סודות התנ"ך: כך תחיו יותר שנים
יום מנוחה בשבוע יסדר לכם נפש בריאה בגוף בריא, נטילת ידיים מונעת מחלות, ואת מותו של משה רבנו בגיל 120 אפשר להסביר בעזרת אנזימים וכרומוזומים. פרופ' שמואל עינב וד"ר פיטר קאש החליטו לחשוף את הרובד המדעי של המקרא
עוד כותרות ב-nrg:
כאב עיניים, גב, אפילו קרחת: הכל בגלל המחשב
רק היום: לאכול כמו חזיר ולהעלות במשקל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מישהו ניסה את השיטה הזו? אני שואל את פרופ' שמואל עינב, אחד ממחברי הספר "לוחות הברי(או)ת" שבו מופיע המרשם. עינב צוחק. "לא יודע", הוא עונה, "אבל אתה מדבר עם אבא לשלוש בנות וסבא לארבע". אופס.
אם תהיתם לרגע, "לוחות הבריאות" (הוצאת זמורה־ביתן) שכתבו פרופ' עינב וד"ר פיטר קאש אינו מנסה להתמודד עם בעיית מיעוט הגברים בישראל, או לתת מזור למשפחות המשוועות לבן זכר של קיימא לאחר לידת ארבע בנות ברצף. הוא כן מנסה לחבר, לעתים בצורה אסוציאטיבית למדי, בין פסוקי התנ"ך לבין סוגיות חשובות מתחומי הרפואה המודרנית וההתנהגות האנושית, כמו התמודדות עם לחץ, תזונה נכונה, אריכות ימים, רפואה מונעת, צחוק וכאב, וגם חיי המין האנושיים.
"מדריך התנ"ך לבריאות טובה", נכתב בכותרת־המשנה של הספר, אך קריאה בו מגלה שיותר מאשר מדריך הוא מעין מפה טופוגרפית. עינב וקאש נוטלים את הרובד החיצוני, הנגלה, של ספר הספרים, מחברים לו אנקדוטות שונות
המדריך, שנכתב במקור באנגלית, כבר יצא השנה בעברית, ועתיד לראות אור בקרוב בחו"ל. אף שהוא מבוסס על התנ"ך בלבד ולא על הברית החדשה, עינב צופה לו קבלת פנים נלהבת בקרב הקהל הלא־יהודי. "פנינו לכל מיני גופים כדי שיעיינו בספר לפני יציאתו לאור. בארה"ב ההוצאה העבירה אותו לראשי 'הנוצרים הציונים', שקראו אותו וגילו התלהבות בלתי רגילה - ומדובר בקהילה של 50 מיליון איש. קבוצה אחרת שקיבלה את הספר לקריאה מוקדמת הייתה מדרום אמריקה, קהילה דתית קתולית, והוא זכה ממנה ממש לחיבוק. כנראה זה בכל זאת מדבר אליהם".
יש הבדלים בין המהדורה העברית לאנגלית?
"כן, בעיקר התאמות לילידי הארץ. למשל בקטע שמדבר על הומור יהודי: בגרסה האנגלית אנחנו כותבים על קומיקאים יהודים ידועים מהעולם - כמו מל ברוקס, ג'רי סיינפלד ואחרים -
ובגרסה העברית הוספנו קומיקאים שמוכרים יותר בארץ, כמו טוביה צפיר ואלי יצפאן".
שני מחברי הספר נפגשו לראשונה בשנת 2005. עינב (74), פרופסור אמריטוס להנדסה ביו־רפואית באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בתחום הלב וכלי הדם, ארגן בניו־יורק ערב לידידי האוניברסיטה. בין המוזמנים היה חמי פרס (הבן של), בוגר האוניברסיטה. פרס, שעוסק כיום בקרנות השקעות, המליץ להזמין לכנס גם את קאש (52) - יזם יהודי־אמריקני ששותף בהקמתן של חברות לתרופות ביולוגיות ומנהל קרנות הון סיכון בתחום הביוטכנולוגיה. בערב החגיגי סיפר פרופ' עינב לאורחים שכבר כמה שנים רודף אותו ג'וק, רעיון בדבר הקשר בין התנ"ך לרפואה ולמדע, ושהוא מקווה שיהיה לו מתישהו זמן להתעמק בנושא. בסוף הכנס ניגש אליו קאש ואמר שגם אותו הנושא מעניין כבר כמה שנים. השניים החלו להחליף רעיונות בתכתובות דוא"ל, "ואחרי כמה שנים זה הפך להרבה יותר אינטנסיבי, כשגילינו עולם ומלואו. מצאנו הרבה יותר ממה שחשבנו".
מה קדם למה בכתיבת הספר? קודם קראתם בתנ“ך ואחר כך העליתם רעיונות, או שהיו לכם רעיונות וחיפשתם להם תימוכין בתנ“ך?
"למעשה הלכנו במקביל. הגדרנו לעצמנו נושאים שבהם רצינו להתמקד, וחילקנו בינינו את הפרקים. למשל, על נושאים כמו התמודדות עם כאב או רפואה מונעת, כתבתי אני. פיטר כתב על התזונה בתנ"ך, התמודדות עם לחץ ואתיקה רפואית. אני הייתי אחראי יותר על החלק המדעי־רפואי, עם פזילה לכיוון התנ"ך, ופיטר, שכתב כבר שני ספרים פופולריים ("המנכ"ל והדלת המסתובבת", ו"החופש ממחלה" - א"מ), עבר על הכול ונתן את הנוסח הסופי, שמתאים יותר לקהל הרחב".
"ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בְּשַׁגָּם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שָנה", נאמר בספר בראשית. חיי האדם, לפי אחת הפרשנויות לפסוק הזה, הוגבלו על ידי האל ל־120 שנה בלבד. אבל מה היה קורה אילו היינו בני אלמוות?
בספרם דנים עינב וקאש בהשלכות הדתיות והמעשיות של מציאות כזו. בדתות כמו ההינדואיזם והבודהיזם, שגורסות כי הנשמה נדרשת לעבור שלבים שונים כדי ללמוד לקחים ולהגיע להגשמה, יכבלו חיי נצח את האדם לגוף אחד, ויגרעו מיכולתו להתקדם לעבר שלב ההתפתחות הסופי. בדתות אחרות, המאמינות כי החלטות טובות בחיי העולם הזה יכולות להביא את האדם לגן העדן בעולם הבא, חיי נצח ייתרו למעשה את כל התהליך. בפן המעשי, כותבים עינב וקאש, אחת ההשלכות האפשריות של חיי הנצח היא שבני האדם לא יוכלו להמשיך להביא צאצאים לעולם, שיסבול מפיצוץ אוכלוסין.
כפי שאתה קורא את התנ"ך, חיי נצח הם מטרה שיש לשאוף אליה?
"זו שאלה קשה. אני לא חושב שיש מקום בתנ"ך שכתוב בו שחיי נצח הם דבר מצוין. מה שהתנ"ך אולי אומר הוא שאפשר ליהנות מחיים באיכות טובה עד 120, ובין היתר הוא גם ממליץ שנתנהג בצורה מוסרית, לפי החוקים והציוויים".
על פי הידוע כיום, חיי נצח הם דבר אפשרי?
"לא כיום. בספר תיארנו את הטלומראז, אנזים שתפקידו להאריך מחדש את הטלומר – כיסוי שמגן על הכרומוזומים ומתקצר עם כל חלוקה של התא. היום המדע מחפש איך ניתן לייצר טלומראז כדי שנוכל לעבור את גיל 120".
זקנה ממושכת אינה בהכרח דבר טוב. מדוע המדענים מנסים להאריך את החיים?
"זה נובע מסקרנות מדעית. בתחום המחקר שלנו, הנדסה ביו־רפואית, אנחנו דואגים לשפר את איכות החיים. אנחנו לא מרפאים אנשים, אלא מאפשרים להם אריכות ימים באיכות טובה".
בספרם מתייחסים עינב וקאש גם לשאלה מדוע יש לפירות ולירקות צבעים עזים וניחוחות מיוחדים, התופסים את העין ומעוררים את חוש הריח. "הטבע רצה להכריז בפני בני האדם ושאר בעלי החיים, 'בואו, אכלוני'", עונים השניים, ומביאים נתונים שמבקשים לאשש את הטענה שהצמחונות טובה לבריאות. שיעור הלוקים בהתקפי לב לפני גיל שמונים, למשל, נמוך בקרב צמחונים ב־45 אחוזים לעומת אוכלי בשר. או: צמחונים נוטים פחות ללקות בדלקת התוספתן, במחלות כליות ובסוגי סרטן מסוימים, בהם סרטן המעי הגס.
לפי ספר בראשית, אדם הראשון הוגבל לאכילת מזון מהצומח בלבד, ורק לאחר המבול הותרה אכילת בשר. אם צמחונות טובה יותר לבריאות, איך אתם מפרשים את המהפך הזה?
"לפי הבנתנו, זה המאבק בין הרצון של העם לרצון הבורא. ברגע שאבותינו באו במגע עם השבטים שחיו בארץ, הם נחשפו לאכילת הבשר. התורה אפשרה את המעבר מצמחונות לבשר בגלל רצון שעלה מן השטח. אני מסתכל על היהדות לאורך כל השנים כדת פרוגרסיבית, כזו שהתאימה את עצמה למה שקורה מסביב. בית הכנסת למשל לא מופיע בתורה, אבל לאחר שנחרב בית המקדש, הקימו בתי כנסת והתפללו בהם".
השבת מקבלת מקום של כבוד בספר שלכם, כהמצאה גדולה שמעניקה מנוחה ויכולה למנוע לחצים ומתחים. מה כוללת המנוחה של האדם האוניברסלי, שאינו שומר שבת במובן ההלכתי של המילה?
"הרעיון הוא יום מנוחה בשבוע. אם אדם ייקח את יום שלישי או רביעי וינוח בו, גם זה טוב. המנוחה כוללת תנומה יומית של שעתיים־שלוש, מה שנקרא 'סיאסטה'. לא לחינם החנויות בארץ היו סגורות בעבר בין שתיים לארבע. לכך נוספת פעילות משלימה, כמו תחביבים, השתתפות בחוגים מעניינים וכדומה. בכל מקרה, כדאי להימנע מעבודה רצופה של שבעה ימים בשבוע".
ולא רק מנוחה. פרק שלם בספר עוסק בתועלת שמביא הצחוק לבריאות, ובמתחים המסוכנים שהוא מפרק. אם נסתכל מהצד ההפוך, אני שואל את עינב, מדוע אנשים אוהבים לצפות בסרטי אימה? הרי בכך הם גורמים לעצמם מתח, שמזיק לבריאותם? "זה בהחלט נכון, המתח הזה עלול להיות מסוכן", הוא עונה. "בתת־המודע ההשפעה קיימת, תשאל פסיכולוגים והם יאשרו זאת. אז למה אנשים אוהבים לראות סרטי אימה? אנחנו משייכים את זה לפתגם המפורסם 'אדם לאדם זאב'. יש מלחמת קיום, וכל אדם נלחם באחר כדי למצוא את מקומו בעולם. ההשערה בקרב הפסיכולוגים היא שאנשים נמשכים לסרטי אימה כדי לראות איך פוגעים במישהו אחר. ייתכן שהמתח הזה גורם גם לריגוש אצל בני אדם מסוימים, אבל בסופו של דבר הוא עלול להעלות את הסיכון למחלות".
פילֵמָטולוגיה, מדע הנשיקה. העילה לעיסוק של "לוחות הבריאות" במדע המרהיב הזה נלקחת מפסוק בשיר השירים - "יישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין". לפי הספר, "הנשיקות מאפשרות אינטראקציות כימיות המגבירות את פוריותה של האישה, כפי שניתן לאמוד על פי עליית רמות האסטרוגן בגופה".
"הטענה שלנו היא שבנשיקה עצמה יש גם אלמנטים קליניים", אומר עינב. "להבדיל, כשתינוק יונק - ההנחה הרווחת היא שהוא יוצר ואקום וכך ניזון, אבל האמת היא שפעולת היניקה גורמת להפרשת חומרים שונים אצל האם, שמגרים את בלוטות החלב וגורמים להן לייצר חלב. למעשה, התהליך כולו מתחיל ברגע שהאם שומעת את בכי התינוק".
את סיפורה של הזוגיות הראשונה בהיסטוריה - "ויַפֵּל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" – מציגים עינב וקאש כדוגמה של רעיון השיבוט. בספרות ובאמנויות יש לא מעט ייצוגים לרצון העז של בני אדם ליצור בעצמם אינדיבידואלים חיים.
הדרכים שבהן הם מדמיינים במוחם את יצירת החיים הזו מושפעות מהרקע החברתי, התרבותי והמדעי בכל תקופה ותקופה. לדברי מחברי הספר, ככל שבני האדם התקדמו בהבנתם את הטבע, וככל שפיתחו טכניקות תרבותיות מתקדמות, כך החלו לראות בעיני רוחם את האפשרות לברוא יצורים חיים באמצעות טכניקות פיזיוכימיות או ביולוגיות.
"בשנים האחרונות המאמצים בעניין פחתו משמעותית", אומר עינב, "חלק גדול מזה בשל חוסר ההצלחה של החוקרים. הכבשה המפורסמת דולי הייתה אחרי כמה שנים כל כך מרוטה, שהחיים שלה כבר לא היו חיים. מעצור נוסף להתפתחות בנושא הוא פרקטי: אוכלוסיית העולם כבר די גדולה; מה הטעם להגדיל אותה עוד בעזרת שיבוטים? אני לא רואה בחמישים השנים הבאות התקדמות בנושא. בגדול, יפסיקו להתעסק בזה".
ואיברים להחלפה?
"זה תחום שנקרא 'הנדסת רקמות': לוקחים תאים מהגוף, מגדלים אותם במעבדה, וכך מייצרים איבר חלופי. להנדסת רקמות יש תמיכה כספית, כי היתרון שלה גדול מאוד – ניתן להחליף איבר טבעי באיבר טבעי אחר. מובילי התחום חולמים על היום שבו אפשר יהיה לייצר לב בצורה כזו. היום כבר יכולים לגדל במעבדה שלפוחית שתן ולהשתיל אותה במקום שלפוחית שנתקפה, נניח, בגידול סרטני".
נשמע מצחיק, לגדל שלפוחית.
"הכוונה היא שלוקחים תאי עור ומגדלים אותם במעבדה בתנאים הדומים מאוד לאלו של גוף האדם. מספקים להם חלבונים וטמפרטורה מתאימה, וכך מייצרים פיסות עור מהגוף של האדם עצמו, מה שמונע בעיה של דחייה. כדי לקבל איבר שלם כמו שלפוחית, בונים שלד מחומרים אורגניים, זורעים עליו את התאים, והם מתרבים ויוצרים את השלפוחית".
מזכיר את הפעולה של מדפסות תלת־ממד.
"לדעתי, שימוש במדפסת תלת־ממד יהיה אפשרי לצורך כך בעתיד הקרוב, אבל אנחנו עוד לא שם, עדיין לא מכניסים תאים למדפסת. זה ייקח להערכתי סביב עשר שנים. הנושא הזה רץ מהר מאוד קדימה".
אם כבר מהפכות רפואיות, גם אחרי עשרות שנים של ניסיון למצוא תרופה לסרטן, המחלה הזו עדיין נפוצה וגובה קורבנות רבים. לאיזה כיוון של פתרון הולך המחקר בתחום הזה?
"לכיוון של טיפולים ברמה התאית. הכוונה היא להגביר את המערכת החיסונית של הגוף כדי שתתמודד עם עצמה. הטיפולים יאפשרו לכל חולה לייצר נוגדנים שילחמו בתאים הסרטניים; סוג של אנטיביוטיקה טבעית פנימית, ולא כימותרפיה שהורסת הכול. אחת החברות שפיטר קאש הקים בזמנו מפתחת תרופה למטרה כזו".
כמה זמן ייקח עד שזה יגיע לשטח?
"להערכתי משהו כמו חמש שנים. בינתיים הניסויים הראשונים בבני אדם נראים מבטיחים מאוד. ברגע שהגוף יקבל את העוצמה לייצור נוגדנים טבעיים, הסיכוי שלו לנצח את המחלה יהיה הרבה יותר גבוה. ב'לוחות הבריאות' אנחנו כותבים על צמחים שיחזקו את המערכת החיסונית, והכיוון הוא אותו כיוון".
את הידע בנושאים האלה שואב פרופ' עינב מעיסוקו בהנדסה ביו־רפואית, שאותה הוא מגדיר: "יישום של מערכות בגישה הנדסית במערכות ביולוגיות בגוף האדם. כלומר, אם תסתכל על גוף האדם כמכונה, אז המכונה הזו מתנהגת בצורה הנדסית מגוונת: ממשאבה, למשל משאבת הלב, ועד מחשב משוכלל - המוח. אני חוקר את התנהגות הגוף כמערכת הנדסית חכמה וכמערכת שמשלבת הנדסה עם ביולוגיה בסיסית.
במקביל אני עוסק ביישום המחקר הביו־הנדסי בחברות סטארט־אפ, במכשור רפואי ולאחרונה גם במערכת הבריאות הממוחשבת, כלומר במעקב ממוחשב אחרי מטופל בתוך הגוף שלו, בין השאר לאחר השתלתם של סנסורים. בזמנו, כשרק התחלתי, דיברו רק על השתלת מסמרים ברגליים כהנדסה; היום כבר מדברים על התקנים זעירים משוכללים שמושתלים באיברים פנימיים בגוף".
כדוגמה ליישום שכבר הפך לרווח בזירה הרפואית בזכות מחקרים מהסוג שהוא מבצע, מזכיר עינב את הסטנט, שמושתל בתוך כלי דם כדי למנוע מהם להיסתם. "הכלי הזה נמצא בשימוש כבר עשרים שנה. יישום מתקדם יותר הוא התקן זעיר, בגודל של מיקרונים, שבאמצעות הפעלה חיצונית מזליף תרופות לתוך הגוף ועוקב אחרי אותות פנימיים. המוטו היום הוא רפואה אישית; אם אתה ואני חשים ברע, זה לא מחייב ששנינו נקבל את אותו הטיפול.
"הדרך להתאים את הריפוי היא להגיע למקור הבעיה ולטפל בו - ולא בגוף כולו. זה היתרון של התקן מושתל, שמביא את התרופה היישר למקום המיועד לה. בשנים האחרונות התפתח מאוד גם הנושא של משאבות אינסולין, שמושתלות תת־עורית בגופם של חולי סוכרת ומזליפות באופן אוטומטי את האינסולין לפי רמת הסוכר בגוף".
את רווחי הספר במהדורתו העברית תורמים עינב וקאש לאגודת נט"ל, המסייעת לנפגעי טראומה על רקע לאומי, ול"אלין בית נעם", שמתמחה בסיוע לילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות. השניים החליטו לתרום לאגודות האלה מתוך היכרות אישית איתן. "אני פעיל ציבורית כל השנים", אומר עינב. "בין היתר סייעתי לשותפות בין העיר תל־אביב ללוס־אנג'לס בפרויקטים שקשורים לבריאות ולרווחה. במסגרת הזו הגעתי לקשר שבין נט"ל לגוף מקביל לו בלוס־אנג'לס. פיטר הכיר את 'אלין' באותו הצורה".
באחד מהפיתולים שעושה ספרם בין תנ"ך לרפואה, הוא מגיע גם לשבטים האבודים. הכותבים טוענים כי אחד משבטי ישראל, או לפחות חלקו, הגיע ליפן לפני יותר מ־2,500 שנה. "קיבלנו מידע מהחוקר ארימסה קובו מיפן, שגילה קשר מרתק בין אנשי ממלכת ישראל ובין היפנים בני זמננו. לפי התיאוריה, כשהאשורים הגלו חלק משבטי ישראל, ייתכן שכמה מהם נדדו ליפן, לסין ולהודו".
אולי לכן היפנים די אוהבים את ישראל.
"לא בטוח שיש קשר בין האהבה שלהם לבין עשרת השבטים, אבל יש עיירות פריפריאליות ביפן ובסין שמנהלות אורח חיים הדומה לזה של יהודים. למשל, הם מדליקים נרות ביום שישי, מניחים 'קופסה שחורה' באמצע המצח בזמן תפילות הבוקר, עוברים ברית מילה ועוד. לפי מה שהם טוענים, מדובר במסורת של יותר מאלף שנה. אגב, הסינים אוהבים אותנו יותר מהיפנים -
שאוהבים בעיקר את עצמם. חלק מהאהדה שהסינים מגלים כלפינו נובעת מהתנהגות המוסלמים בסין, שעושים הכול כדי להמאיס את עצמם על בני המקום. אבל שם מחזיקים אותם בצורה דיקטטורית".
ומשבטים אבודים לכסף אבוד. אתם כותבים שהתורה אסרה על הלנת שכר, כי הבינה שזו יכולה לגרום לעובד מצוקה ואפילו מוות עקב לחץ. מעניין שדווקא בישראל זו רעה חולה.
"נכון שבחו"ל זה קיים פחות. ראשית, בגלל מערכות אכיפת חוק טובות יותר משלנו. שנית, זה עניין של תרבות. אני מכיר את אנגליה וארה"ב, וזו תרבות שבה לא מלינים שכר. מעדיפים לפטר אדם מאשר להלין את שכרו. דרך אגב, גם בארץ אתה כמעט לא רואה הלנת שכר אצל אנשים דתיים".
תרשה לי לחלוק עליך.
"אמרתי כמעט. יש, אבל פחות"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם