ה"יורדים לברלין" מסבירים: "אנחנו לא מטורפים"
"ברלין ברלין גם אם אשכח את יד ימין, את תחכי שם לעולמים שנשוב אליך" בסרטון הויראלי שרץ ברשת נראים עשרות ישראלים שירדו מהארץ השנה - שמחים ורוקדים. אז למה זה כל כך מעצבן, ומה באמת עומד מאחורי הקליפ
השיר, מתכתב עם מילות ה"תקווה": "כדאי שתעצום את העין הצופיה". מקעקע את האתוס הציוני: במקום "אִם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני" - "ברלין, גם אם אשכח את יד ימין את תחכי לי לעולמים". הם תוקפים את הדורות הקודמים שהגיעו לארץ לא כאקט ציוני אלא כאקט הישרדותי. אפילו על יעקב אבינו יש להם מה להגיד. הם מבסוטים ממנו, בכל זאת בזכותו עם ישראל ירד למצרים.
העיר שנבחרה להיות החלופה המופלאה למדינת ישראל היא ברלין. כנגד מי שיזכיר את מה שקרה ליהודים האחרונים שחשבו שגרמניה היא מקום נפלא הקליפ טוען: "רייכסטאג של שלום ושל יורו ושל אור". ובמקביל משתמש בדימויים מהשואה כדי לתאר את חיי הישראלים היום בארץ:
"הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי". איך אפשר לא להתעצבן?

צריך לצלוח את תמונות הישראלים הזורחים מאושר, לחכות רגע לפני שכותבים את הטוקבק הזועם ולשמוע את השיר כולו. רק אז מתגלה שגם העוזבים הזחוחים היו מעדיפים להישאר בישראל, לו רק המשכורת הייתה גבוהה יותר והשכירות נמוכה.
"ואני בעצם לא רוצה לשום מקום אחר
קר שם, זר שם, ועברית זו השפה היחידה
שאני אוהב לדבר
תנו לי חתיכת כינרת, אם בכלל נשאר
אני אהיה מאושר
אבל כמה אפשר
להתעלם מהמחר"
השיר "ברלין" היה אמור ללוות סינגל כפול של להקת "שמֶמֶל" בתחילת אוגוסט, אך המצב במדינה והמלחמה שינתה את התכניות. במקום, יצא השיר בקליפ ספונטני לרשת, התלקח, ותוך ימים הצית דיון בנושא הגירה מהארץ.
דרור ויידמן, מספר על כתיבת השיר:
"כתבתי את 'ברלין' בנובמבר האחרון, הרבה לפני המלחמה (למרות שהמלחמה חיזקה את הדיון הזה באופן טבעי). המון אנשים דיברו על עזיבה,
אפשר להבין את הביקורת המוצדקת, ההשתלחות במנהיגים, העצבים מול מי שמעליב אותם וקורא להם "בוגדים", אפשר אפילו להבין את התסכול שגרם להגירה אפשר גם להבין את מה שגורם להם לשיר ולזעוק את המצוקה, אבל הדרך שהם בחרו הולכת נגדם ונגד האמירה שלהם. חבל.