עבודה עברית: צעירים ישראלים בוחרים בחקלאות
חשבתם שאף אחד לא רוצה יותר להיות חקלאי, אלא אם הוא במקרה תאילנדי? אתם כל כך 2011. החקלאים החדשים הם צעירים בשנות ה–20 וה–30 לחייהם, שלא מתביישים להסתובב בשדות ובמטעים ולדבר על ציונות. העבודה העברית מתעוררת או שמא מדובר בטרנד זניח?
ברוכים הבאים ל"עבודה גלילית", מיזם ייחודי שמשדך בין חקלאים צעירים לבעלי משקים בגליל במטרה לספק עבודה עברית איכותית לחקלאי האזור, ועל הדרך גם להעניק להם חוויה חברתית שלא ישכחו לעולם. אייברס, בן 24 מיקיר, הגיע לכאן לפני חודשיים היישר עם שחרורו מצה"ל.
מה לך ולחקלאות?
"כשאתה בצבא, אתה נמצא במערכת לוחצת, ואחריה רציתי לנקות את הראש. חיפשתי מקום שבו אוכל להתחבר לאדמה, לקחת חלק בעבודה תורמת וציונית שגם איהנה ממנה". את כל אלו, לדבריו, מצא במקום. "תכננתי להיות כאן שלושה חודשים ואז להמשיך לפסיכומטרי ולחזור לישיבה, אבל ממש טוב לי אז החלטתי להישאר בינתיים".
יחד עם אייברס נמצאים בקבוצה עוד כמה עשרות חבר'ה צעירים. הוא היחיד מביניהם ששומר תורה ומצוות. "כולם מכבדים את אורחות חיי, זה מקום פתוח וליברלי", הוא מספר. "לפני שהגעתי, השותפים שלי לדירה הכשירו את המטבח כדי שנוכל לחיות ביחד. גם בשבתות באים לקראתי ויש כאלו שאפילו מצטרפים אליי לתפילה".
אתה נהנה מעבודת האדמה?
"מאוד. אבל צריך לזכור שמדובר בעבודה קשה. מי שלא נותן את כולו לא ישרוד כי הסטנדרטים שקבענו לעצמנו מאוד גבוהים. בהתחלה הקבוצה עבדה מול חקלאים קטנים, אבל היום כבר יש לנו מוניטין אז גם החקלאים הגדולים מבקשים אותנו, כי הם לא רק שמחים להעסיק ישראלים, אלא יודעים שזה ישתלם להם כלכלית".
קבוצת "עבודה גלילית" היא רק חלק קטן מתופעה שקטה שמתרחבת בשנים האחרונות בעולם החקלאות הישראלי. צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ — חלקם גדלו על סיפורי החקלאים הוותיקים וחלקם ממש לא — מבקשים
לפי הערכות בענף, כ–1,500 צעירים ברחבי הארץ הצטרפו בשנים האחרונות למטעים ולשדות. "זה תמיד בא בגלים, ועכשיו מתחילה תנועה של חזרה", מסבירה יעל הורביץ, מרכזת המטע של אלוני הבשן. "היו שנים שכל מה שעניין את הצעירים זה עבודה משרדית, לעשות כסף ולהיות מנהלים. בחקלאות, גם אם בסוף תנהל עובדים, אתה קודם כל חייב להיות פועל, להכיר את האדמה והשטח. לשמחתנו, משהו בדור של היום מחובר יותר לארץ ולעבודה עברית אידיאולוגית. בהחלט יש שינוי באווירה".
יש כאלו שמגיעים עם התלהבות גדולה ומתייאשים?
"יש שלושה סוגים של עובדים צעירים", היא מספרת. "מקומיים שמחפשים עבודה נגישה, אלו מלכתחילה לא מעוניינים להתמקצע בענף ומבחינתם מדובר בעבודה זמנית. ישנם כאלה שבאים להגשים את חלומם הגדול, אך כשמתחילה העבודה מתגלה הפער שבין החלום למציאות ואז רבים מהם מתייאשים. הסוג השלישי מגיע אחרי שכבר עבר סיבוב או שניים בחקלאות ובוחר בכוונה בענף התפוחים. הם מגיעים בדרך כלל עם ילד או שניים והם אלו שיישארו, כי הם מבינים היטב על מה מדובר. אין חכם כבעל ניסיון".
אליהו סטיסקין (28) שאף מילדות שדות ומטעים. "גדלתי במושב מעון ובקיץ היינו הולכים לעבוד בשביל גרושים. תמיד נמשכתי לטבע וגם מאוד אהבתי את ההווי החברתי שנוצר בין העובדים. אני זוכר שבתקופות שבהן למדתי בישיבה, הייתי מסתכל על הידיים הלבנות שלי ומתבאס", הוא מספר ומציג את ידיו השזופות והמחוספסות לראווה, "היום אני מביט בהן בסיפוק. כך הן צריכות להיראות".
כשהשתחרר מהצבא כבר היה נשוי ועול הפרנסה הוביל אותו לנסות לעבוד באבטחה, מקצוע מכניס יותר מאשר חקלאות. "אבל ביום האחרון של המיונים עזבתי. הרגשתי שאני פשוט לא יכול לעזוב את האדמה".
כיום הוא מטפל בכרם יין, דובדבנים ופרחים. "ניסיתי לעבוד קצת בלולים אבל ענף החי הוא לא בשבילי. עץ גדל 20 שנה, אתה מטפח אותו, משקה ומגדל. זה לא כמו להוביל עופות אחרי שלושה חודשים למשחטה".
איך נראה היום שלך?
"הוא מאוד משתנה. אנחנו מתחילים תמיד עם אור ראשון. יש ימים עמוסים שבהם עובדים גם 14 ו–16 שעות ביום. לעתים עושים ריסוסים בלילה או בוצרים לפנות בוקר ואתה על הרגליים 24 שעות".
מה החלק האהוב עליך בעבודה?
"שאלה טובה. אני חושב שקטיף פרחים ופירות זה השלב שהכי כיף לי. בצירת ענבים למשל היא טכנית מאוד וגם לא מדובר בתוצר הסופי אלא רק בתהליך שמתרחש בדרך להפיכתו ליין. אבל כשאתה רואה את הפרי כשהוא גדול ויפה, מקבל מחמאות מהסוחר ומוכר אותו במחיר טוב, או מייצא פרחים לשווקים הטובים בעולם, כמו בהולנד למשל, יש בזה סיפוק אדיר. עבדת קשה והנה הברכה בעמל ידיך".
למה לדעתך לא מוצאים יותר ישראלים בענף?
"מדובר בעבודה סיזיפית במיוחד. לקום כל בוקר ולעבור שורה ועוד שורה, ואז בסיום התהליך צריך להתחיל שוב הכל מהתחלה. זה לא פשוט".
חלק גדול מהעוסקים במלאכה הם "בנים ממשיכים" שנולדו אל החיים החקלאיים וכעת מעוניינים לקחת חלק בעסק המשפחתי. דודי אוביץ' ממושב עמיעוז הוא חקלאי ותיק שפועל בענף הירקות, וסוגר השנה 50 שנות חקלאות. בימים אלו הוא פועל על מנת להרחיב את המושב ולהחזיר כמה שיותר בנים הביתה. "יש היענות מדהימה. כרגע עומדים בתור 51 מועמדים שרוצים לשוב למשק, רובם המוחלט מעוניין לעסוק בחקלאות, ויש לנו עוד תוכניות להכפיל ולשלש את היישוב", הוא מספר בגאווה. גם בניו וחתניו עוסקים בתחום ומגדלים פלפלים, עגבניות, מלפפונים וקישואים, המתאימים לאדמת חבל הארץ הדרומי.
אתם משתייכים למועצת אשכול וכלולים ביישובי עוטף עזה. זה לא מרתיע את הצעירים?
"אולי חלק, אבל הרוב הגדול גדל כאן וקשור לאדמה הזו. הבעיה היא לא למצוא אנשים אלא לפרוץ את חומת הבירוקרטיה. במובן הזה אולי מבצע צוק איתן יסייע לנו מול הרשויות". אוביץ' לא חוסך מילים נגד הממסד ומבכה על "הסחבת", כדבריו, של משרד הפנים, המינהל ושאר הגופים הקשורים. "אני לא מבין למה לא נותנים לנו לפרוח. ככה לא בונים מדינה".
אתה רואה הבדל בין הדור שלך לדור של היום?
"לא ממש. למרות מה שחושבים, מדובר בחבר'ה שרוצים לחזור לייצר, דור עם הרבה התלהבות ומוטיבציה. תענוג". ההבדל על פי אוביץ' טמון לא בחומר האנושי כי אם בהיקף הייצור, שגדל והתפתח. "בתקופתי, לכל חקלאי היו שניים–שלושה דונם, והוא יכול היה לעבד את האדמה בעצמו ולהתפרנס בכבוד. כיום, בשביל שהעסק יהיה כלכלי, חייבים לפחות 80-100 דונם. לעסק בקנה מידה קטן אין זכות קיום ואז חייבים להעסיק פועלים. כוח העבודה הוא לרוב תאילנדי או בדואי והישראלים בעצם מנהלים את העבודה מלמעלה".
עוזיה באב"ד (32) עוסק באחד הגידולים המאתגרים ביותר בענף — ירקות עלים. "רק משוגעים עובדים בסוג הגידול הזה, זו מחלה", הוא מספר בחיוך.
עד כדי כך?
"קודם כל, ההשקעה הראשונית היא הון עתק. מעבר לכך מדובר בגידול עונתי וכשמגדלים אותו מסביב לשנה יש כל מיני התאמות שצריכים לעשות, מה שמסבך את העסק. בנוסף, כשמדברים על עלים, זמני התגובה מאוד מהירים. אם לא קטפת היום תפוח, למשל, הוא יחכה לך גם מחר ומחרתיים. החסה, הפטרוזיליה או הכוסברה לעומת זאת, כבר לא יהיו ראויים למאכל".
באב"ד מגדל את העלים שלו נטולי חרקים, דבר שמקשה אף יותר על הסיפור. "לפעמים בכל זאת נכנס חרק לעלים ואז צריך להשמיד אותם ובמקרים כאלה גם התפוקה הולכת לאיבוד".
גידולי עלים נשתלים כל כמה חודשים. איך תתמודדו עכשיו עם שנת השמיטה?
"זה באמת לא פשוט. בגדול יש שלוש אפשרויות לגדל בארץ בשנת שמיטה: 'אוצר בית דין', שבו בית דין של שלושה רבנים שוכר ממך את השטח ואתה מקבל ממנו משכורת ולא נחשב לבעלי הקרקע; 'היתר מכירה', שבו חקלאי מוכר חלק מהקרקע לגוי ואז הוא שותף איתו באדמה; ו'מצע מנותק', שבו מגדלים את היבול במנותק מהקרקע וכך אין באדמה קדושת שביעי. מאחר שאידיאולוגית והלכתית אנחנו לא רוצים למכור את אדמתנו לגוי משום איסור 'לא תחנם', אצלנו מגדלים רק בשיטת מצע מנותק.
"לנו מסייעים בנושא אנשי 'אוצר הארץ', ובזכותם אני בטוח שהתוצרת שלנו עומדת בכל התקנים ההלכתיים המחמירים לשנת השמיטה".
מה זה אומר בדיוק?
"לוקחים חממה ומוסיפים לה עוד גג כדי שיהיה 'רוב בית', אחר כך מחפים את האדמה בשני כיסויים — אחד מבטל את הקרקע והשני שמעליו משמש כרצפה של בית, ואת הגידולים מבצעים בתוך עציצים. צריך גם לקחת בחשבון שהירק מגיב שונה לאדמה שאינה מחוברת לקרקע, על כל ההשלכות שיש לכך".
עכשיו אפשר להבין למה מדובר בעבודה שמיועדת בעיקר למשוגעים לדבר.
"באמת אין הרבה חקלאים שנכנסו לזה, אבל יש דברים שהם מעבר לכסף, ששווה בשבילם לא לראות את הילדים חודשים. אליעזר ברט, מנכ"ל חסלט, הוא זה שרתם אותי לנושא. בזכות העובדה שאנחנו מגדלים את העלים בשיטה הזו יהודים יכולים לאכול ירק נטול חרקים מעבודה שהיא מאה אחוז יהודית. מישהו חייב לקחת על עצמו את זה".
ואפילו באקדמיה מרגישים התעוררות בתחום. אביה פדידה, כיום סטודנטית לתואר שני במכון וולקני למחקר חקלאי, לומדת בתוכנית מיוחדת המיועדת להכשיר חבר'ה צעירים להדרכת חקלאים, שבשנים האחרונות צוברת תאוצה. "זהו מסלול לימודים מאוד פרקטי. המדריכים מעודכנים בכל מה שחדש היום בחקלאות. הם משתתפים בכנסים ועורכים ניסויים שונים בשטח, פועלים בשיתוף פעולה עם החקלאים ואחר כך מעבירים אליהם את כל הידע".
את רואה גידול במספר המתעניינים?
"בהחלט. בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות יש גידול בנרשמים למסלול החקלאות. אם בעבר מספר הנרשמים סבב סביב 50-60 הרי שכיום הוא כבר עומד על כ–80. גם במשקים עצמם מכניסים חטיבות חדשות, וגיל העובדים קופץ דור או שניים. לצד הוותיקים אפשר למצוא עוד ועוד עובדים בגיל הנכדים שלהם, אין באמצע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם