ראשי » סגנון » מגזין

אלה הילדים שמאחורי ספרי הילדות המפורסמים

מי זה הילד הרע גד? ואיזה ילד נתן לשמוליקיפוד תותים? מי היו ידידיה של לאה גולדברג מרחוב ארנון? ומי זה אורן של הצב? קבלו את הגיבורים האמיתיים של ספרי הילדים הכי מפורסמים

עכשיו הם כבר גדולים, אבל כשהיו קטנים הם שוחחו עם קיפוד על תותים, או נסעו מהעיר לקיבוץ לחוף הכינרת כדי לבלות בשמינייה במשחקי ריגול, או קיבלו מכתבים על חיות מדברות.  האנשים שמאחורי סיפורי הילדים נזכרים במפגש עם הסופרת או המשורר שהציתו את ההשראה. כך נולדו הדמויות שכולנו אוהבים

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 

בילדותו, ניסה גד צ'רני להסתיר בכל כוחו את העובדה שהוא גיבורו של ספר. ולא סתם ספר, אלא ספר ילדים ידוע: "שמוליקיפוד".

"התביישתי בזה", אומר צ'רני, שהיה כבן חמש כשהספר יצא לאור. "לא אהבתי להיות שונה מהילדים האחרים, ולא אהבתי את זה שההורים שלי כותבים ספרים. רציתי להיות כמו כולם". צ'רני, בנם של האמנית שושנה היימן והמשורר כרמי טשרני, הלא הוא המשורר הידוע ט. כרמי, למד על נסיבות כתיבת הספר מסיפורים שסופרו לו כשהתבגר מעט. "גרנו בירושלים בשכונת טלביה, בבית קטן עם חצר. היה איזה קיפוד שהסתובב באזור כמה ימים, אבל יום אחד הוא נעלם. הוריי הניחו שהוא מת, כי עוד קודם הוא נראה די חולה. את הסיפור על שמוליקיפוד, שמגיע לבקר את גדי החולה ומחליט לעזוב כי הוא מתגעגע הביתה, הם המציאו כדי לסבר את האוזן שלי". 
 

אביו של צ'רני כתב את הסיפור ואמו תרמה לו את האיורים, אך שמותיהם של השניים אינם מופיעים בספר. "הם חתמו עליו בשם 'כוש', שזה שילוב של כרמי ושושנה. אני חושב שהם בחרו בשם בדוי כי בתקופה ההיא שניהם כבר היו אמנים רציניים, והם אולי חשבו שזה פחות מתאים להיות חתומים על ספר ילדים", אומר צ'רני. רק בשנים האחרונות, לאחר פטירתם של השניים, החליטו בני המשפחה להוסיף את שמותיהם המלאים של המחברים למהדורות החדשות של הספר. 

"שמוליקיפוד" הוא היום דייר של קבע כמעט בכל בית שיש בו ילדים, אבל צ'רני מספר שהספר לא התקבל בקלות בשנים הראשונות לאחר צאתו לאור. "אמרו שזה לא בסדר לכתוב ספר בדיוני כזה, שלספר על קיפוד מדבר זה ממש לרמות את הילדים. התפיסה הייתה שצריך לספר לילדים את האמת כפי שהיא, ברוח הסוציאליזם והחינוך הקיבוצי".  בספרה "דודה של שום איש" מביאה חוקרת ספרות הילדים יעל דר את דבריה של מרים רות בגנות הספר: "כשהופיע קיפוד בסיפור על ילד רגיל ומציאותי, אנו מצפים שיהיה רגיל ומציאותי אף הוא", כתבה רות, "למה לספר סיפור מעשה טיפשי ומלאכותי כשהסיפור המתאים ביותר הוא האמת? למה לבלבל את ידיעותיהם של הילדים?"  רות, אז הגננת הראשית של הקיבוץ הארצי, הפכה כעבור שני עשורים לסופרת ידועה בפני עצמה, אולי הידועה מכולן. היא הביאה לעולם את "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל" ועוד עשרות ספרים קלסיים לפעוטות
 

מי שתמכה בספר ואף הוציאה אותו לאור הייתה המשוררת לאה גולדברג, שערכה אז את מדור ספרות הילדים בספריית פועלים. גולדברג, שהייתה חברה קרובה של ט. כרמי, הכירה היטב את הילד גד.

"גולדברג ואבי השתייכו לאותו חוג משוררים, ואני הייתי אחד מהילדים הראשונים שנולדו בחבורה הזו. במובן מסוים היא אימצה אותי כתחליף לילד שלא היה לה", הוא אומר. כך זכה צ'רני לככב בקלסיקה נוספת לילדים, השיר "הילד הרע" שכתבה גולדברג:

הייתי אתמול בבית הדודה,  אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",  אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",  שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"  ואינני יודע, כיצד זה קרה -  לפתע נכנס בי הילד הרע  ואמרתי: "את טיפשה!"  
ואימא הסמיקה מאוד ואמרה:  "גד, תתבייש! זה איום ונורא!"  ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!  תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!"  איך אסביר להם שזה לא אני?  זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים -  תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,  הילד הרע". 
 

 
גם אם "שמוליקיפוד" לא מצא חן בעיני כל קובעי הטעם והמחנכים של אותה תקופה, הוא זכה להצלחה רבה והפך לקלסיקה שיצאה לאור בעשרות מהדורות והייתה גם לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות ביותר של הוצאת פועלים.  צ'רני סבור שסוד הקסם של הספר הוא בשפה הפשוטה והישירה, שמשוחחת עם הילדים בגובה העיניים. "היום זה נראה מובן מאליו, אבל אז הייתה נטייה לכתוב בשפה נמלצת, בהשפעת ספרות הילדים האירופית. השפה היא גם זו שאחראית לעמידות של הספר לאורך השנים".

גם האיורים סייעו להתקבלותו הרחבה של הספר, "איורים ישירים, ברורים וקליטים ויזואלית", אומר צ'רני - בעצמו אמן ומעצב, המלמד עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון.  כשנולדו ילדיו של צ'רני, המתגורר כיום בעין־ הוד שעל רכס הכרמל, הקריא להם את הסיפור, "אבל אני לא חושב שזה היה הספר האהוב עליהם", הוא אומר בכנות. הוא מספר שעד היום ניגשים אליו לפעמים מכרים שמבקשים להציג בפני ילדיהם הקטנים את "גדי משמוליקיפוד": "הילדים לא ממש מתרשמים מהעובדה שהם רואים את גיבור הספר שהם מכירים. להפך, הרבה פעמים זו אכזבה נוראית בשביל הילד, לראות אדם מבוגר במקום הדמות שהוא מכיר ואוהב".

ה קיפוד המדבר של ט. כרמי ב"שמוליקיפוד" הוא כלום לעומת מה שעושה עודד בורלא ב"מכתבים לליאורה". לאורך עשרים ושמונת פרקי הספר, המנוסחים כמכתב הממוען אל הילדה ליאורה, מציג בורלא לקוראיו הצעירים שורה של בעלי חיים פטפטנים במיוחד: צרצר שאינו יודע לבטא את האות ש', עטלף משורר, סרטן שמדבר רק בחרוזים ועוד. החיות בספר אולי דמיוניות, אבל הילדה שהמכתבים נכתבו למענה אמיתית מאוד: ליאורה וואל (70), אחייניתו של בורלא, מתגוררת היום ברעננה וזוכרת היטב את המכתבים המשעשעים שקיבלה מדודה האהוב בשנות ה־50.
 

"עודד חי בארצות הברית הרבה שנים, והיה מתכתב עם אמא שלי בקיבוץ גינוסר", היא מספרת. "כשהתחלתי ללמוד לכתוב, בערך בגיל חמש, היא הייתה מצרפת לו כמה מילים ממני והוא התחיל לענות לי בחזרה. כל מכתב היה בעצם סיפור על החיות המדברות שהוא פגש באמריקה. זה נמשך בערך שנתיים, ואני זוכרת שבכל פעם שהגיע מכתב אמא שלי הייתה קוראת אותו גם לילדים האחרים בקיבוץ, שאהבו את הסיפורים האלה מאוד". 

כעבור שנים, כשבורלא חזר לארץ, נזכרו במשפחה במכתבים ההם, ובעידוד אמה של ליאורה איגדו אותם לספר והעבירו לשיפוטה של לאה גולדברג. המשוררת והעורכת הוותיקה התלהבה, והספר יצא לאור. ליאורה עצמה הייתה כבר חיילת בזמן פרסום הספר, והיא זוכרת שלא שמחה במיוחד מהפיכתם של המכתבים הפרטיים שכתב לה דודה לנחלת הכלל.

"מביך שכולם פתאום מדברים עלייך ומכירים אותך. לא אהבתי את זה", היא אומרת. הילדים שקראו את הספר היו משוכנעים שליאורה בת החמש שבספר היא ילדה גם במציאות, ובמשך שנים נשלחו לגינוסר מכתבים מקוראים צעירים ונלהבים. 

"מכתבים לליאורה" היה ספרו הראשון של בורלא בן ה־45, בנו של הסופר יהודה בורלא, בן היישוב הישן. עד

אז הספיק ללמוד בבצלאל, לעצב אריגים ובדים לבתי אופנה, לצייר וללמד ציור ולעבוד כמורה לעברית בארה"ב. "הוא היה איש אשכולות", אומרת ליאורה. "הוא אהב מוזיקה קלסית והיו לו מיליוני תקליטים בבית, והוא עסק בהמון תחומים. עד שהספר יצא, הוא בכלל לא עסק בכתיבה".

אחרי צאת הספר נפרץ סכר הכתיבה, ובורלא הוציא עוד עשרות ספרי ילדים - ברובם המוחלט מככבות החיות המדברות שאהב כל כך: החיפושית משה, החרגול שלמה, לילית הגחיליות ומאות דמויות אחרות.  הקשר האמיץ בין בורלא לוואל נרקם רק כמה שנים לאחר "מכתבים לליאורה", כשנולדו בנותיה. "היינו נפגשים בכל מוצ"ש עם כל המשפחה המורחבת, והילדות אהבו מאוד לבקר אצל עודד ולצייר עם כל העפרונות והגירים המיוחדים שלו", נזכרת ליאורה. גם נכדיה מכירים את הספר שנולד בזכות ההתכתבות עמה לפני יותר מ־60 שנה, וחוזרים אליו שוב ושוב.

"מכתבים לליאורה" הוא לא ספר הילדים היחיד שנולד בזכות מפגש בקיבוץ גינוסר. כמה שנים לפני ההתכתבות בין ליאורה לעודד בורלא ביקרה שם סופרת מפורסמת לא פחות: ימימה אבידר־טשרנוביץ. היא באה לפגוש כמה ממכריה בגינוסר, והשהות בקיבוץ שעל חוף הכינרת העניקה לה השראה לאחד מספרי ההרפתקאות המוכרים ביותר בספרות העברית: "שמונה בעקבות אחד".
 

במרכז הספר, שמתאר באופן ריאליסטי למדי את המציאות ההיסטורית המורכבת של ימי מלחמת העולם השנייה, עומדת חבורה של שמונה מילדי הקיבוץ המגלים כי לא רחוק מביתם נמצא מרגל גרמני מסוכן. הספר זכה להצלחה מסחררת מיד לאחר שיצא לאור, ושמר על פופולריות רבה לאורך שנים. בין השאר הוא עובד לשני סרטים, להצגת ילדים וגם למשחק לוח נפוץ. 

בשנות התשעים חשה טשרנוביץ שהשפה הארכאית של הספר פוגעת בנגישות שלו לדור הצעיר, ויחד עם בתה עמלה על הוצאת מהדורה מחודשת בשפה עדכנית.
"זה כחמישים שנה שילדים כמוכם, למאות ולאלפים, שואלים אותי: הסיפור הזה אמיתי?" כתבה טשרנוביץ בהקדמה שצורפה למהדורה החדשה. היא עצמה לא מספקת תשובה חד־משמעית לשאלה הזו, אבל שיחה עם אחד הילדים שהתגוררו בקיבוץ בשנים ההן מספקת קצה חוט לפתרון התעלומה. 

איליה בר־זאב (79) היה ילד ירושלמי צעיר שנשלח לקיבוץ גינוסר בזמן המלחמה. אביו לחם לצד בעלות הברית בבריגדה היהודית, ואמו עבדה כמבשלת במטבח ששירת את הצבא הבריטי. הקושי לגדלו בשנים המורכבות ההן הוביל אותו לקבוצת הילדים בקיבוץ, שיחד איתו מנתה שמונה חברים בדיוק. הפרטים הביוגרפיים האלה תואמים ללא כל ספק את אלו של חגי, גיבור ספרה של טשרנוביץ: "אבי היה בין הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי", מספר חגי בספר. "אמא עובדת במסעדה, מגישה אוכל, ובערב היא חוזרת הביתה עייפה מאוד. ובבית מחכה לה בנה, כלומר: אני".
   

הסיפור על המרגל הגרמני שנתפס בזכות ילדי הקיבוץ, אומר בר־זאב, הוא פרי דמיונה של טשרנוביץ, ומבוסס על החשש מפני הגעתו של האויב הנאצי לשערי הארץ - חשש שהפך למוחשי ככל שכוחותיו של הגנרל הגרמני רומל התקרבו לגבולה הדרומי של ישראל. הדמיון בין הילדים בספר לילדים האמיתיים בגינוסר מסתכם, כך נראה, במספר הילדים הזהה, בנופי הכינרת שברקע ההרפתקה ובנסיבות חייהם הדומות להפליא של בר־זאב ושל הגיבור, חגי.

בר־זאב, המתגורר היום במושב ערוגות הסמוך לקריית־מלאכי, כלל לא היה מודע לכך שדמותו שימשה השראה, ולו חלקית, לדמותו של הגיבור בספר. רק כשיצאה המהדורה החדשה לספר הבחינה אשתו בדמיון המפתיע בין הספר ובין סיפור חייו. "אשתי קראה את הספר לנכד שלנו, ותוך כדי כך היא אמרה לי, תשמע, זה בדיוק הסיפור שלך. חזרתי לספר בעצמי, וראיתי שהיא צודקת. זה הדליק אותי". בר־זאב החליט לרדת לשורש העניין בעזרת בנותיה של טשרנוביץ, שנפטרה בינתיים, אך ללא הועיל. "הן אמרו לי: כן, הרבה אומרים שהם היו ההשראה לספרים של אמא שלנו", הוא מספר.

התגובה הצוננת לא ריפתה את ידיו: בשנה האחרונה חזר בר־זאב - ששימש במשך שנים מאמן אתלטיקה במסגרות שונות - למכתבים הישנים שכתבו לו הוריו בתקופה ששהה בקיבוץ. בין השאר מצא שם מכתב שבו מצטטת אמו מכתב קודם שכתב לה, ובו מוזכרת "אישה פטפטנית שקשקשה לך בדרך", ודיברה איתו לאורך הנסיעה באוטובוס מירושלים לקיבוץ גינוסר. בר־זאב מעלה את ההשערה שאולי אותה אישה הייתה ימימה טשרנוביץ, שבהקדמה לספר מתארת כיצד נסעה באוטובוס כדי להירגע מעט, בתקופה המאיימת ההיא. "פתאום זה מתחבר לי", הוא אומר, "יכול להיות שהיא הייתה זו שנסעה איתי באוטובוס ושאלה אותי עוד ועוד שאלות על החיים בקיבוץ ועל הילדים שם".

20 שנה אחרי שהילד גדי מצא קיפוד ואיבד אותו בו ביום, עבר הילד אורן חוויה דומה עם צב. הרבה קווי דמיון יש בין שתי קלסיקות הילדים האלה, אבל גם לא מעט שוני: גדי העירוני שוכב במיטה לבדו בחדר, ואילו אורן הקיבוצניק משתף את הצב שמצא עם שאר ילדי הגן. הקיפוד של גדי מדבר בשפת בני האדם, ואילו הצב של אורן הוא שתקן ומציאותי לחלוטין. אבל בסוגיה אחת אין הבדל: גד מ"שמוליקיפוד" התבייש בעובדה שהוא גיבורו של ספר ילדים, ממש כמו אורן מ"הצב של אורן".
 

"התפדחתי מזה שאני גיבור של ספר, וניסיתי להסתיר את העובדה הזו. לפעמים צחקו עליי וירדו עליי בגלל הספר, וזה הרגיז". למרות הבושה, אורן מאיר, בנה של הסופרת מירה מאיר, הצליח למצוא בסיטואציה גם צד חיובי: "קיבוץ נחשון, שגדלתי בו, היה באותם ימים קיבוץ לכל דבר - עם לינה משותפת והכול. כך שכל דבר שגרם לי להיות קצת מיוחד ושונה מכל האחרים היה נחמד".

מאיר (42), המתגורר היום בשכונת ההרחבה של קיבוץ גבעת־ברנר ומתאר את עצמו בחיוך כ"חנון הייטק", זוכר את המקרה שבעקבותיו נולד הסיפור: "יש לי כמה זיכרונות מהסיפור הזה. למשל, כשאני מגיע לחדר שלי בבכי, כנראה כי הצב בדיוק הלך לאיבוד. זה היה כשהייתי בערך בן שלוש, והספר יצא שנה אחר כך". את יציאתו של הספר לאור הוא לא זוכר. רק כעבור שנים, לאחר שהספר צבר קהל קוראים נלהב, הוא מספר, "פתאום גיליתי שאני גיבור של משהו נורא מוכר".

"הצב של אורן" הוא לא ספר הילדים היחיד שכתבה מירה מאיר, המתגוררת בקיבוץ נחשון עד היום, על ילדיה: הספר "שלולי" הוקדש לשרון, אחיו הצעיר, ובקובץ הסיפורים "מעשה שהיה כך היה", שבו סיפורים מחייהם של ילדי הקיבוץ, מובא סיפור על האחות אסנת וסיפור על האח בני. כשנולד בנו של אורן, עומר, הקדישה לו מאיר ספר הנושא את שמו - "עומר והבלון השובב".
"הילדים שלי אוהבים מאוד את הספרים של סבתא, ויש להם יחס מיוחד אליהם", אומר מאיר. 

מה סוד הקסם של "הצב של אורן", שמצליח לרתק ילדים כבר כמעט 40 שנה? 
"זו שאלה שהעסיקה אותי הרבה, כי במשך שנים לא הצלחתי להבין מה יש בו שגורם לו להחזיק מעמד. האסימון נפל לי רק כשהפכתי לאבא בעצמי, וקראתי אותו לילדים. פתאום קלטתי את הגאונות בספר הזה, שמצליח לדבר לילדים בגובה העיניים. הוא לא מנסה להעביר מסר או להיות פדגוגי. אמא שלי כתבה הרבה מאוד ספרים, ובאף אחד מהם אין מוסר השכל. היא יודעת שהיכולת הגדולה שלה היא בלספר סיפור בצורה מיוחדת, וזה מה שהיא עושה.

"זה ספר שמצליח להכיל המון במעט מילים: יש בו ציפייה ותקווה, אובדן, אבל והשלמה. הוא מתאר משהו מהחיים האמיתיים, ועושה את זה באופן זורם מאוד".  לקסמו המיוחד של הספר תורמים גם איוריה של אורה איל - שאיירה בין השאר גם את ספריה המפורסמים של מרים רות, ואת סדרת "סיפורי איתמר" שכתב דויד גרוסמן.

 

למירה מאיר, שהייתה במשך שנים עורכת ספרי הילדים ב"ספריית פועלים", היה חלק חשוב בקריירה של איל ושל רות: כתב היד של "מעשה בחמישה בלונים", ספרה הראשון של רות, הגיעה אל שולחנה של מאיר, והיא התלהבה ממנו וחיברה אליו את איורה של איל - שגם לה היה זה ספר ילדים ראשון. האיורים בספר נאמנים למציאות? "אורה איל הכירה אותי באופן אישי, כך שהילד בספר דומה לי מאוד, אבל יש הבדל אחד: מסיבות כלכליות הדפיסו אז ספרים רק בשלושה צבעים עיקריים - במקרה הזה בחרו בכחול, כתום וחום. כך שהשיער של הילד בספר הוא כתום, אף שבמציאות אני בכלל לא ג'ינג'י".

הצלחת "הצב של אורן" גרמה לכך שבמשך שנים, חברים שחזרו מטיולים בארץ ובעולם היו קונים לאורן מאיר פסלונים קטנים של צבים כמחווה. "כשהכרתי את אשתי מיטל התברר שגם לה יש אוסף קטן של בובות צבים, והפכנו את העניין לתחביב משותף", הוא מספר. "בשלב כלשהו התחביב הפך לאובססיה, ואחרי שנאלצנו לשלם הון על שליחת חבילה במשקל 20 קילו של פסלי צבים שקנינו בטיול המשותף שלנו לבוליביה, הבנו שמשהו כאן לא הגיוני. עכשיו זנחנו את האוסף והשארנו ממנו רק את הצבים היפים ביותר - 'רק' 300 פריטים".

"לעתים קרובות מקבלת אני מכתבים מילדים הקוראים את סיפוריי, ואחת השאלות החוזרת כמעט תמיד במכתבים אלה היא: 'האם זה היה באמת?'", כתבה המשוררת לאה גולדברג בהקדמה לספר הילדים "הבית ברחוב ארנון". במקרים רבים, התשובה לשאלה הייתה שלילית: הילדים שכתבה עליהם ב"נסים ונפלאות" הם פרי הדמיון, וכמותם גם המפוזר מכפר אז"ר והילד שצחק בחלום. אבל דווקא ב"ידידיי מרחוב ארנון", קובץ הסיפורים שפורסם לראשונה בשנות הארבעים, הסיפורים מבוססים על ילדים אמיתיים לחלוטין.
 

במשך שנים, עד שעברה לירושלים כדי ללמד באוניברסיטה העברית, התגוררה גולדברג עם אמה בתל־אביב - בבית שברחוב ארנון 15. גולדברג, שמעולם לא נישאה וילדה ילדים, התיידדה עם כמה מילדי הרחוב - והקדישה להם את קובץ הסיפורים.

"בספר זה יש הרבה דברים שבאמת היו באמת", כותבת גולדברג בהקדמה לספר, "גם ידידיי הקטנים מרחוב ארנון כולם היו במציאות כאלה כמו שתארתי אותם, והיינו ידידים. רותי ויונה, למשל, היו באמת תאומים וקטנים". 

רותי ויונה עדיין תאומים, אבל כבר לא כל כך קטנים. גם היום, בגיל 84, הם זוכרים היטב את רחוב ארנון ואת לאה גולדברג.

"גרנו ברחוב ארנון 15, בקומה שמעל דירתה של לאה גולדברג", נזכרת רותי בלוך. "הקשר עם לאה נוצר אחרי שאכלנו את ארוחת הצהריים שלנו במרפסת המטבח, על שרפרף גבוה, ומכיוון שהיינו שני ילדים שובבים - זרקנו את השאריות ישר למרפסת של לאה גולדברג. כשאמא שלי גילתה את זה היא שלחה אותנו להתנצל". 

הסיפור שרותי ויונה מככבים בו מתאר את הפעם שבה מצאו מטבע, "גרוש בלי חור" (כלומר, שילינג, ששוויו היה חמש אגורות), קנו בו סוכריות והחליטו לזרוע אותן באדמה בתקווה שייצמח מהן עץ סוכריות. יונה חפר זוכר את חנות המכולת ההיא, שהייתה "בשדרות בן־גוריון, שפעם קראו לה שדרות קק"ל. בקצה היה קיוסק קטן, שהיינו קונים בו גזוז, ארטיק וסוכריות. עץ סוכריות אמנם לא צמח לנו בסוף, אבל אולי זו הסיבה שבגללה החלטתי ללמוד חקלאות", צוחק יונה, שעבד במשך עשרות שנים במשרד החקלאות, ומתגורר כיום בפרדס־חנה־כרכור. 
 

זמן קצר לאחר תקרית עץ הסוכריות התגרשו הוריהם של רותי ויונה, והם עברו להתגורר בכפר־ידידיה שבעמק חפר: "שם הם גרים עכשיו ויודעים היטב, ככל ילדי הכפר, מה זורעים בגינה", חותמת גולדברג את סיפורה. כעבור שנים אחדות נודע לתאומים שגולדברג הכניסה את סיפורם לספר ילדים חדש: "בכל חופשה היינו נוסעים לבקר את דודה שלי בתל־אביב. יום אחד, באחת החופשות, דודתי אמרה לי: לכי לרחוב ארנון 15, מחכה לך שם משהו", נזכרת רותי.
"נכנסתי לדירה של לאה גולדברג, ושם, על שולחן קטן, היה מונח ספר תכלכל - 'ידידיי מרחוב ארנון'. הוא אצלי עד היום, עם הקדשה של לאה גולדברג". 

התרגשתם מהעובדה שאתם גיבורים של ספר?
"אני לא הרגשתי גיבור, אבל אני זוכר שאחותי התרגשה מאוד", אומר יונה. "רק כשכל מיני אנשים 'הלשינו' עליי שאני יונה מהספר, הבנתי שמדובר במשהו מיוחד. אבל אני הייתי מרוכז בעיקר בעבודה עם הצמחים ועם החיות שלי. אגב, כשגרנו בתל־אביב הייתה לי גם אתון שהייתי רוכב עליה לבית הספר".  במשך השנים הוזמנו רותי ויונה לגני ילדים ולבתי הספר, וסיפרו על זיכרונותיהם מרחוב ארנון ומהמשוררת הגדולה שהייתה שכנתם. "אבל בגיל מסוים החלטתי להפסיק עם זה", אומרת רותי. "חשבתי שזה קצת מגוחך, ורק גורם לילדים לאכזבה. צריך לתת לילדים לדמיין את גיבורי הספר בעצמם". 

ילדיהם ונכדיהם של רותי ויונה מכירים היטב את הספר, ורותי, המתגוררת במושב בית־יצחק, מקפידה לקנות את הספר לכל נכד במשפחה שעולה לכיתה א'.

חמוטל ריגר הייתה בת שלוש וחצי בסך הכול כשזכתה לכבוד שמעטים זכו לו: לקבל שיר אישי, המוקדש רק לה, מהמשורר הלאומי. במכתב שכתב לה חיים נחמן ביאליק במהלך ביקורו בארצות הברית, כותב לה המשורר:

"חמוטל היקרה, תודה לך על מכתבך. כתבי לי בכל שבוע. מה שלום הגן שלי? היוצאת את ללקט פרחים? ומה הפרחים הגדלים בגני? היפים הם? ומה שלום התמרים? [...] ועתה היי שלום. אמרי שלום לאמא ואבא בשמי ושקי להם יפה יפה. היי ילדה טובה. האוהב אותך מאוד, מאוד מאוד, ח.נ ביאליק".
 

 
הניסיון להתחקות אחר קורותיה של חמוטל הקטנה מתגלה כמשימה בלשית לא פשוטה: כל מה שידוע מהמכתב ששלח לה ביאליק הוא ששם משפחתה הוא ריגר, ושהתגוררה בתל־אביב, לא רחוק מביתו של המשורר. שמה של חמוטל אינו מופיע בספר הטלפונים, והדבר אינו מפתיע בהתחשב בכך שקיים סיכוי נמוך שהיא עדיין בחיים. גם אם כן, סביר להניח שנישאה וששינתה את שם משפחתה. 

אנחנו מתחילים את המסע בעקבות חמוטל בבית ביאליק, שם נמצא המכתב שנשלח אליה, לצד תמונה שלה בילדותה. "חמוטל הייתה בתו של פרופ' אליעזר ריגר, שהיה מורה ואיש חינוך", אומר שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק. "בית המשפחה ניצב בדיוק מול ביתו של ביאליק, בית בן שתי קומות שעומד שם עד היום. חמוטל הייתה מיודדת עם ביאליק ועם אשתו, וכשהוא נסע בשליחות קרן היסוד לארה"ב, הוא כתב לה מכתב ובו שילב את השיר הידוע. לא זו בלבד אלא שגם מניה, אשתו של ביאליק, הוסיפה בכתב ידה כמה שורות יפות שמוקדשות לילדה. אגב, המכתב של מניה לחמוטל מוכיח שהיא ידעה עברית היטב, בניגוד למה שמקובל לחשוב". 

המכתב מצא את דרכו לארכיון ביאליק, והיום הוא מוצג בחדר השינה של המשורר, שמתקיימות בו פעילויות לילדים. "לימים התמנה אביה של חמוטל לפרופסור באוניברסיטה העברית ואחר כך למנהלו השני של משרד החינוך, והמשפחה עברה ירושלים", אומר אבנרי. אך הוא אינו יודע לספק פרטים על קורותיה של חמוטל מעבר לזמנו של ביאליק. 

ידוע לנו על עוד שירים שביאליק הקדיש לילדים?
"ביאליק כתב הקדשות לילדים, ולפעמים ההקדשה הייתה קצת יותר מושקעת, למשל בחרוזים, אבל אין לנו עוד דוגמאות למשהו כזה, ברמה של שיר שעומד בפני עצמו". 

 

המסע בעקבות חמוטל נמשך - הפעם בעזרת כוחו המופלא של האינטרנט. שעות ארוכות של חיפושים הובילו אותנו בסופו של דבר למדינת אורגון שבארצות הברית, שם יצרנו קשר עם אלומה קופיטו־מונטקו, בתה של חמוטל.

"אמא שלי הייתה נפש חופשייה, אישה יצירתית ואוהבת", אומרת אלומה בשיחת טלפון המתקיימת באנגלית מחנות עשבי המרפא שהיא מנהלת. "אני לא יודעת הרבה על הילדות שלה, אבל היא סיפרה לנו שהיא הייתה יושבת לשחק מתחת לשולחן העבודה של ביאליק בזמן שהוא עבד. היא סיפרה לנו על השיר שהוקדש לה, ושמרה מכל משמר על המכתב שלו".

אלומה מפנה אותנו לזכרונותיה של סבתה, רבקה ריגר, שם היא מספרת על מכתבו של ביאליק: "חמוטל הייתה בת שלוש וחצי, וביאליק נסע לאמריקה", סיפרה רבקה. "יום אחד, אליעזר ואני ישבנו ליד שולחן הכתיבה וכתבנו מכתבים, וחמוטל ישבה על כסא נמוך ושיחקה. פתאום היא אומרת: 'אני רוצה לכתוב מכתב לביאליק'. אליעזר לקח עמוד נייר נקי והיא קשקשה קשקוש, והוא קיפל את הנייר כמו שהיה, שם במעטפה, כתב את הכתובת ושלח את זה לארה"ב. כתשובה, היא קיבלה מכתב נחמד. כשחזרו מארה"ב הם הביאו לה ספר עם אילוסטרציות יפות מאוד".

אלומה מספרת שהוריה נפגשו על האונייה בדרכם מחיפה ללימודים בארצות הברית. הם נישאו בניו־יורק, חזרו לארץ ונולדו להם שני ילדים - אלומה ורון. אביה של אלומה, שהיה מהנדס רב־פעלים, לא מצא את מקומו בארץ והמשפחה חזרה לארה"ב. "הם דיברו עברית בבית, וגם אני יכולה לדבר עברית אם אני מתאמצת מאוד", היא צוחקת. חמוטל הייתה פסלת חובבת ועקרת בית, ולאחר שנפטרה, לפני כמעט 30 שנה, החליט אבי המשפחה לשלוח את המכתב לארכיון ביאליק - שם, כאמור, הוא מוצג עד היום.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...