כל העולם שלי“.
אתה מרגיש שאנשים מסוגלים לקבל את הסיפור שלך, לצדד בך?
“לאף אחד לא אכפת באמת מהכאב של אדם אחר. ככה זה. מקשיבים לך ועוברים הלאה. בגלל זה הפסקתי לדבר על החיים הפרטיים שלי. אבל היום אני חבר ב‘א‘ זה אבא‘, תנועה של אבות גרושים, וזה משהו שנותן תמיכה“.
מה היית אומר לחבר שמספר שהוא חי עם אישה מתעללת?
“לברוח, ועכשיו. לא לחכות. אסור להתרגל לחרב. אם תישאר בבית, אתה עוד עלול למצוא את עצמך בכלא, אחרי פעם אחת שתנסה להגן על עצמך. זו סיטואציה קשה, שסוגרת עליך מכל הכיוונים כי החיים של הגברים הגרושים קשים מאוד. כמעט כל חודשיים מתאבד אב גרוש. קשה להתמודד עם תלונות שווא, תביעות מזונות והסדרי ראייה, אבל זה יותר טוב מחיים עם אישה מכה“.
אלימות של גברים כלפי נשים היא בעיה מוכרת, והמודעות כלפיה הולכת וגוברת בשנים האחרונות. רשויות הרווחה השונות ערוכות, אם בצורה מלאה ואם פחות, לטפל בנפגעות ולמצות את הדין עם התוקפים. אלא שבצלה של התופעה הזו מתקיימת גם תופעה הפוכה, מפתיעה בהיקפה – אלימות של נשים כלפי בני זוגן. לגברים המוכים, מתברר, אין כתובת לפניות, וגם אם הייתה כתובת כזו, המבוכה והבושה מרתיעות את מי שזקוקים לה.
“הטיפול הכולל בתופעת האלימות במשפחה לוקה בקיבעון מחשבתי: קיימת חלוקה מגדרית־מהותנית ברורה, שרואה גברים כאלימים ומקרבנים, ונשים כקורבנות“, אומר ד“ר יואב מזא“ה, מרצה לדיני משפחה בקריה האקדמית אונו ובמכון ואן־ליר.
“בתחילה הייתי מאוד סקפטי לגבי הנתונים שפגשתי, אבל מחקרים מכל העולם מלמדים שמספרית, אלימות בין בני זוג היא סימטרית מבחינת המגדר: בחצי מהמקרים מדובר על אלימות הדדית, ברבע מן המקרים זו אלימות מצד הגבר, וברבע מן המקרים האישה היא האלימה. חשוב להדגיש כי הסימטריה קיימת רק ביחס לכמה התופעה נפוצה, ולא כשמדברים על חומרת הפגיעה. כאשר יש פגיעה קשה, בדרך כלל זה הגבר שפגע באישה. גברים מוכים נזקקים פחות לטיפול רפואי, כי האלימות הנשית כוללת לרוב רק סטירות ושריטות. מבחינת הנזק לקורבן ברור שנשים נפגעות קשה יותר, אבל מבחינת ההיקף, קיימת סימטריה“.
מזא“ה טוען כי המציאות המורכבת של סוגי האלימות במשפחה כמעט שאינה באה לידי ביטוי בשיח שעוסק בתופעה. “הנחת היסוד אומרת שאלימות במשפחה היא חד־ממדית - ננקטת אך ורק על ידי גברים כלפי נשים. בסביבה שמניחה כמובן מאליו פרדיגמה שכזו, התופעה של אלימות נשית נדחקת אל מחוץ לגבולות השיח“.
ולכן היא גם לא מדווחת למשטרה?
“הדיווח על אלימות במשפחה, מכל סוג, הוא חלקית ביותר. לאורך השנים עלתה מאוד המודעות לצורך בדיווח על אלימות מצד הבעל, אבל גם היום יש נשים רבות ששותקות, וזה כמובן מאוד עצוב. במקרים שבהם הגבר הוא המוכה, המחסומים של הבושה ותת־הדיווח הם הרבה יותר חריפים.
דיווח על אלימות נשית נתפס אצל הקורבנות כפגיעה בגבריוּת, ולכן גברים רבים נמנעים מלדווח לרשויות על הפגיעה בהם. התוצאה היא שהגורמים המטפלים אינם מודעים לתופעה, וגם כאשר גברים בוחרים לדווח על אלימות נשית, הם נתקלים ביחס של אי אמון ולעתים אף לגלוג, ונמנע מהם הטיפול הנדרש. יחס זה מגביר כמובן את רגשי הבושה של הקורבנות, מחריף את תת־הדיווח, וחוזר חלילה.
“מבחינת המשטרה, האישה היא תמיד הקורבן. אפילו בטופס של אלימות במשפחה כתוב ‘שם המתלוננת‘ ולא ‘שם המתלונן‘. חוסר האיזון קיבל הכשר משפטי מיוחד, בעקבות מקרה של גבר ואישה שכל אחד מהם התלונן במשטרה על סטירה שנתן לו בן הזוג. את האישה לא העמידו לדין, ואת הגבר כן. הוא החליט לפנות לבג“ץ, אבל עתירתו נדחתה: בג“ץ קבע שהסטירה שנתן הגבר לאישה היא פלילית, ואילו הסטירה שנתנה האישה לגבר היא עניין משפחתי שיש לדון בו בבית המשפט לענייני משפחה“.
בקרוב ייצא לאור הספר ‘אלימות אילמת‘ בעריכתם של ד“ר מזא“ה והקרימינולוגית ד“ר יעל לביא־אביעד, ובו מקבץ מאמרים שעוסקים בהיבטים שונים של אלימות כנגד גברים. מזא“ה תרם לספר מאמר מפרי עטו, שבוחן את היחס של מערכת המשפט לאלימות נשית.
“בחרתי לקחת את מקרי הקיצון – נשים הממיתות את בני זוגן. מאז המקרה המפורסם של כרמלה בוחבוט, שבשנת 1985 ירתה למוות בבעלה המתעלל, נרצחו 17 גברים בידי בנות זוגם. ביחס לנשים שנרצחו בתקופה הזו מדובר במספר קטן, אבל עדיין אפשר ללמוד ממנו משהו. מתברר שמכל 17 הנשים שהרגו את בעליהן, בית המשפט הרשיע ברצח רק אחת. כל השאר קיבלו יחס מקל, הורשעו לכל היותר בהריגה ונידונו לתקופת מאסר קצרה יחסית, של בין שלוש לחמש שנים.
בתי המשפט, אומר מזא“ה, אימצו את התקדים של כרמלה בוחבוט באופן כמעט גורף. שם האישה אכן סבלה מאלימות קשה על בסיס יומיומי, ונזקקה כמה פעמים לאשפוז. כאשר לא יכלה יותר לשאת את ההתעללות, לקחה את הרובה של בנה החייל ורוקנה מחסנית על בעלה. בית המשפט המחוזי הרשיע אותה בהריגה ולא ברצח, ושלח אותה לשבע שנות מאסר.
במאמרו הוא מצביע על מקרים שבהם לא הייתה כלל אלימות מוקדמת מצד הגבר, ובכל זאת האישה שהייתה אחראית למותו הורשעה בהריגה בלבד. גם נשים שנקטו אלימות ממושכת כלפי בעל לא־אלים עד לרציחתו, קיבלו עונשים קלים יחסית.
“גם במקרים שלבעל אמנם הייתה היסטוריה של אלימות, אך הוא לא היווה יותר איום על חייה של האישה מכיוון שהורחק מהבית, השופטים מחילים את דוקטרינת האישה המוכה. באופן עקבי ביותר, בית המשפט מתייחס אל האישה הרוצחת כאל קורבן. זה הנרטיב. באחד מפסקי הדין השופט הגדיל לעשות כשכתב כי אישה שהרגה את בן זוגה היא קורבן, מפני שאיבדה את הגבר שאהבה. זה פשוט סוריאליסטי“.
מה קורה במערכות משפט במדינות אחרות? האם גם הן מעניקות יחס מקל לאלימות נשית?
“בעולם דווקא אפשר למצוא הרבה תקדימים של נשים שהורשעו ברצח של בן זוג. אבל גם במדינות אחרות ישנן טענות על הטיה מגדרית מצד בית המשפט לטובת נשים“.
הפגיעות הגברית מוצאת את ביטויה בנתון קשה שהעלתה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: גברים גרושים הם האוכלוסייה שבה שיעור ההתאבדות הוא הגבוה ביותר. “על סמך הפרט הזה אי אפשר לקשור את תופעת הגברים המוכים להתאבדויות, כי זה נושא שצריך להיחקר בפני עצמו“, אומר מזא“ה. “אבל אפשר לומר באופן כללי שגברים מתאבדים יותר מנשים כי הם לא יודעים לקבל עזרה ולשתף במצוקה. ובזמן שנשים גרושות זוכות לתמיכה משירותי הרווחה ומארגונים חברתיים שונים, גברים גרושים מוצאים את עצמם לבד ולא נתמכים על ידי שום גורם. אין להם כתובת, אין גוף שיעניק להם ייעוץ משפטי חינם כמו לנשים, ואין לשירותי הרווחה שום תוכנית תמיכה לגברים בסיטואציה הזו“.
סיפורו של גדי (45), אב לארבעה, ממחיש את מסלול ההידרדרות המהיר שאליו יכול להיקלע גבר בגלל הצירוף של אלימות נשית ויחס מפלה מצד מערכות האכיפה. עד לרגע ההוא שבו התנפצה זכוכית במטבח, ואיתה התנפצו חייו, היה גדי אדם נורמטיבי שמפרנס את משפחתו בכבוד. כיום הוא גר באחד מיישובי גוש עציון במחסן עצים של חבר, ומקבל הבטחת הכנסה. “לא משתלם לי לעבוד, כי יעקלו לי מיד את כל המשכורת. הקשר עם רוב הילדים נותק, ואמא שלהם מסיתה אותם נגדי. לצערי, גם אין לי מקום שבו אני יכול לארח אותם בשבת. אני נע ונד. מה נותר לי לעשות? אני אדם אבוד“.
כמקובל בחברה החרדית שממנה הוא מגיע, הכיר גדי את רעייתו בשידוך. “מי שיראה את אשתי, חרדית לכל דבר, פשוט לא יאמין שאישה כזו יכולה לקלל ולהרביץ“, הוא מספר. “היא נהגה להכות באופן קבוע את הילדים, בעיקר כשאני לא הייתי בבית. יש לי הקלטה שבה הילדה מספרת שאמא איימה עליה בסכין. העברתי את החומר המוקלט לשירותי הרווחה, אבל הם לא עשו כלום. גם בי היא נהגה מדי פעם באלימות פיזית שכללה סטירות, משיכות שיער, העפת הכיפה מהראש והרבה קללות, חלקן גסות. בשנתיים האחרונות של חיינו המשותפים ההתקפות שלה הלכו ותכפו, אבל אני מעולם לא הרמתי עליה יד, ורק ניסיתי להתחמק מהמכות או להרגיע אותה“.
במרץ 2010, בערב שקדם ליום הגורלי, התפתח בין גדי לרעייתו ויכוח קולני, לאחר שאמר לה כי לא ראוי שאישה דתייה תתרועע עם גברים מפוקפקים. למחרת, כששב מהעבודה, הוויכוח התעורר מחדש. “היא התחילה לקלל אותי בצורה מחרידה. עמדנו אז במטבח, והילדים ישבו בסלון. תוך כדי הצעקות היא לקחה טוסטר שהיה עטוף באריזה שלו, והשליכה אותו על הוויטרינה. הוויטרינה התנפצה. אשתי הרימה אחד משברי הזכוכית, משולש שהיה חד כמו סכין, וקירבה אותו לפנים שלי. היא איימה שתרצח אותי. ניסיתי להרגיע אותה ולנתק מגע, ופתאום, בהפתעה מוחלטת, היא דקרה אותי באמת היד.
“קילוח של דם ניתז לאוויר, על השמשות ולכל מקום. הייתי המום. אני שוטר לשעבר ועבריינים שאיתם באתי במגע לא דקרו אותי, ופתאום האישה שלצדי דוקרת אותי. ראיתי שאני מאבד דם. התקשרתי למד“א, שם אמרו לי לעטוף את היד במגבת וללחוץ. התקשרתי למשטרת ישראל, ורק אחרי 25 דקות הם הגיעו. קצין הסיור שנשלח אלינו חיפש את ‘נפגעת העבירה‘. כך מחנכים אותם: בזירת אירוע של אלימות במשפחה השוטר צריך מיד לאתר את הנפגעת. אני הייתי חצי מעולף. הראיתי לו את הדקירה והוא אפילו לא טרח לתעד אותה. אשתי, ממש כמו פושעת אמיתית, ניצלה את הזמן ומיהרה להחליף את הבגדים שלה, הספוגים בדם שלי.
“הדבר השני שהשוטרים עשו היה לבדוק במסוף המשטרתי אם יש ברשותי אקדח. האקדח שלי היה באותה עת בכספת, והם פרצו אותה והחרימו את הנשק, למרות שמעולם לא הוגשה נגדי שום תלונה. אחר כך הוצמד אליי שוטר שליווה אותי לבית החולים כמעוכב, בזמן שאנשי מז“פ תיעדו את הזירה בבית. יש לי ילד אוטיסט, וכשהוא ראה את הדם הוא התחיל להשתולל ולהפוך את הרהיטים. אחר כך האשימו אותי שאני גרמתי נזק לרכוש“.
גדי מציג בפניי מסמכים רפואיים ותצלום של היד השסועה. הוא נאלץ לדאוג לתיעוד הזה בעצמו, כשהבין שהמשטרה לא תעשה זאת. “הרופא אמר לי שעוד מילימטר אחד, הייתי נשאר נכה. הגשתי במשטרה תלונה נגד אשתי, אבל סגרו לה את התיק. היא טענה שאני הטחתי את היד בוויטרינה וכך נחתכתי; אבל אם הייתי מנפץ בעצמי את הזכוכית, היו צריכים להיות לי חתכים בכף היד, ולא חור כניסה ויציאה באמת היד“. הוא משוכנע שהופלה לרעה בגלל מינו. “אם הפצע היה אצלה, אף אחד לא היה חס עליי. הייתי נעצר מיד ומורשע בניסיון רצח. במקום זה הרחיקו אותי, הקורבן, מהבית“.
אחרי שגורש מביתו, מצא עצמו גדי מתמודד עם חמש תלונות שהגישה נגדו האישה. המאבקים המשפטיים שיבשו את שגרת חייו, הוא חדל לעבוד, ועקב כך לא יכול היה לשלם את דמי המזונות. החוב שלו תפח עם השנים והגיע לסכום של 150 אלף שקל. “אין ארגון שמסייע משפטית לגברים במצב כזה, ולא היה לי כסף לעורך דין, אז במקום לעבוד ישבתי וכתבתי בעצמי כתבי הגנה. בסופו של דבר כל התיקים נגדי נסגרו“, הוא אומר, ומציג גם את המסמכים המעידים על כך.
מה גורם למערכות האכיפה להתעלם מאלימות של נשים כנגד גברים? לדברי פרופ‘ שרה בן־דוד, ראש החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל, את התשובה לכך יש לחפש בהשקפת העולם של מי שהעלה למודעות את נושא האלימות במשפחה.
“ההתעניינות בתופעה החלה לפני כארבעים שנה, בד בבד עם התפתחות התנועה הפמיניסטית“, אומרת פרופ‘ בן־דוד, שחקרה בין השאר את נושא ההדדיות באלימות במשפחה. “ההתמקדות, אז כהיום, הייתה באלימות כנגד נשים, מתוך תפיסה של האופי הפוליטי והחברתי שיש למעשים כאלה. התפיסה אמרה שהפגיעה הקשה אינה מכוונת לקורבן – אישה מסוימת - אלא זו תופעה קולקטיבית, שבה בני קבוצה אחת, גברים, מפעילים אלימות על הקבוצה האחרת, הנשים. הסבירו שזו תופעה שקשורה לסטטוס הנמוך של הנשים בחברה, והיא משמרת את הסטטוס הזה. כך נבנה הסטריאוטיפ: אישה – קורבן; גבר – תוקפן.
“התפיסה הזו שוללת לא רק את האפשרות של אלימות נשית כלפי גברים, אלא גם אלימות נשית כלפי ילדים, למרות שזו נפוצה מאוד. גם כיום, אחרי שפורסמו מחקרים על אלימות נשית בתוך המשפחה, לדעת הפמיניסטיות לא צריך לעסוק בכך, כי זה עלול להסיט את תשומת הלב ואת השיח הציבורי מטיפול באלימות נגד נשים“.
גם המחקר האקדמי, סבורה בן־דוד, סובל מהפמיניזציה של אלימות במשפחה. “מחקרים שמביאים תיאורי אלימות של נשים כנגד גברים פשוט לא מתפרסמים. פרופ‘ מורי שטראוס, חלוץ החוקרים בתחום האלימות נגד גברים, פרסם ב־2010 מאמר חשוב של חוקרת שפורסם בסוף שנות ה־80 רק לאחר שעבר צנזורה. שורה שלמה שתיארה אלימות של נשים נגד גברים נמחקה מן הנתונים הסטטיסטיים“.
בישראל יש גורם ציבורי כלשהו שעוסק בנושא האלימות נגד גברים?
“כשקמה כאן ועדה מיוחדת לבחינת הנושא של אלימות במשפחה, תחילה הוחלט בה לדון באלימות נגד נשים, אחר כך דנו באלימות נגד ילדים, ועל אלימות נגד גברים עד היום לא דיברו. גם רשויות האכיפה סובלות מהיעדר התייחסות לנושא. הייתי עדה לכמה מקרים שבהם גברים הלכו להתלונן במשטרה על אלימות מצד בנות זוגם, וחשפו סיפורים מצמררים ומזעזעים, אבל המשטרה לא עשתה כלום. לעומת זאת כשהנשים הגיעו להתלונן, הבעלים נעצרו מיד.
“מעבר לכך, גברים חוששים להתלונן, כי הם יודעים שיוצא צו הרחקה נגדם גם אם הם הקורבנות. במשטרה יש שאלון לבדיקת המסוכנות של הגבר, ואין בכלל שאלה על מסוכנות של האישה, למרות שהאלימות השכיחה ביותר היא הדדית“.
ייתכן שטיפול ציבורי בנושא האלימות הנשית היה מציל גברים רבים שנקלעו למערכת זוגית מסויטת. סדנאות לזיהוי מוקדם של סימנים מחשידים – בדומה להרצאות הניתנות לנערות צעירות – היו יכולות להדליק את נורות האזהרה, לפני שיהיה מאוחר מדי. כאשר הקשר הזוגי הולך ומתהדק, מתפתחת גם נטייה להתעלם מכל האיתותים מבשרי הרעות.
כך היה במקרה של נדב (35), הנדסאי כימי ומזון. כשהציג בפעם הראשונה בפני הוריו את כנרת, בחורה עדינה ומשכילה בעלת תואר שני בחינוך, לחש לו אביו “נראה לי שמצאת“. את טבעת הנישואין הגיש לה נדב בפאב שבו נפגשו לראשונה, והיא הגיבה ב“כן“ נרגש. השניים מיהרו לבשר למשפחה ולחברים על החלטתם להתחתן, אלא שעם שוך ההתרגשות, החלה האידיליה להשתבש.
“בתקופת ההכנות לחתונה היו מריבות על כל דבר“, מספר נדב. “כנרת לקחה אותי לראות קרוב לעשרים אולמות, עד שלא יכולתי יותר. היא רצתה הפקה מטורפת, ולי זה לא התאים. אני אדם ביישן שלא אוהב דברים גרנדיוזיים“.
אחרי עוד ביקור באולם, התפתח ביניהם ויכוח חריף במהלך הנסיעה. נדב נהג ברכב, וכנרת שישבה לידו הכתה אותו לפתע בחוזקה. “זו הייתה צ‘פחה רצינית מאוד, ככה מאחורי הראש. הייתי בשוק. עצרתי את הרכב בצד ושאלתי אותה אם היא מבינה מה עשתה. הבהרתי לה שבכל מצב אסור להרים יד. הייתי בשוק מוחלט. ההורים שלי נשואים חמישים שנה, ואת כל הדיונים הם מנהלים מתוך תרבות דיבור, אף פעם לא עם קללות ובטח שבלי הרמת ידיים. היה לי קשה להירגע, אבל החלטתי להמשיך הלאה. עד היום אני לא מבין איך נתתי לזה להמשיך“.
בחודשים הבאים נמשכו העימותים המילוליים, שכללו גם קללות ולפעמים גלשו מעבר לכך. “פעם אחת היא זרקה עליי כפכף ופעם אחרת נתנה לי מכה על היד, אבל טענה שזה היה בצחוק. אני הבנתי שמשהו לא תקין, והחלטתי לפנות לעזרה מקצועית. עוד לפני החתונה התחלנו טיפול זוגי, ובהמשך, לבקשתה של כנרת, הלכנו גם למאמנת“.
בשלב הזה קלטו הוריו של נדב שמשהו לא תקין אצל בנם וארוסתו. “הם ביקשו שאגיע אליהם והודיעו לי שאינם מוכנים לקחת חלק בקשר הזה או לסייע בהפקת החתונה. הם ניסו לגרום לי להתעורר, אבל אני לא הקשבתי להם. הודעתי שאם לא ייקחו חלק בחתונה, הם גם לא ייקחו יותר חלק בחיים שלי“.
ההורים נכנעו והמשיכו ללוות את ההכנות לחתונה. מי שניסו עדיין להבהיר לנדב כי משהו לא תקין בקשר שאליו הוא נכנס, היו חבריו הרווקים. אחד מהם, דווקא לא חבר קרוב, אמר לו מפורשות שמדובר בטעות חמורה. במקום להקשיב, נדב כעס על ההתערבות הבוטה בחייו. רק בדיעבד, אחרי שהחבילה התפרקה, סיפר אותו חבר כי הכיר גם את כנרת, ושמע ממנה שהזוגיות אינה מעניינת אותה וכל מטרתה היא להביא ילד לעולם.
החברים הנשואים של החתן המיועד דווקא הרגיעו אותו והסבירו שזה תמיד כך בתקופת האירוסין, ושאחרי החתונה הרוחות נרגעות ונכנסים לשגרה ברוכה. אלא שהשגרה הברוכה מיאנה להגיע. “אחרי החופה, פתאום כנרת הודיעה לי שהיא שומרת נידה. מדובר בבחורה מסורתית שחוץ מכשרות לא מקפידה על שום דבר. היא נוסעת בשבת, למשל. היא לא דיברה איתי על הנושא, אלא פשוט הנחיתה עליי את ההחלטה. היה לי מאוד קשה עם זה, ובהחלט נוצר משבר עמוק. אחר כך היא הודיעה שמבחינתה מביאים ילד כמה שיותר מהר. אמרתי לה שאני רוצה קודם לייצב את הקשר בינינו, כדי שנביא ילד לעולם טוב ולא לעולם של מריבות. היא ענתה לי ‘מי שואל אותך בכלל. אני מביאה ילד‘. זו הייתה ההתנהלות שלה: הנחתות, לא החלטות משותפות“.
ההריון הראשון של כנרת הסתיים בהפלה מוקדמת. את ההריון השני נאלצו להפסיק בשל מום חמור בעובר. האירועים העגומים הללו הביאו למשבר נוסף ביחסיהם של בני הזוג. “כנרת האשימה אותי בהפלות“, מספר נדב. “היא טענה שאני מלחיץ אותה עם כל המידע שאני קורא באינטרנט, ואסרה עליי לקרוא על הריונות. המריבות היו קשות, היא הייתה מטיחה בי קללות גסות, מעיפה עליי חפצים ומכה בי בקולב“.
מה הייתה התגובה שלך לאלימות שלה?
“בהתחלה הייתי יוצא מהבית וחוזר אחרי כמה שעות, כשהיא הייתה מתחננת שאחזור. בהמשך הייתי עונה לה ‘איך את מדברת? למה את מדברת ככה?‘. אחר כך הייתי מקלל בחזרה, ובסוף זה הגיע לרמות שהייתי צורח. לא מרים יד, אבל צורח. היא הצליחה להוציא אותי מדעתי.
“בשלב מסוים הבנתי שאי אפשר להמשיך כך, והכנתי נייר הסכם שבו נכתב מה כל אחד מאיתנו מוכן לעשות למען האחר. כנרת התחייבה לא לקלל ולא להרים יותר יד עליי. היא חתמה על זה. היום הנייר הזה משמש אותי כראיה בבית משפט. אחרי שלא הצליחה לעמוד בהסכם, כתבתי לה במכתב שלמרות הניסיונות והרצון העז שלי לשפר את הזוגיות איתה, היא לא משפרת את היחס שלה כלפיי“.
אשתך נהגה באלימות גם כלפי אנשים אחרים?
“מי שידבר איתה יתרשם שמדובר בבחורה עדינה ומקסימה, אבל אני ראיתי איך היא מעיפה לאמא שלה סטירה. עם הזמן התברר לי שכנרת גדלה בבית מאוד מתוסבך והייתה לה ילדות בכלל לא קלה. גם ההורים שלי ראו את ההתנהלות שלה, איך היא אף פעם לא מרוצה משום דבר. בשלב מסוים הם הפסיקו לצאת לבלות איתנו, כי ההתנהגות שלה הייתה בלתי נסבלת“.
כנרת נכנסה להריון שלישי, והסקירה הראשונה שנערכה לעובר הייתה תקינה. לקראת הסקירה השנייה, שוב התפתחה בין בני הזוג מריבה. “כנרת החליטה על דעת עצמה להוציא 3,000 שקלים בלי להתייעץ איתי. כעסתי עליה, ואז היא אמרה לי: ‘תודיע לאמא שלך שלא אתה ולא היא באים לסקירת מערכות‘. ביום של הסקירה אמא של כנרת נכנסה אלינו הביתה והתעלמה ממני. אחר כך שתיהן יצאו, כאילו אין לי חלק בעניין. ישבתי בסלון בשוק מוחלט. ממש רעדתי“.
לבסוף החליט נדב להגיע לסקירה. במהלך הבדיקה השמיעה כנרת, מול הרופא ומול אמה, הערה מינית בוטה מאוד על בעלה. נדב הנכלם ברח הביתה. “אמרתי לעצמי: ‘די, עד כאן. אני לא יכול יותר‘. ארזתי את כל החפצים שלי והלכתי לבית הוריי“.
בסיועם של ההורים פנה נדב לעורך דין, והחל בפתיחת תיק גירושין. אחרי כמה חודשים עצר את ההליך, כאשר הקשר בינו ובין כנרת התחדש. “אנשים סביבי לחצו עליי, אמרו ‘איך אתה עוזב אישה בהריון‘. התחלתי לחשוב שאולי אני עושה צעד לא נכון, אולי אני עדיין אוהב אותה. התחלנו לאט־לאט ללבן את דברים בינינו. שלושה חודשים לפני הלידה חזרנו לגור יחד, ובזכות זה הייתי שותף בחוויית הלידה של הבן שלי. זו הייתה תקופה של אופוריה, כאילו הכרנו והתאהבנו מחדש. במהלך הלידה היא לא נתנה לאף אחד להיות איתה, רק לי. אפילו את אמא שלה היא שלחה החוצה. הייתי לה ממש כמו דולה. הכול זרם מאוד יפה“.
זמן קצר אחר כך הפך גם הרך הנולד לעילה למריבות, והיחסים בין נדב וכנרת הידרדרו לשפל חדש. “אני מבחינתי עשיתי כל מה שאפשר כדי לסייע. קמתי בלילות, לקחתי אותו למעון, הגעתי הביתה בחמש, יצאתי איתו לטייל, רחצתי אותו, הרדמתי אותו, לקחתי אותו לכל החיסונים. כשהוא היה חולה, נשארתי איתו ולא הלכתי לעבודה. למרות זאת כנרת טענה שאני פרזיט. באחד הוויכוחים בינינו, בזמן שהילד בידיים שלי, היא נעצה בי שיניים בכל הכוח. צרחתי מכאב, והילד נבהל והתחיל לצרוח. ניסיתי להרגיע אותו, ובינתיים כנרת התקשרה להורים שלה וביקשה מהם להגיע בדחיפות ולהזמין משטרה. הבנתי ששום דבר טוב לא עומד לקרות. שלחתי להורים שלה ולהורים שלי צילום של הנשיכה, ארזתי את הדברים ושוב עזבתי את הבית“.
התלוננת נגד אשתך במשטרה?
“החלטתי לא להגיש תלונה, למרות שיש לי ראיות. גם מפני שאמרו לי שבמשטרה לא מתייחסים ברצינות לתלונות של גברים, וגם כי זו אמא של הילד שלי“.
שבעה חודשים חלפו מאז הנשיכה. מאב מעורב מאוד בגידול בנו, הפך נדב לדוד רחוק. את הבן הוא רואה בקושי פעמיים בשבוע. כנרת סירבה לבקשתו למשמורת משותפת על הילד, ובשלב מסוים הודיעה שהיא עוברת להתגורר בבית הוריה שבצפון, אלא אם נדב יישא בכל דמי השכירות של הדירה שבה היא מתגוררת במרכז. נדב מצדו פנה לבית המשפט ודרש כי המשמורת הזמנית תעבור אליו, ולחלופין כי יוצא צו מניעה האוסר על האם לעבור עם הילד לצפון.
עורך דינו הציג הוכחות לאלימות שנקטה כנרת נגד בעלה, והזהיר שהיא עלולה לפגוע גם בילד. מנגד טענה כנרת כי היא והילד עלולים להיזרק לרחוב, אם לא יעברו לבית הוריה. לאחר שנדב הודיע כי לא יוכל לשלם את השכירות במרכז, החליט השופט כי כנרת תורשה לעבור עם בנה לצפון, וכי האב יישא בהוצאות של בדיקת מסוגלות הורית לו ולאם. עוד קבע כי מאחר שבני הזוג לא גרים ביחד, אין כבר חשש לאלימות.
“אם היה מדובר בגבר אלים, לא רק שלא היו נותנים לו את המשמורת, גם היו עוצרים אותו, מרחיקים אותו מהאם ומהילד ופותחים נגדו הליך פלילי“, אומר נדב במרירות. “אבל אם האישה היא האלימה, זה בסדר. אני חושש מאוד לבן שלי. לילות שלמים אני לא ישן“.
כנרת רוקנה את הדירה מכל הרכוש המשותף ועברה לבית הוריה. פעמיים בשבוע הגיע לשם נדב, לקח את בנו ואחר כך השיב אותו אל הבית, אבל בתוך זמן קצר התעורר חשדו שמשהו אינו כשורה. חוקר פרטי מטעמו גילה כי כנרת כלל אינה מתגוררת בבית ההורים, אלא מביאה לשם את הילד רבע שעה לפני שנדב מגיע. האישה שטענה כי אינה יכולה להרשות לעצמה שכירות באזור המרכז, עברה לדירה באזור יוקרתי שבו דמי השכירות גבוהים יותר מאשר במקום מגוריה הקודם.
כשהנתונים האלה בידיו, הגיש נדב בקשה לבית המשפט לשנות את ההחלטה, אך עד כה טרם התקיים דיון. “בינתיים הזמן עובר ונוצרים פערים. אני מתקשה מאוד להגיע לצפון לפגוש את הבן. בחלק מהפעמים, עד שהצלחתי להגיע אחרי העבודה, ראיתי אותו לרבע שעה. הייתי כל כך מעורב בחיים שלו, ופתאום הוא רחוק“.
כמו אצל גברים אלימים, גם בצד האחר של המשוואה ניתן למצוא מקרי התעללות שאינם כוללים כמעט פגיעה פיזית, אבל הם הרסניים לא פחות. “טרור רגשי“, כך מגדיר אבנר (48), איש מחשבים שנשוי כבר עשרים שנה, את מה שעובר עליו בביתו. “לאשתי יש התקפי זעם מטורפים שכוללים צרחות וקללות. היא כל הזמן מעליבה ומשפילה אותי, גם בפני אנשים אחרים. אני חי תמיד בחשש, במגננה, ומנסה כל הזמן לרצות אותה כדי לשמור על השקט מול הילדים. אני היום לא מעז לקבל החלטה בשום נושא. אני מפחד. כל מה שנשאר לי זה לאכול את הלב, ולחיות בתחושה שאני אפס“.
למה לא פנית לעזרה?
“מי יאמין לי בכלל? אמרתי לעצמי שאם אלך ללשכת הרווחה ואספר שאשתי מתעללת בי רגשית, יצחקו עליי. אישה יכולה למצוא אוזן קשבת, הגבר לא. למי עוד אספר? לחברים במילואים? גם הם יצחקו עליי. גברים לא מדווחים על אלימות נגדם כי הם חוששים שלא יבינו אותם“.
למה בעצם אתה ממשיך לחיות עם אשתך?
“אם אתגרש, כל המוסדות ירדפו אחריי. לא אצליח לשלם מזונות, וכבר ראיתי סביבי אבות גרושים שהתאבדו. אני חי בכלא. סבלתי בעבר מדיכאון ומקריסה גופנית שהובילה לאשפוז. היום אני אחרי תהליך של טיפול, והמצב שלי השתפר. אני עושה עבודה רוחנית בכל התחומים, חזרתי לנגן אחרי שנים שלא עשיתי זאת ואני גם כותב“.
איך אתה רואה את העתיד שלך?
“לא יודע. לפני כמה חודשים התחלנו טיפול זוגי – דווקא בסיוע של רשויות הרווחה - ואפשר לומר שיש התקדמות מסוימת. אם המצב לא ישתפר, אחכה עוד כמה שנים, ואתגרש כשהילדים כבר יגדלו ולא אצטרך לשלם מזונות. איבדתי את האמון בקשר זוגי. אם אתגרש, בחיים לא אתחתן שוב. אני רוצה את השקט הנפשי שלי. להפסיק להרגיש מרוקן וחסר אונים“.
“משרד הרווחה מטפל בפוגעים ובנפגעים בלי אבחנה מגדרית“, אומר חגי מויאל, מפקח ארצי לאלימות במשפחה במשרד הרווחה. “הטיפול מתבצע תחת שני אגפים שונים - אגף תקו“ן, שפועל בעיקר באמצעות קציני מבחן, ואגף השירות לרווחת הפרט והמשפחה, שמפעיל 88 מרכזים לטיפול באלימות במשפחה בכל רחבי הארץ. אל המרכזים הללו מגיעות כ־15 אלף פניות בשנה, ומתוכן כ־11 אלף מקרים זוכים למענה טיפולי. כיום אנו יודעים לזהות את כל סוגי האלימות, גם זו ההדדית. בכל אחד מהמקרים, בלי קשר למגדר של הפוגע או הפוגעת, אנחנו מבצעים התערבות באמצעות טיפול בשורשי האלימות“.
מויאל מסכים כי גברים מוכים ממעטים לפנות לעזרה, “וזאת בשל מבנה האישיות של הגברים, שמתקשים יותר להיתפס כקורבן וחוששים מסטיגמציה. הרבה פעמים תוך כדי טיפול שהחל דווקא מפנייה של האישה, אנו מזהים כי דווקא הגבר הוא המוכה. האלימות הנשית היא פחות פיזית ויותר רגשית־נפשית ומילולית, אבל זו יכולה להיות לא פחות חמורה ומזיקה מאלימות פיזית.
“נכון שהתפיסה הטיפולית בעבר התייחסה אל האישה כאל חשופה לאלימות ואל הגבר כאל פוגע פוטנציאלי, בעיקר בגלל שתחום האלימות במשפחה צמח מתוך ארגונים פמיניסטיים. בעשר השנים האחרונות, בעקבות מחקרים וניסיון שצברנו, התפיסה הרבה יותר מורכבת. היום אנחנו מדברים על מעגל אלימות ועל הדדיות. יכול להיות שבמערכות אחרות, כמו המשטרה או בתי המשפט, לא נעשה עדיין מהפך תודעתי כזה, אבל אצלנו בשירותי הרווחה חל שינוי. אנחנו מודעים היום לגמרי לעובדה שיש גברים מוכים ויש נשים מכות, וכבר כמה שנים שאנחנו מפעילים קבוצות לטיפול בנשים אלימות“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם