קומיקס כחול לבן: חטופי תימן מתעוררים לחיים
ארז צדוק חלם על גרסה משלו לפיטר פן ועל טיפוסים קשוחים בגלימות שמצילים את כדור הארץ, אבל גילה שגם חטופי תימן וחתולים בשם קטמון יכולים למלא סיפורים מאוירים
“כבר בשלב בידוק התיקים ראיתי שמסתכלים עליי, עם הזקן והשיער הארוך, ומרימים גבה“, משחזר צדוק. “המאבטחים שאלו אותי כמה שאלות, וברגע הזה אתה הכי לחוץ, גם כשאתה יודע שלא עשית כלום. ניסיתי להיראות רגוע, לא לתת תחושה שעשיתי משהו. איש הביטחון שואל אותי ‘כמה כסף בזבזת בטיול?‘, ‘לכמה זמן באת?‘, אני עונה, ואז הוא אומר לי: ‘לך עם ההוא שם‘. אני מסתכל מאחוריו ורואה שוטר גדול עם שפם, מהסוג שרואים בסרטים. הוא לוקח אותי לאולם מלא מושבים, ואני רואה שם כל מיני אנשים עם חזות מזרחית. פתאום נכנסת לאולם מישהי שוודית, בלונדינית, ואני אומר לעצמי - אולי זה לא מה שאני חושב. הנה, יש בלונדינית בקהל, זה לא רק אני“.
צדוק נקרא אל פקיד הדלפק, שבעזרת עין בוחנת ואותן שאלות בדיוק, אמור להחליט אם להכניס את התרמילאי לשעבר לחדר האטום אם לאו. מכאן ועד לסצנת חקירה הלקוחה מסדרות משטרה סוג ג‘, הדרך קצרה. “יוסטון בשבילי הייתה בסך הכול טיסת מעבר לניו־יורק“, מספר צדוק, “אבל יוסטון היא גם מרכז לכל הישראלים שמוכרים מוצרים בעגלות, ושמעתי מספיק סיפורים לא נעימים על חבר‘ה שהגיעו לעבוד לא חוקית והסתבכו. אני רק רציתי לסיים טיול של חצי שנה בדרום אמריקה בשופינג ולשאוף קצת קומיקס, והנה אני יושב בחדר ריק שאין בו כלום חוץ מחוקר, ששואל את אותן שאלות בלי להפסיק: ‘למה באת? מה אתה עושה פה? סגרת מלון לפני?‘. ואני לא הצלחתי לסגור מלון קודם, כי נחַתי ביום העצמאות האמריקני והכול מלא“.
בלי כרטיס אשראי (נגנב בצ‘ילה), בלי כסף (נגנב בבוליביה) ובלי הזמנה למלון, צדוק נאלץ לצאת למלחמה על חפותו בעזרת מבחר סיפורי מסע מדרום היבשת: על הטרק שנועד להרשים את החברים הקרביים, על גיבור, השותף לטיול המורעב תמידית, על החברה שנשארה בבית, ועל הנסיעה בדרך המוות בבוליביה. רק נרמוז שמי ששלתה אותו מזרועותיהן העבותות של אנשי החוק אל הדרור הייתה לבסוף אהבתו הבלתי מעורערת לקומיקס.
חמש שנים עברו מאז. צדוק שב לארץ, הסתפר, נפטר מהפונצ‘ו וסוודרי־האלפקה, וצעד בבטחה במסלול הישיר היחיד מבחינתו: המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. שם, אחרי ארבע שנים של עבודה בפרך, הגיע אל רגע האמת - עוד עבודת פרך אבל עם דד־ליין: פרויקט הגמר. כאן מצא את עצמו עומד מול שוקת שבורה.
הרעיון הראשון שניסה לפתח לפרויקט היה קרחת: קומיקס שעוסק בחרדה הקיומית הממוצעת של גברים בישראל, פדחת מבריקה עם אופציה לשינועי קצוות. קצת מפתיע כשזה מגיע ממישהו בן 28 בעל רעמה מתנפנפת. “כן, אני יודע. מסתכלים עליי ושואלים אותי ‘מה אתה דואג‘, אבל זו החרדה של כל מי שאבא שלו קירח“, הוא מסרב להשתעשע. “תצחקי, אבל זה מטריד המון גברים. רציתי לעשות קומיקס על שחקן הוליוודי שנשען על המראה שלו ובינתיים מתחיל להקריח, אבל לא הצלחתי לפתח את זה“.
באותם ימים, שנה רביעית ללימודים בבצלאל, צדוק כבר צד את עיניהם של אנשי משרד הפרסום אדלר־חומסקי, ואלה הושיבו אותו לייצר סדרת איורים רבי־נפח (ומרהיבים, יש לומר) לשוופס. הקרחת מצדה המשיכה להתפתח בינתיים על ראשו של מישהו אחר.
“הגעתי למצב שנשארו לי חודשיים וחצי להרים פרויקט גמר. כל מי שלמד בבצלאל יודע שזה זמן מטורף להספיק לעבוד על פרויקט כזה, שאמור להיות בהיקף גדול יחסית. התחלתי לעוף למחוזות רחוקים: סיפור שיתרחש באיראן, קומיקס על פליט ריאליטי, שוב קרחת. עד שבסיעור מוחות עם החברה שלי שאלתי את עצמי: מה כבר קרה לי בחיים שיעניין אנשים לקרוא? ואז נזכרתי במחלקת ההגירה האמריקנית. זהו. התבייתי“.
ברגע שנסגר על הרעיון, הודיע צדוק למנחה שלו - המאייר והקומיקסאי הוותיק נעם נדב - במה בחר, והתחיל לרוץ. תוך שבוע וחצי היה בידיו תסריט מדויק, גם אם כמות הסקיצות וההגהות הורידה יער גשם או שניים מדרום היבשת. הוא התיישב בחדר מצומק בבית הוריו שבמרכז נתניה, ולא עזב אותו במשך 12־14 שעות ביממה.
“חודשיים וחצי לא היו לי חיים. ישבתי בחדר קלסטרופובי. הלילה יורד ואתה לא שם לב לשעה. לא ישנתי, לא נשמתי, רק שתיתי הרבה קולה. בדיעבד אני לא מבין איך עשיתי את זה. לא הייתי חוזר על זה שוב, אבל ברגע שיש לך מטרה ואתה רואה את כל הסיפור בראש שלך, בוער לך להעביר את זה לדף. להגיד לך שככה אני רואה את החיים שלי? שתמיד אעבוד כמו משוגע? לא, אבל כנראה בתחילת הדרך זה יקרה, ואצטרך לעבוד יותר מבנאדם נורמלי“.
בסופה של התקופה, קרוב לוודאי עם כמויות גדולות של סוכר וקפאין בדם, צדוק גאה לחבוק את ‘טרנקילו‘ - ספר קומיקס בן 74 עמודים, שמתחיל ביוסטון ומתפרס על פני חמש מדינות. בספר הוא משרטט את המסלול הישראלי המוכר בדרום אמריקה: צניחה חופשית, טיול קנו בביצות הפמפס בבוליביה, הטרק למאצ‘ו־פיצ‘ו בפרו, המפגש עם הישראלי הגנרי המבאס, המקומיים החמדנים והחברה שקופצת לביקור.
‘טרנקילו‘ קרא צדוק כאמור לרך הנולד, או ‘ברוגע‘ בלשון הקודש, מילה שהתרמילאים ביבשת אוהבים מאוד להגות וקצת פחות לבצע. מהדורה מוגבלת של טרנקילו, שנדפסה עצמאית על ידי צדוק, נמכרת ממש עכשיו ביריד הכותרים המצוירים ‘שוקומיקס‘, במסגרת ‘אנימיקס‘ - הפסטיבל הבין־לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה.
הפסטיבל נפתח בקול תרועה ברביעי האחרון בסינמטק תל־אביב במעמד נשיא המדינה, המשמש אובייקט קומיקסאי בפני עצמו באחת התערוכות. אגב, יקיר הפסטיבל השנה הוא נעם נדב, האיש והקו.
בימים אלה מנהל צדוק משא ומתן עם מו“לים לגבי הוצאה לאור של הרומאן הגרפי המרשים. בינתיים חוברות הקומיקס הדקיקות שיצר - עד כה שבע במספר - נמכרות לא רע, ביחס לקהל הטרי של עולם הקומיקס בישראל.
הוותיקה שבהן, ‘ZOOלה‘, שנכתבה עוד בצבא ובינתיים הפכה לטרילוגיה, חושפת את הסיפור האמיתי שמאחורי הברווזון המכוער. פרויד, ברווז שממש לא הפך לברבור, מתגלגל לרחוב, מנסה את מזלו כראפר, חושב לעבור ניתוח פלסטי ומסתבך עם קטמון, החתול הרשע.
‘מקס‘ הוא קומיקס מעודן יותר, המגולל את חוויותיו של ילד בבית ספר יסודי ובעיקר מדבר לילדים בלי להתעכב על מסר חינוכי מדי. הגיבור מגיע למקום חדש בעקבות עבודתו של האב, וכמו כל ילד הוא מסתבך קלות בלימודים ומתאהב במלכת הכיתה. “מקס הוא סיפור קליל. זה לא מעל לראש של הילדים אלא בגובה העיניים, וזה משהו שאני מרגיש שחסר לילדים. אני כילד חובב קומיקס תמיד הגעתי ל‘זבנג‘, ובינינו, זה לא היה לגיל שלי“, אומר צדוק.
מצליחים להרוויח משהו מחוברות כאלה?
“הן נמכרות טוב בחנויות הקומיקס, ומרגע שכבר עשיתי את העבודה יש רווח, כי עיקר ההוצאות הן רק על ההדפסה של מהדורה נוספת. בפנטזיה שלי הייתי רוצה לפנות למבוגרים, אבל הקהל שבא וקונה בחנויות ובפסטיבלים הוא ברובו קהל של ילדים. אני חושב שהצלחה של ‘בון‘ (סדרת קומיקס אמריקנית שאוירה ונכתבה על ידי ג‘ף סמית, ומצליחה מאוד בארץ - י“א) מראה שיש כאן קהל צעיר שצמא לזה.
"בשאר העולם הקהל מגוון יותר ופתוח. הוצאה לאור כמו ‘מארוול‘, חברת קומיקס ענקית ומצליחה, היא מבחינתי חלום, אבל אין לה מקבילה ישראלית. מצד שני, כיוון שכרגע הקרקע בישראל עוד לא ממש חרושה, והקומיקס רק מתחיל לתפוס תאוצה, יותר קל לאמן להיבנות כאן מאשר במקום כמו ארצות הברית, שבו השוק רווי כל כך“.
הקרקע הקומיקסאית בישראל אכן לא נחרשה, אבל קשה כבר לכנות אותה בתולית. רק לפני שבועיים זכתה רותו מודן, מי שאמונה על עריכת התסריט של טרנקילו ומן המאיירות המוכשרות בארץ, בפרס אייזנר היוקרתי על הרומאן הגרפי המצוין ‘הנכס‘ שיצא אשתקד. את הפרס, שמעניקה תעשיית הקומיקס בארצות הברית, מודן כבר קטפה בשנת 2008 בזכות הרומאן הגרפי הראשון שלה ‘קרוב רחוק‘, שגם הוא כאחיו הצעיר פונה לגמרי לעולם המבוגרים.
מישל קישקה, שחתום ברשימת הקרדיטים של טרנקילו כיועץ, חדר את רשימות רבי־המכר לפני כשנה עם ‘הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא‘ - רומאן גרפי העוסק בחוויות הדור השני לשואה. שניהם, קישקה ומודן, עשו את מה שעשה כמעט שלושים שנה קודם ארט ספיגלמן ב‘מאוס‘ (ספר קומיקס העוסק בחוויות השואה והדור השני), כשהוכיחו לישראלים שלא צריך גיבורי־על או דמויות קרטוּניות כדי לתת ממד ויזואלי לסיפור טוב שיכול למלא פרוזה.
הסיבה לכך שרומאנים גרפיים לא ממלאים עדיין את רשימות רבי המכר מסביר צדוק, לא נעוצה רק בקהל שעוד לומד את הז‘אנר, אלא כמו תמיד - גם בכסף. “גם אם יש לי רעיון מטורף לקומיקס בן 80 עמודים, כדי ליצור אותו אני צריך לשבת על הפרויקט ארבעה חודשים לפחות, שבהם אני עושה רק את זה ואין מקורות הכנסה אחרים. למישל קישקה ורותו מודן יש הוצאות אירופיות שמעניקות להם מקדמה, מה שנותן להם חופש פעולה, זמן ואוויר לעשות את זה כמו שצריך. החברה האירופית מוכרת את הזכויות לחברה ישראלית, והעסק משתלם לכולם. מאיירים צעירים כמוני עוד לא נמצאים במקום הזה, ואין חברות שפורשות חסות ומאפשרות לנו לעשות את זה“.
מה שנתן בעיטה קדימה לעולם הקומיקס הוא אתר headstart, המאפשר לאמנים להשיג תמיכה כספית מהקהל ולעקוף את הצורך בתיווך ההוצאות. מושיק גולסט למשל, מאייר שכבר הוציא תחת ידו שלושה ספרי קומיקס בהוצאה עצמית, חלם על רומאן גרפי עתידני המתרחש במזרח התיכון. ‘עושה שלום‘ הוא קרא לפרויקט. למממנים הפוטנציאלים כתב גולסט באתר: “על מנת שאוכל לשבת ולייצר בשקט את סיפור הקומיקס המדע־בדיוני הכי טוב מבחינת עלילה ואמנות, אני זקוק לזמן, ובשביל להדפיס את הספר בהדפסה הכי טובה אני זקוק למימון, ופה אתם נכנסים לתמונה“.
עוד לפני הדד־ליין שהוקצב להשגת המימון כבר היה בידיו הסכום הנדרש. בדף הפייסבוק שלו עדכן גולסט את הספונסרים על התקדמות הפרויקט, עד שבינואר השנה הושק הספר וכולם יצאו נשכרים. אבל לא כל יוצר מצליח לגייס מימון, ובתוך הפרויקטים המוצעים חדשים לבקרים, מאיירים נטולי שם עלולים ללכת לאיבוד.
חשבת ללכת למסלול בטוח, ולחטוא באיור רק בשעות הפנאי?
צדוק: “אם רק כסף היה מעניין אותי כנראה הייתי פונה להיי־טק, אבל מעניין אותי לספר סיפור ולצייר, וזה יותר גדול ממני. זה מה שאני עושה מגיל קטן. לא חיפשתי אף פעם משהו אחר. אחרי הצבא עבדתי במלצרות כעבודה מועדפת, ואמרתי לעצמי שאם אני רוצה להמשיך גם במלצרות וגם באיור, שניהם יהיו בחצי כוח. אם אני רוצה להיות מאייר, זה צריך להיות רק זה. אם עושים משהו טוב, מצליחים בו. הרי גם במקצוע לכאורה בטוח כמו עורך דין, השוק מוצף, אבל אם אתה טוב אתה תמצא עבודה. היום אני פרילנס שעובר מפרויקט לפרויקט, וזו הגאווה שלי“.
עד שכלא את עצמו בחדר ה‘טרנקילו‘, הזין צדוק בדף הפייסבוק שלו מפעם לפעם שני שלאגרים: האחד הוא רצף אפיזודות של קומיקס זוגי משעשע, שנבנה במהלך לימודים בקורס של מישל קישקה וקיבל חיים משל עצמו. השני הוא ‘סמוך על שימי‘, רצועת עצות מפי שועל תחמן שאתה לא באמת רוצה את עזרתו, אבל הוא נותן אותה בכל זאת. הקהל מצדו מבקש עוד, וצדוק מבטיח שברגע שיתפנה, זה יקרה.
הוא נולד בנתניה, אחד מארבעה ילדים במשפחה דתית. האם קלודין עוסקת בתפירה, האב שלמה עובד באבטחת איכות. בכניסה לבית המשפחה מספרת קלודין שהיא זו שדחפה את ארז לזרועות האיור, וקנתה לו עטים ודפים משובחים. מחוץ לבית, בנה מסביר לי שעם כל הכבוד, “הכול מתחיל ונגמר בבחורות. הסיבה שבגללה התחלתי לצייר הייתה שרציתי להרשים את הילדה היפה בגן. ציירתי לה צבי נינג‘ה, ואפילו לא נתתי לה את הציור בעצמי, אלא העברתי למישהו שיביא לה בשמי. ככה התחלתי. העתקתי דמויות של דיסני, ובכיתה ג‘, כשהסרט ‘מלך האריות‘ הוקרן בקולנוע, כבר עשיתי מזה כסף. כל אחד מהכיתה ביקש ממני דמות שהוא אוהב, ואיירתי לו תמונה תמורת שקל. אחר כך השתכללתי ועשיתי קריקטורות בשביל בנות שביקשו שאאייר את המקובל של הכיתה“.
בכיתה ה‘ בבית הספר ‘עוזיאל‘ ביקש המורה אריק מהילדים לתרום חוברות קומיקס כדי ליצור ספרייה לכיתה. אז הבין צדוק שיש דבר כזה שקוראים לו קומיקס. “גיליתי עולם חדש לגמרי ושם הכול נולד. החלום היה לצייר כמו דיסני, ליצור אנימציה כמו פיקסאר. רק אחר כך הבנתי שעל כל פריים עובדת כמות אדירה של אנשים. זו לא עבודה של איש אחד, ואי אפשר להגיע לכזו תוצאה לבד“.
בצבא שירת בתותחנים, ובתוך המערכת הצבאית יצר לעצמו סטודיו מאולתר, שבו תלה את ציוריו וקיבל מבקרים ב“גלריה“. פרויד הברווזון נולד כאמור בסטודיו הזה. בצבא גם פגש צדוק את גיבור (במלעיל, שם לא בדוי), שותפו לטיול הגדול וטיפוס שאם לא היה קיים, שווה היה להמציא אותו. “הדמות הייתה מעוצבת לגמרי עוד לפני שהתחלתי לצייר את טרנקילו“, צוחק צדוק. אחרי הצבא עבד כדי לממן את הלימודים הנכספים. “חשבתי על אנימציה, לעשות את הפיטר פן הבא. הכרתי אז את אורי פינק - צבעתי לו עמודים של זבנג תמורת דמי כיס, ו‘זולה‘ התפרסמה בירחון זבנג - והוא היה בין אלה ששכנעו אותי ללכת למחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, כי יש בה הכול: איור, אנימציה ווידאו“.
לבסוף הגיע אל שערי בצלאל, ילד טוב נתניה, אוקסימורוני ככל שזה יישמע. “בצלאל הוא מעוז האנשים היצירתיים, שמביעים את עצמם דרך הלבוש ודחוף להם להביא אמירה חיצונית. אני הגעתי כמו שאני, פשוט ורגיל, לתוך עולם אחר ממה שהתרגלתי אליו בבית. בצבא איכשהו הסביבה מאוזנת, יש הכול מהכול; בבצלאל אתה חוטף את זה לפנים, חשוף לטעמים חדשים. הכרתי אנשים שכנראה לא הייתי מכיר בשום מסגרת אחרת. בואי נגיד שיש שם המון מה לצייר מבחינת סביבה אנושית“.
ועד כמה מיתוס הטעם הבצלאלי הייחודי, שצריך להתיישר לפיו, הוא אמיתי?
“הגעתי לשם כשמראש ידעתי שהסגנון שלי הוא לא כוס התה שלהם. יש סגנון בצלאלי מזוהה, ופחדתי שאני אלך לאיבוד. אני רק יכול להגיד שהופתעתי מאוד לטובה. ממש זרמו איתי, לא ניסו לשנות אותי. יש נטייה לחשוב שבבצלאל מקובעים, אבל שוב - אם אתה עושה מה שאתה אוהב, זה ייצא טוב. ועובדה, הצעות עבודה הגיעו כבר במהלך הלימודים“.
כן, ויש גם העניין הפעוט הזה, כישרון.
“אני לא יודע. בגן ציירתי מכוער כמו כולם. היו כאלה שהלכו לשחק כדורגל, והיו אלה שהמשיכו להתאמן, ואני מהם. אולי אם יש לך בעיה מוטורית ביד לא תוכל להתפתח בציור, אבל בדרך כלל אם תתאמן מספיק, זה יבוא. בבצלאל לא מלמדים אותך לצייר, צריך לשבת בבית ולעשות את זה שוב ושוב. כל מה שצריך כדי להיות מאייר טוב זו התמדה“.
במסגרת קורס שהנחתה רותו מודן, נדרשו פרחי האיור ליצור ‘פרויקט אחים‘. צדוק בחר באחים במובן הרחב וחזר לשורשים. “כל נושא היעלמות ילדי תימן - או חטיפת ילדי תימן, תלוי את מי שואלים - מאוד העסיק אותי במהלך הלימודים. סבתא שלי עלתה לארץ בשנת 1950, והגיעו אליה שמועות שמעבירים ילדי עולים לבתי חולים בטענה שהם חולים, ומאותה נקודה לא רואים אותם עוד. דוד שלי, שהיה אז ילד צעיר, סיפר שהוא ממש זוכר שסבתא הבריחה אותו באמצע הלילה מחלון בית החולים. ברמה האמנותית יש פה מסתורין, יש תעלומה, וחשבתי שיכול להיות מעניין לצייר מקרה כזה“.
כך אייר צדוק את החוברת ‘נשאר מאחור‘, המספרת בריבועי קומיקס את סיפורם של יעקב ויוסף, אחים קרובים המאבדים קשר עקב היעלמותו הפתאומית של יעקב. כשצו הגיוס שלו מגיע לבית המשפחה, יוצא יוסף לחפשו, והקורא נחשף למשפחה הבלתי תימנית בעליל שאליה נקלע יעקב.
“אני מכיר את הפולמוס סביב הנושא, צפיתי לצורך הפרויקט בסרטים וקראתי המון חומרים“, אומר צדוק. “אני לא רואה את עצמי נציג העדה, אבל יש יותר מדי חורים בסיפור הרשמי - איפה הילדים החולים נקברו, למה הגיע צו גיוס לאותם ילדים שכביכול נפטרו. הרגשתי מחויב לספר את הסיפור הזה דווקא דרך עיניו של האח הקטן, ולא של ההורים“.
עד שטרנקילו יראה אור, קשה להגיד שארז צדוק בטרנקילו. הוא מתרגם את הרומאן לאנגלית, ובקנה יש לו כמה עבודות שסוגרות את החודשים הקרובים, “אבל קשה לי להגיד מה יהיה הלאה“. הוא גם מאייר לעיתונות, קריקטוריסט בחסד שסופג את מדיניות התשלומים המחפירה של הפרילנס ומקווה לטוב.
ומה הדבר הגדול הבא?
“יש פרויקט שעוד בחיתוליו ומוקדם לדבר עליו, אבל אני עובד עם תסריטאי קומיקס בשם אבנר מירב, ויחד אנחנו יוצרים סיפור חדש שבגדול אמור לפרוץ את גבולות הארץ ומיועד לקהל אמריקני. אני מקווה להגיע לפסטיבלים הגדולים של הקומיקס, ומי יודע, אולי סוף־סוף יהיה לשימי זמן לתת עצות חיוניות לחיים“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם