ראשי » סגנון » מגזין

פותח שער: החיים הסודיים של המאבטח אלון מלצר

באי פארק המים בחולון לא מעלים על דעתם שאלון מלצר, המאבטח בבוטקה בכניסה, שוקד כבר 16 שנים על השלמת ספר שירים. מלצר, מצדו, מעדיף לחטט בתיקים מאשר לפגוש חלילה משוררים אחרים

שש־עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו־עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

עוד כותרות ב-nrg:
שאלה אחת, חמישים תשובות ומסקנה עצובה אחת
יש מצוקת דיור? תראו איך חיים ב-8 מ"ר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בחולון, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש־עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן־בשירים 'משה' על משה רבנו.

הנה בית מתחילת 'משה' שלו, על מרים ועל בת פרעה:
בְּשָׂרָהּ קָלָל. יָפְיָהּ מֻפְרָךְ.
רָקִיעַ שָׁט כְּבָבוּאָה.
נֶחְבֵּאת מֵעֵבֶר לַשָּׁרָךְ,
אָחוֹת צוֹפָה בְּבַת הַמֶּלֶךְ;
נוֹשֵׂאת אֶת הָעוֹלָל הָרַךְ
אֶל הַמֵּינֶקֶת בְּבוֹאָהּ.
כָּךְ הַגּוֹרָל פָּתַח חָרָךְ
וְעַם שָׁבוּי יְהֵא לְהֵלֶךְ.

אנחנו לא היינו בת־פרעה של אלון מלצר, אבל אם הגנבנו לו שנורקל לתיבה, או פתחנו את המגירה לאוורור בן־חלוף, גם זה משהו.

 

כשהביך אותו שהוא מדבר על עצמו, סיפר מלצר כי "אנשים כמוני, שהם נזירי ספרות, חיים בבדידות עמוקה, מצולות הבדידות, וזה מאפשר כוח ריכוז אמנותי רב וחופש מהשפעות. התרחקתי מכל חברה של אנשים כותבים, וזה קו שאני מתכנן להמשיך בו. כך, במקום להתחרות במטפסי הרים אחרים, אתה מתחרה בהרים עצמם, שהם כל אותם משוררים עצומים שמתו כבר מזמן.

"שקעתי בבועה הצבעונית של האמנות. כלומר, אם בכלל נשאר לי כוח בסוף היום, אחרי יום שלם של פתיחה וסגירה של שער ל־900 תלמידים, או בדיקה של תיקים בפארק אם יש בהם אלכוהול. בתחילת הקיץ התחלתי לכתוב יצירה והפסקתי כי מצאתי עבודה. כזה בזבוז: לוקחים אותך משיא ההשראה לשמור באיזה פארק מים. שמונה שנים שמרתי בגן ילדים באריאל, כשגרתי שם, ויכולתי במשך היום לקרוא, או לפחות לצייר את המיניאטורות שלי ולחלק אותן לילדים בגן. פה בחולון זה לא הולך. העבודה קשה יותר. והאקלים הנורא הזה של החוף. אבל לא הייתה ברירה, עזבתי את אריאל כי נגמרה העבודה שם".

אלון מלצר הוא בן 56, אב לשלושה. נולד בקיבוץ חפציבה שבעמק חרוד. גדל בדימונה - לשם עברה המשפחה עקב עבודת האב בקריה למחקר גרעיני - ואחר כך ברמת־גן. שירת כחובש קרבי בגולני. חוץ מההתמדה בכתיבת שירה, חייו הם שרשרת של התחלות לא גמורות. "שלוש פעמים התחלתי תואר שני בספרות – ספרות עברית,

ספרות אנגלית, ספרות כללית – ותמיד עזבתי אחרי חודשיים. פעמיים התחלתי לימודים לתעודת הוראה ובשתיהן עזבתי אחרי חודשיים כי שעמם אותי. אין לי ראש אקדמי".

כך גם בעולם העבודה. שלושה חודשים החזיק מעמד כמורה לתקשורת בבית ספר באריאל. בתיכון במעלה־אפרים היה מורה לספרות ומחנך. "עזבתי באמצע יום לימודים ולא חזרתי. מה קרה? הכול קרה. אני טיפוס של מצבי רוח, ותלמידים לא אוהבים את זה. אתה צריך להיות בּלוֹק קבוע. הייתי מסתובב ללוח והיו זורקים לי גירים בגב. בכיתה ז' במעלה־אפרים זרקו ביצים זה על זה. הייתה גם תקופה קצרה שלימדתי ספרות במכללת אריאל, כפי שנקראה אז אוניברסיטת אריאל. הייתי מדפיס על חשבוני את מערכי השיעור ומחלק לסטודנטים, כדי שנוכל לדבר על הדבר הכי חשוב לי בחיים, ספרות, אבל הסטודנטים לא ידעו מה לעשות עם עצמם אם לא צריך לכתוב ולסכם את השיעור. זה היה קצר, הסיפור שלי עם ההוראה. ברחתי מזה".

הוא גם פרסם כתבות במקומונים באריאל ובעיתון הילדים הנפוץ 'משהו'. וכאן בא הפרק בחייו המקצועיים שאולי הפגיש אתכם איתו: חיבור ספרי עזר בספרות. "הייתי בהוצאת אור־עם חודש וחצי, רבתי עם הבוס, וכשעמדתי לעזוב הוא שאל אם אני יכול לכתוב ספרי עזר. אמרתי שאנסה. את הראשון, על 'בעל זבוב', שבעים עמודים, כתבתי בשלושה ימים. אחר כך כתבתי עוד 15 ספרים, ומהם התפרסמו 11. כתבתי כל מה שעלה לי בראש, מלא מריחות ושטויות – אבל יכול להיות שיש בזה ידע, אחרי הכול אני אוהב ספרות. מצחיק אותי לראות שברשת תלמידים מצטטים אותי כראיה, 'אבל אלון מלצר אמר!' לא ייאמן".
 

ואלה תולדות אלון מלצר המשורר. "בכיתה ז' הופיעה בכיתה המקבילה תלמידה חדשה, בלונדית אמריקנית מדהימה. לא הייתה אף ילדה יפה בבית הספר שלנו, והנה היא הופיעה. וחלמתי עליה חלום רומנטי. כתבתי את החלום הזה בפנקס, וחודש אחר כך התחלתי לכתוב יומן. בשלוש תקופות בחיי כתבתי יומנים, אלפי דפים. הכול הושמד כבר מזמן. אחר כך כתבתי סיפורים ושירים, אבל עד היום יש לי הרגשה טובה כמשורר רומנטי, כי התחלתי לכתוב בגלל חלום על אהבה".

כשהיה בן 14, מספר מלצר, אביו אמר לו שהוא גרפומן. "הוא לא קרא אף שיר שלי עד יום מותו. רק בגלל זה נעשיתי חבר אגודת הסופרים: רציתי להוכיח לו שהממסד קיבל אותי. הבעיה הייתה שהוא היה מת כבר כמה שנים, אז ההתקבלות שלי לאגודה הייתה הוכחה לשמיים. לא חזרתי לבית הסופרים אף פעם אחרי הטקס. אני מתרחק מאנשים כותבים. זה טוב לי. אין עליי השפעות". 

על ספר שיריו הראשון של מלצר 'אי רִנה' (לכבוד אשתו דאז אירינה) עבד עם המשורר נתן יונתן, שהיה עורך השירה של ספריית פועלים. "עד גיל 35 כתבתי שירה מודרנית. מיץ של הזבל. עד שמצאתי את הנישה שלי, בכתיבה על פי צורות קלאסיות. דווקא כשהעמסתי על עצמי חוקים, הגבלות, חריזה ומשקל, יצאו לי דברים טובים יותר". 
 

 
סבתו מימנה את הספר הראשון: עשרת אלפים שקל כסף נשקלו לידי 'ספריית פועלים'. השני, עם איורים של אירינה, 'עין הקיקלופ', כבר פחות ריגש את הסבתא, ובני הזוג לקחו הלוואות כדי לשלם להוצאה המסחרית 'חלונות' את 30 אלף השקלים שנדרשו. "הספר הבא יהיה עבה מאוד, 15 שנה שאני עובד עליו. זה יקרה כשיהיה לי כסף להוציא אותו. ולמה שלא יפנה לקרנות שאולי יתנו לו מלגה? "אני יצור סטטי. לא מברר על מלגות. לא מבקש כלום מאף אחד. לא מזיז את עצמי". 

המזל שלו הייתה אירינה. "היא הייתה מה שכל אמן מאחל לעצמו, 'אשת האמן' כמו שאומרים. הבינה לנפשי, השתתפה ביצירה שלי, ורוב השנים אפשרה לי לא לעבוד בכלל, להיות עקר בית, וכך להתפנות ללימוד וליצירה; זה התאים לקריירה שלה, כרופאה ומנהלת בקופת חולים, עם שני תארים בניהול רפואי. 13 שנים הייתי פטור מעבודה. זו הייתה התקופה שהתפתחתי בה, לא התקופה המדכדכת של היום, שבה רוב הזמן אני פשוט עייף". 

בני הזוג מלצר התגרשו ב־2006. "אחרי הפרידה חוויתי משבר קשה. עבדתי כרגיל, אבל כשהייתי לבד הייתי בוכה. אחרי חצי שנה זה עבר. זה כמו באגדה על הציפורים שבמותן ננעצות על קוץ ויוצא ממקורן שיר יפה יותר משל זמיר, עד שהן גוועות. הסבל והחרטה שעברו עליי עזרו לי כמשורר. הספר הזה הרבה יותר טוב משני הראשונים. עליתי דרגה בגלל הצער והגעגועים".

עבודת הדחק וההידחקות לפינה קשות לאלון מלצר, שוחקות אותו, אבל גם טוב לו איתן. אולי בדיעבד, אבל אולי מלכתחילה, הוא רואה את אורח החיים שלו כהזדמנות להתקדש לספרות בלי הסחות דעת. כך, כשהוא נתון בעבודה שגרתית, הוא יכול להשאיר את יום העבודה על תקן רקע ריק, רעש לבן, לָעיקר. "זו טעות קשה מאוד לאמן, להתפזר ולבזבז את כוחו", אומר מלצר.

"תראו מה קרה לאלתרמן: התקרב לגדולי המדינה, הסתובב לו בארץ עם משה דיין, כתב בעיתון, ניסה להשמיע את קול המוסר הלאומי, תרגם, כתב לתיאטרון – ובמקום להתמקד בכישרון הגאוני באמת שלו, השירה הלירית, הוא פיזר את האנרגיות שלו. לכן אחרי התחלה כל כך כבירה, של 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים', מגיל 31 הוא רק התגלגל במדרון. גאון שלא הגשים את ההבטחה. או קח את ביאליק. אדם שבגיל שלושים ומשהו היה המשורר הלאומי, כבר לא היה לו עוד לאן להגיע, ובעצם הפסיק לכתוב. הוא התעסק במו"לות ובענייני ציבור, אירח תלמידים – ושנים לא כתב שום שיר. משורר של ספר אחד. החמצה איומה. 
 

 
"אני חושב שצריך לחיות כמו גוסטב פלובר: בבדידות. לא להתפזר על עוד תחומים ספרותיים, ובטח לא על פוליטיקה. כי כך תהיה אמן פחות טוב. הצד הדידקטי עלול לקלקל את היצירה שלך. קח את כל הדעות שעמוס עוז מבטא; הן תורמות במשהו לאמנות שלו? בדרך כלל כשאמנים פותחים את הפה פוליטית, הם מתגלים כטיפשים מטופשים. זה שיש לך מרכז במוח שמחבר מילים, זה כמו שמישהו אחר יודע לשרוק בצורה מושלמת: זו מתנה שקיבלת, אבל זה לא אומר שדעותיך מעניינות מאלו של כל אדם רגיל". 

הוא עצמו מתרחק מכל מגע עם פוליטיקה. "בנערותי התעניינתי מאוד באקטואליה, והנה כבר שלוש מערכות בחירות לא הצבעתי. אני לא רואה חדשות. בכלל אין לי טלוויזיה. אני מציץ לרגע במחשב לראות מה קורה וזהו. לא מעורה. אין לי שום קשרים חברתיים, רק עם שלושת ילדיי הבוגרים, וגם איתם אני לא בדיוק הורה נמרח. רוב חיי חייתי כמתבודד וגם שילמתי מחיר על כך. כי למען אלוהי האמנות אתה מצפצף על כל מי שחי. אחרי מותה של אמילי דיקינסון גילו אצלה 1,700 שירים במגירה, אבל היא עצמה פרסמה רק שבעה. כך חי אמן אמיתי. זה לא משהו שאתה מחליט. אתה פשוט לא יכול לעשות משהו אחר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...