"כשכדור כמעט הורג אותך, זה משהו שלא שוכחים"
אחרי שירות צבאי כלוחמים קרביים הם חזרו הביתה בשלום, אבל החוויות הקשות נשארו צרובות בנפשם. קבוצת לוחמים במיל' הקימה אתר מיוחד שמתאר את חוויות הקרב, הקשיים והפחדים. "אנחנו לא מביעים עמדה פוליטית", מסבירים המייסדים. "אנחנו רק רוצים להעביר מסר שזה בסדר לשתף"
עוד כותרות ב-nrg:
שלושה לוחמים ב"צוק איתן" התאבדו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זה היה המפגש הראשון שלו עם לחימה מול מחבלים בקרב פנים אל פנים. "עמדו מולנו 15 מחבלים", הוא מספר על הרגעים שבהם שרקו הכדורים באוויר והפחד התערבב באדרנלין. "התחושה של כדורים עפים מעליך ומפספסים אותך בסנטימטרים בודדים, היא משהו שלא שוכחים".
האירוע ההוא הסתיים בשלום. שני מחבלים נהרגו וכוחותינו שבו בשלום לבסיסם, אבל לשריר קשה היה להתאושש. "המציאות של לוחם היא מציאות מטורפת", הוא מסביר. "חוויה שהיא לא בסקאלה שאנחנו רגילים לחוות. העניין הוא שאתה חוזר לבסיס, הולך לישון ואחרי זה קם כרגיל ועושה מה שצריך לעשות, אבל המטען הזה ילווה אותך לעד".
גם ירון אדל, 30, חברו של תומר, חווה במהלך השירות הצבאי שלו "סקאלה רחבה של אירועים", כהגדרתו. הוא התגייס קצת לפני מבצע חומת מגן והשתחרר אחרי מלחמת לבנון השנייה. כחייל סדיר ספג לא פעם ירי במעצרים, באירוע בציר המחבלים בחברון ובצליחת הסלוקי במלחמת לבנון. הוא נשוי להדס, מקיים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, כולל עבודה בחברת סטארט–אפ, אבל משהו בתוכו תמיד נשאר שם.
"אני לא אוהב את המילה טראומה, אבל אלו חוויות שנצרבו בי", הוא מסביר. "היו פעמים שחטפנו 'סתם' ירי, כמו במעצר של מחבל בכיר, והיו לעומת זאת גם אירועים כמו בציר המתפללים או במלחמת לבנון השנייה — שם נאלצתי להחליף את המ"פ שלי בלי שום הכנה מתאימה — ואלו דברים שהולכים איתי באזרחות בכל מיני דרכים. אני מתעצבן כשאני שומע קולות נפץ, יש לילות שאני לא נרדם בהם. אני מריץ בחלומות את מה שחוויתי ולא נרדם. יש לי סיוטים כאילו אני נמצא במחנה פליטים בלי נשק ומנסים להרוג אותי. לפעמים אני משליך את הכעס שלי על הדברים שקרו לי בצבא גם על הסובבים אותי. פעם למשל כעסתי על המעסיק שלי כי הוא הזכיר לי את המפקדים שנטשו אותי בצבא והשאירו אותי לפקד על אנשים בלי הכנה".
הסיפור של תומר וירון הוא סיפורם של לא מעט צעירים ישראלים. כמוהם חיים בינינו עשרות אלפי אנשים שחוו חוויות קרב — כלוחמים או כקרובים שדאגו ללוחמים. הם לא סובלים מהלם קרב או מתופעות פוסט–טראומטיות מקובלות. רובם השתחררו מצה"ל וממשיכים לחיות חיים רגילים, אבל החוויות מ"שם" הולכות איתם לאורך מסע החיים.
תומר וירון, יחד עם שמונה אנשים נוספים, החליטו שלא צריך להתמודד עם המסע הזה לבד והקימו לאחרונה את "פרויקט רסיסים",
"למרבה הצער, אין היום מענה ממלכתי שיאפשר ללוחמים לעבד את החוויות הקשות שעברו", מסביר שריר. "כחלק מתהליך ההתמודדות שעברנו, גילינו כי שיתוף החוויות הוא ככל הנראה הדרך האפקטיבית ביותר להשלים עם מה שקרה, ואנו מאמינים כי לכל לוחם שמורה הזכות לספר את מה שחווה".
טקס זיכרון אלטרנטיבי
הקבוצה שלהם החלה להתגלגל ביום הזיכרון האחרון, כשקיימו טקס זיכרון אלטרנטיבי למען החיים, נושאי הרסיסים. הם ציפו לאירוע קטן ואינטימי, אך בפועל הגיעו למקום הכינוס כ–700 איש ורק ל–500 מתוכם היה מקום ישיבה. נושאי הדברים בטקס סיפרו על הצלקות והחוויות שהותיר בהם השירות הצבאי. בסיום החליטו להקים אתר שירכז סיפורי לוחמים וסרטים.
"מרבית הלוחמים אינם מודעים לאפשרות הפשוטה של שיתוף החוויה שלהם", מסביר אדל. "הם לא מרגישים שהם יכולים לדבר עם חבר שהיה איתם שם, עם חבר בבית, עם בת הזוג. הם נשארים לבד עם התחושות המורכבות. בחזון שלנו לאתר יהיה תפקיד מהותי — הוא יאפשר ללוחמים להבין שיש לוחמים אחרים שמשתפים, ושזה בסדר לשתף. האתר יראה לגולשים בו שהם לא לבד עם התחושות האלה.
"בנוסף, האתר יראה לחברה הישראלית שהילדים ששלחנו לקרב חזרו אחרת, ושצריך לעזור להם להתמודד. שנים, מאז קום המדינה, אנחנו בקושי מדברים על התחושות שלנו או על הקשיים שלנו. אנחנו לא מדברים על זה שיש אלפי ישראלים שמסתובבים בינינו, ששילמו מחיר כבד על החיים הסוערים במדינה הזאת. הגיע הזמן שהמדינה תדע מה מתרחש בנפשם של אלו ששלחה לקרב. וחשוב יותר, הגיע הזמן שנלמד כחברה לקבל את המציאות המורכבת, לתת לה מקום בחיינו, ולא לשמור בבטן".
כדי להשיג את המטרות הללו, פתחו אנשי רסיסים במבצע דרך Hedstart לגיוס 35 אלף שקלים להקמת האתר, שדרוגו ועיבוד התוכן המגיע מהחיילים לשעבר.
נדמה שמדינת ישראל דווקא מצטיינת בטקסי זיכרון והצדעה, איפה מתעורר הצורך באתר מיוחד?
שריר: "אנחנו מצטיינים בלזכור את המתים, ואין ספק שלמתים צריך לתת את המקום שלהם, אבל כנראה עם ישראל יכול לקבל את הטראומה של האחר בעיקר כשמדובר בטראומה לאומית. אנחנו מחדשים ואומרים שיש כאן אינדיבידואל שמשלם מחיר לאומי, אבל לא הכילו את הכאב והזיכרון שלו".
ירון אדל התגייס במרץ 2002 לחטיבת הנחל. את השירות הצבאי הוא מכנה "מכונן". "אני אדם אחר. התחלתי את הצבא כמישהו שמתעתד ללמוד בבצלאל ויצאתי משם ירון אחר לגמרי. גיליתי שאני טוב תחת לחץ, גיליתי שאני יכול להשפיע על אנשים. מיכולת ההשפעה הזו קם הרצון להוציא לפועל את רסיסים".
אצל שריר, הרגע המכונן היה אותו לילה במחנה הפליטים בלאטה. "אני זוכר שאחרי ההיתקלות הזאת היה זמן של שקט שבו חיכינו לראות אם יש מחבלים נוספים, ואז התחיל לרדת גשם וכל אחד יכול היה להתכנס לתוך המחשבות של עצמו. חשבתי על זה שאמא שלי ישנה בשקט בבית ואין לה מושג איפה אני ומה עברתי. תחת אש אתה עושה מה שאתה חייב לעשות, אבל אחרי השחרור הבנתי שאני לא מפסיק לחשוב על זה. אני שומר על עצמי בכוננות, למשל, לראות אם אני זוכר את המיומנות של הלוחם. החיים סבבה והכל זורם, אבל יש לך במקביל את החיים של הלוחם — הפחד, החששות, הזיכרונות".
המתנגדים יאמרו שהאתר שלכם שמאלני או שמטרתו לפגוע בחוסן הלחימה.
שריר: "האתר לא חתרני ובוודאי שלא פוגע בחוסן. אין בו גם שום פוליטיקה, משום צד. אנחנו לא כופרים במה שהיה בשירות ואנחנו לא שואלים למה שלחו אותנו לשם. בנוסף, אנחנו לא פונים לחיילים בסדיר, אלא לאנשים שסיימו את השירות, לבני משפחותיהם ולחברות. לצבא יש כלים לטפל בחיילים כשהם בתוך המערכת. הדגש שלנו הוא חברתי יותר".
אין לכם למעשה רקע טיפולי ובכל זאת בחרתם להקדיש את זמנכם לסייע לאנשים שחוו טראומות משמעותיות.
שריר: "אנחנו לא ארגון טיפולי או גוף מטפל. השינוי שאנחנו רוצים להוביל הוא יותר שינוי תפיסתי, שבא להתעמת עם אמירות כמו 'פעם לוחם תמיד לוחם', או 'צנחנים לא בוכים'. כל האמירות המאצ'ואיסטיות האלו אינן באמת נכונות. צנחנים כן בוכים וצריכים לבכות. הבעיה היא שאנשים לא יודעים לחוות את מה שקרה להם והם לא מדברים על זה. המסר שלנו הוא שזה בסדר לדבר על זה".
בין היתר, פונה רסיסים גם לבנות הזוג של הלוחמים. התפיסה שם היא שסביב הלוחם ישנה חווית טראומה משנית של הסביבה — ההורים, החברות, האחים והאחיות. באירוע שנערך ביום הזיכרון דיברה אם של חייל פצוע ממלחמת לבנון השנייה שסיפרה על ההתמודדות שלה. לא על ההתמודדות עם הפציעה, אלא על איך החיים התהפכו לה ברגע. היא סיפרה למשל שהיא רוצה להחליף את הדלת בבית כי כיום כל דפיקה מזכירה לה את הדפיקה ההיא שבה הודיעו לה שבנה פצוע.
"אני יכול להעיד על עצמי שבת הזוג שלי התמודדה עם דברים שלא הייתי צריך להפיל עליה", אומר אדל. "כעסתי עליה בלי צורך, והיא מצדה התמודדה עם זה בצורה מדהימה וגרמה לי לדבר על מה שעברתי. לשמחתי, גיליתי שלדבר זה משחרר בקטע מטורף, החוויה שלראשונה שמעתי את עצמי מספר את הסיפור שלי הייתה עוצמתית ובלתי נשכחת.
"עצם הדיבור הזכיר לי שלא מדובר בדמיונות או במפלצות שנוצרו לי בראש. זה כל כך מקל כשהבלון הזה יוצא החוצה, וחשוב שעוד אנשים יידעו שהדבר אפשרי".
לתמיכה בפרויקט, חפשו "רסיסים" ב–headstart
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'מוצש'מבית מקור ראשון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם