במקרה של אזעקה: הפתרון של בוגרת בצלאל
במקרה של ירי רקטות מסיבי או רעידת אדמה פתאומית, למבשרת רקנטי יש מספיק פתרונות אדריכליים שישאירו אתכם בחיים. הבוגרת הטרייה של המחלקה לארכיטקטורה ב"בצלאל" מסבירה איך צומחים מתוך העפר, פשוטו כמשמעו
עוד כותרות ב-nrg:
כאב עיניים, גב, אפילו קרחת: הכל בגלל המחשב
מצוקת דיור? תראו איך חיים ב-8 מ"ר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את התיאור העתידני הזה והלגמרי לא מופרך הציגה לאחרונה בוגרת "בצלאל" הטרייה מבשרת רקנטי, במסגרת עבודת הגמר שלה, המכונה שלא במפתיע "שגרת חירום". הפרויקט זיכה אותה במועמדות לפרס עזריאלי המכובד. "הסיכון לרעידת אדמה גבוה מאוד ואנחנו לא מפנימים את זה", היא אומרת. "אנחנו חיים על השבר הסורי–אפריקאי, ומחישובים שעשיתי ייקחו 100 אלף שנה להתאים את כל המבנים בארץ לרעידת אדמה במסגרת תמ"א 38 הנהוגה כיום. לכן חייבים לחפש פתרונות אחרים ולפעול בנושא במהירות".
רקנטי, בת 27, תושבת אפרת, היא דמות די מיוחדת בנוף בוגרי בצלאל 2014. היא "בת אולפנה", שהקפידה להגיע בימיה הראשונים ללימודים במראה חסוד במיוחד כדי להבהיר שהיא אחרת; תלמידה מצטיינת במחלקה לארכיטקטורה שבכלל חשבה שתהיה עורכת דין; סטודנטית שמתמחה בנושאים שרבים אחרים בורחים מהם — אסון, טראומה וזיכרון, לא בהכרח בסדר הזה.
"תמיד חשבתי שאלמד משפטים", היא אומרת, "אבל חבר סיפר שהוא הולך ללמוד אדריכלות, ומשהו בלב נפתח לי. עד אז המקצוע הזה בכלל לא היה בלקסיקון שלי. כשבדקתי, גיליתי שיש שם מקום לדמיון אבל הוא מעוגן בחוקים מדויקים, וזה התאים לי".
היא ניסתה להתקבל לפקולטה לאדריכלות באריאל אבל לא הצליחה. בייאושה החלה ללמוד מדעי המחשב, אבל נטשה אחרי
היא הלכה לקונצרטים ולתערוכות, קראה ספרים על אמנות וביוגרפיות של גדולי היוצרים. בתחילה היה לה ברור שב"בצלאל" היא לא תלמד. כבת למשפחה תורנית בת תשעה ילדים, היא לא יכלה אפילו לדמיין את הקשר שלה למקום. "מה לי ולכל הפריצות שם? זה היה בעיניי מעוז חילוני שמאלני. שמעתי סיפורים על חוסר צניעות במסדרונות. ממש לא בשבילי".
ולמרות זאת, בסיום השנה החליטה יחד עם הוריה להירשם לכל מוסדות הלימוד, כולל בצלאל, כדי להגדיל את סיכוייה להתקבל לאחד מהם. "ידעתי שיש סיכוי שלא אתקבל שוב, וזו הייתה ההזדמנות האחרונה. העניין של לבזבז שנים דוחק בך במגזר שלנו, החיים מתקדמים מהר, כולם לומדים ומתחתנים, ואם אתה יוצא מהמסלול המוכר — אתה בדיליי".
בין היתר נדרשה להגיע לראיון אישי. "באתי לבושה במרב הצניעות, חצאית ארוכה עד הרצפה, תלתלי אולפניסטית עם שתי סיכות, נעליים נמוכות ומראה כללי חסוד. רציתי שיידעו ללא כל ספק שאני דוסית. שכל הקלפים יהיו מונחים על השולחן. אחד המראיינים, האדריכל יובל יסקי שהיום הוא ראש החוג, לקח את גיליון המועמד שלי שבו היה רשום שמי המלא מבשרת גאולה. הוא היה המום מהשם הזה ואמר 'מבשרת גאולה, וואי–וואי–וואי, איך זה להסתובב עם שם כזה כבד?' עניתי לו 'כולה מְבַשׂ, לא כזה כבד'".
פרויקט הגמר שלה, כאמור, עוסק במצב של רעידות אדמה. המודל שהיא מציעה מורכב לביצוע, אך לדבריה, מדובר ברעיון פשוט מאוד. "אני מציעה להקים פארק שישמש בחיי השגרה כמקום בילוי וספורט משפחתי, ויהיו בו גם קוביות בטון מודולריות שיונחו על האדמה. במצב של אסון בקנה מידה לאומי, ניתן יהיה לפתוח את הקוביות האלו ולהפוך אותן לסוג של מבני מגורים".
בפרויקט אחר שהגישה, היא מציעה לתקן מבנים שנפגעו מרקטות באמצעות פיגום מיוחד שיאפשר לתושבי הבית להמשיך ולהתגורר בו. "הפיגום הזה יעזור למשפחה בתהליך הריפוי. הוצאת משפחה מסביבת המגורים הרגילה שלה היא סוג של טראומה נוספת. אני רוצה להימנע מהרחקת משפחות נפגעות לבתי מלון. אנחנו רגילים שמתקנים מהר את הנזק ומוחקים את מה שהיה. אני מאמינה בתהליך של בנייה פנימית וחיצונית מחדש כדי להתגבר על הטראומה. אם הם יישארו בבית שלהם, יהיה להם קל יותר לצמוח מחדש".
מה לך ולאסונות לאומיים?
"אני לא יודעת להסביר למה אני נמשכת דווקא למקומות האלו", היא אומרת. "אני מוצאת שיש משהו מאוד אסתטי באסון. יש משהו מאוד מושך בחורבות ובמה שנשאר. תמונות של אסונות הן מרשימות ומפעימות ומאוד מעוררות סקרנות. אני מאמינה שאנחנו חיים בין הפסטורלי לקטסטרופלי".
מה מרגישים אנשים שמאבדים את כל עולמם ברגע?
"מדובר בחוסר אונים גדול מאוד. האי ודאות היא בסיסית. מה הלאה, איך נשרוד. החוסר בקורת גג ברמה הראשונית ביותר — איפה אישן הלילה, וזה מצב שיכול להימשך לאורך זמן. לי אישית מעולם לא היה מחסור בקורת גג, ובית בעיניי הוא המקום הכי בטוח והכי ממשי. כשאין לך לאן לחזור, זה קשה מאוד".
ניתן לדעתך להשתקם מאסון כזה?
"השאלה היא מה המשמעות של להשתקם. השיקום אף פעם לא יהיה טוטאלי. אני מאמינה שאפשר לצמוח ממקום טראומתי, אבל למקום אחר. לא ניתן לחזור לאותו המקום שבו היית בעבר".
האם לדעתך יש הקבלה בין אנשים שאיבדו את בתיהם באסון פתאומי לעומת אנשים שאיבדו את בתיהם כחלק מנפילה כלכלית?
"באסון יש משהו מאוד פתאומי שקורה ברגע. עיקול בית או דבר דומה הוא הדרגתי. באסון אין לך שום אחריות. הכול משמיים. זו התמודדות אחרת לגמרי ולקיחת האחריות שונה לחלוטין. מכיוון שבאסון אין לך אחריות, קשה הרבה יותר לצאת מזה".
איך הסביבה הגיבה לעיסוק בנושא הזה דווקא?
"אנשים חילונים שאלו אותי אם אני לא מתגרה באלוקים כשאני עושה פרויקטים כאלו. היו מרצים שהיה קשה להם מבחינה פוליטית להתעסק בפרויקטים של רקטות או רעידת אדמה. מישהו אפילו העיר לי שהפרויקט שלי נראה כמו השיטה המהירה והנוחה ביותר להקים עוד התנחלויות".
את תושבת אפרת. יש מבחינתך קשר בין עובדת היותך דתייה ומתנחלת ובין העיסוק בבית, במשפחה ובאדמה?
"הבית אצלי מאוד חזק והוא זה שאומר לי שאני בסדר. בבית גידלו אותי לקחת כל נפילה קדימה ותמיד שאלו אותי איזו הזדמנות נפתחת לנו מהנפילה. כנראה בסופו של דבר המסר הזה חלחל אצלי עמוק מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם