ראשי » סגנון » מגזין

אמא'לה מלפפון: מצעד הפוביות המוזרות בעולם

אם יש לכם פלדופוביה זה סימן שאנשים קירחים מפחידים אתכם. אם יש לכם, לעומת זאת, לאחנופוביה אתם רועדים מפחד כשמתקרב אליכם מלפפון. לא תאמינו ממה אנשים מפחדים

מפחדים ממקומות סגורים? אתם לא לבד. כלומר, אני מקווה שאתם לא לבד, כי החדר הזה הולך ונסגר עליכם, והוא נורא-נורא קטן. יותר קטן ממפלגת "יש עתיד" אחרי הבחירות הבאות. ממש קטן. 
11 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מפוביה ספציפית כלשהי. חוץ מפוביות מוכרות כמו קלאוסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים), ואקרופוביה (פחד ממקומות גבוהים), יש רשימה ארוכה מאוד של פוביות ספציפיות. חלקן הגיוניות במידת מה (פחד מכלבים נניח, שנובע לעתים מטראומה), אבל כשתשמעו על חלקן השני, זה יגרום לכם לשאול "מה–לעזאזל–קורה–פה–בשם–כל–הקדושים" ולהיכנס להתקף חרדה.

עוד כותרות ב-nrg:
שתי דקות קורעות מצחוק על ההבדלים בין נשים לגברים
מיליון צפיות ביממה: אב מגשים חלום של בתו המתה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
במקרה הזה, כנראה שיש לכם פובופוביה, שזה מונח רפואי תקף שחשבתי שהמצאתי עד הרגע ממש, כשגיליתי שלמעשה הוא אמיתי לגמרי (!), ומשמעותו היא "פחד מפוביות".

הפחד ההגיוני ביותר. במיוחד כשהוא בא בהטיות — "הליכה מהירה", "מיטיבי לכת", ומה שבא בעקבותיהם — "הלכתי להתאבד". כמו שאמר לי פעם חבר–שהוא–לא–אני: "לצאת להליכה? בשביל מה, לא חבל שאני אמות עייף?!"

מה שכן, הליכה רגילה למקומות טובים אני אוהב. יש בין הקוראים מישהו שאין לו פחד מהמבורגרים? דברו איתי.

 

לא משהו שאי אפשר להבין כשיש לך ילדים משלך. במיוחד בשעות הלחץ, רגע לפני המקלחות ואחרי ארוחת ערב שבה הצליחו הילדים ליצור ביקוע גרעיני משאריות חביתה ומהקשה של הלחם. יש להם מרץ בלתי נגמר, עקשנות של מנהיג פלשתיני והרבה סבלנות, אבל רק כשיש צורך לשבור לנו את הסבלנות. הם הכי מתוקים כשהם ישנים. ואז הם גם לא מפחידים יותר.

 

עד שזה מאוחר מדי, אף אחד לא שם לב לסימנים. השכנים אומרים "הוא היה אדם נורמטיבי", ו"הוא לא יכול היה לפגוע בזבוב". ואז אתה מגלה שהשכן הנורמטיבי שלך, זה שתמיד אמר לך שלום במעלית, הוא כיום אדם קירח. ברררר.

 

יצא המרצע מן השק. אין באמת אנשים חרוצים שמעדיפים לעבוד מאשר לישון, מתוך איזה אידיאל נשגב ועליונות מוסרית על כולנו. הם פשוט מפחדים לישון. פשוט תודו שזה העניין וזהו, חברים, ונפתור את אי הנעימות הזאת אחת ולתמיד. אני אישית מעדיף לישון יותר מאשר כל עשייה משמעותית. אמנם אני לא זוכה לישון הרבה בזמן האחרון, אבל זה כבר קשור לפוביה אחרת שהוזכרה כאן ממש לא מזמן. כזאת שקמה ב–5:30 בבוקר, כשיש חושך בחוץ, וצועקת "עכשיו יום!"

 

 
טוב, תכלס, הם באמת מאוד מפחידים. נכון שאם אתה פוגש ליצן בפארק כשהוא משעשע את הילדים ומשפריץ מים מפרח הכול טוב ויפה. אבל כולם יודעים שלליצנים יש גם חיים אפלים (אחרת למה הם ליצנים ולא מהנדסי תוכנה נורמטיביים ולא קירחים?) ואם אתה פוגש ליצן בסמטה חשוכה, כשהוא מחזיק מסור חשמלי ומציע לך "אולי תרקוד איתי", כדאי שתסתובב ותברח.
אגב, יש משהו משותף לליצנים וליציע של הלה–פמיליה. אף אדום. זה צירוף מקרים מפחיד שאומר דרשני.

 

רובנו אוהבים להסתכל במראה, או לפחות מסתדרים עם זה, בגדול. יש אמנם כאלה שמתקשים להתנתק ממנה (בלי להזכיר שמות או תפקידים ממלכתיים כמו שר האוצר), אבל בואו נקווה שהם מיעוט. אבל יש גם כאלה שמפחדים, וכמו בכל הפוביות האחרות שאנחנו מציינים פה, מעבר להתייחסות המבודחת מדובר בפוביה רצינית. יש כאלה שפוחדים ממראה. פחד מוות. פוחדים שייעלמו לתוכה או שמשהו יצוץ בה — משהו מפחיד או מסוכן. נגיד אם אתה ראש ממשלה וצץ מתוכה איזה כחלון. באאהההה.

 

ויקם המלפפון ויכה את הגנן. אומרים שאם תהיה שואה גרעינית היחידים שישרדו יהיו המקקים, אבל זה לא נכון. גם המלפפונים החמוצים ישרדו. אם הם שורדים אימון מילואים חודשי בטנק רותח, אין מי שיכול עליהם. וזאת הסיבה שאנחנו צריכים לפחד מהם — הם בסוף עוד יקברו את כולנו. ועוד לא דיברנו על קולורבי. מה אתה. מי אתה. למה אתה קיים? צמרמורת.

 

לא פוביה שמוגדרת מדעית לגמרי. אבל היי, מפלגת התנועה גם היא לא מוגדרת לגמרי ובכל זאת קיבלה שישה מנדטים. ואם ללכת בשיטתה של ציפי לבני: "צ'ופסטיקס — סכנה. מזלג — תקווה".

אני אישית לא מכיר אפילו בן אנוש אחד שבאמת יודע להשתמש בצ'ופסטיקס, אך לא מופרך להניח שאם באמת יש פוביה כזאת, היא בעיקר בגלל אנשים שיודעים להשתמש בצ'ופסטיקס יותר מדי טוב. ג'קי צ'אן לדוגמה.

 

אממממ. איך אפשר להבין את זה בכלל? מה יש לפחד מהתרבות הגרמנית המתקדמת, שהביאה לנו את הפולקסווגן, המילקי ומכונות כביסה איכותיות של בוש? איך אפשר לשמוע גרמנית ולא לרצות לאהוב ולחבק? ואיך אפשר לפספס חיים של רווחה ומעדנים במחירים סמליים בברלין המעטירה?! ובכן, אין פה באמת מה להאריך. ראוס.

 

זהו הפרט היחידי ברשימה שהוא לא פוביה אמיתית, אלא פיקטיבית (לא שלי, אלא ספרותית). אבל מצד שני, הוא נראה כל כך הגיוני שלא יכולנו לוותר עליו. כי מה יותר נורא מחמאת בוטנים שנדבקת לחך ומאיימת לפגוע באיכות החיים שלך? נכון, תאונות פגע וברח, אבולה, האירוויזיון וכאלה. אבל בואו לא נהיה קטנוניים.

 

זאת פוביה שנעה מהפחד להיפגע מהגרביטציה (ליפול, שהגרביטציה תרסק אותך), עד לקצה השני, פגיעה מהיעדרה: חשש שכוח הכבידה ייעלם ותתעופף לך אי שם למסע בחלל הפנוי. אז נכון שאם לא תהיה גרביטציה זה מסוכן, אבל מנגד, מייקל ג'ורדן התעלם ממנה ועשה אחלה קריירה. גם עודף גרביטציה עלול להיות קטלני, ואת זה מכירים נוסעי מלזיה 
איירליינס. ניוטון. תתבייש.

 

סיפור ידוע הוא על חבר אחד שלמד קרב מגע בעת שירותו הצבאי. בשיעור הראשון הגיע מדריך שרירי ממוצא לטבי והציע לאחד החיילים שינסה לבעוט בו. כאלה הם מדריכי קרב המגע, אוהבים להשוויץ בפני החיילים הצעירים והעוד–לא–מאומנים, להראות את כוח הסיבולת שלהם וכמה הם מגניבים, לכאורה. אלא שאותו הבחור, החייל הירוק הטרי שאליו פנה המדריך, היה בעבר אלוף הארץ בטקוואנדו. מספרים שעד היום מוטבעת טביעת ברכו של הבחור באזור מפתח הלב של המדריך. ואם זה לא מפחיד אתכם, אז תדעו שיש כאלה שמפחדים סתם מברכיים. ברכיים רגילות, כאלה שיש לי ולכם, למעשה כמעט לכולם. עכשיו, זה, מפחיד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...