בגלל השלג: ברית על שולחן, חתונה בלי אורחים

הברית שהתקיימה על השולחן בסלון, החתונה ששינתה מיקום כמה שעות לפני רדת החשכה, והסבא והסבתא שנתקעו למשך ארבעה ימים עם עשרה נכדים ללא חשמל ותקשורת. צביקה קליין יצא למסע בעקבות הסיפורים הדרמטיים של סופת השלג הקודמת

צביקה קליין | 9/1/2015 13:31 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כמעט שנה עמלו נעמי ואן וייק מהולנד ושמעון (שימי) יצחק על חתונתם, שהתקיימה ב–12 בדצמבר, יום חמישי, בשיא סופת השלגים. ברגע שבו הבינו את המצב המורכב, נאלצו בני הזוג לוותר על כל חלומותיהם ולהתחיל לתכנן את האירוע מחדש, מהרגע להרגע.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
שמואל סבג
חלמו שנה ובסוף התחתנו עם אוכל שבישלו בבית. הזוג יצחק שמואל סבג

"הכרנו באינטרנט ולאחר מכן נפגשנו במקרה באוניברסיטה העברית שבה למדנו", נזכרת ואן וייק, עדיין סטודנטית. "הייתה התחלה טובה, והבנו שיש פוטנציאל לקשר רציני". 
השניים התארסו בפברואר 2013, ותכננו להתחתן בחורף שלאחר מכן, בקיבוץ אלמוג (שנמצא בירידה מירושלים לים המלח). "אחי מנהל את חדר האוכל של בית ההארחה בקיבוץ, ויש שם מקום יפהפה לחתונה", אומר שימי.
החתונה לא הייתה אמורה להיות גדולה במיוחד, מקסימום 200 איש, אבל אז הגיע השלג.

"ביום החתונה, שש שעות לפני שקבלת הפנים אמורה הייתה להתחיל, הבנו שהאורחים שלנו לא יוכלו להגיע. זה היה מסוכן מדי ולא רלוונטי", מספרת ואן הייק. "בשבוע של החתונה לא נפגשנו, וביומיים שלפני החופה תכננו שלא לדבר בכלל. אבל
בשלב מסוים באותו היום התקשורת בינינו הפכה למסובכת, והיינו חייבים לדבר. בשעה עשר בבוקר שוחחנו לראשונה ואמרנו: 'אוקיי, צריך להחליט מה עושים'".


אני לא יודע מה איתך, אני הייתי נכנס ללחצים מטורפים.

"האמת היא שהייתי מאוד רגועה. היינו צריכים להיות פרקטיים, ואני גם לא אקח את הקרדיט על הארגון המחודש, כי שימי הפעיל את כל המשפחה שלו; דוד אחד נסע לאסוף את הכתובה ואת החופה, ואיכשהו דרך צהר סידרו רב אחר שיקדש אותנו — הרב שהיה אמור לקדש צריך היה להגיע ממעלה אדומים, וזה לא הסתדר בגלל שכל הכבישים נחסמו. ההורים של בעלי ודודה שלו בישלו מה שיכלו. לבסוף התחתנו בבית כנסת הסמוך לבית הוריו של שימי בקריית יובל. אחותי סידרה לי את השיער ואת האיפור כי המאפרת והספרית לא היו יכולות להגיע. ובכל זאת, באופן מפתיע הייתי מאוד רגועה".


איך?

"ברגע שאתה אומר לעצמך, אוקיי, הכול השתנה, מתחילים מאפס, שום דבר לא יכול להרוס את הרגע. אמרנו 'מה שיהיה יהיה' וזהו, העיקר שנתחתן".
אז במקום 200 אורחים הגיעו פחות מ–80, אך המשפחה של נעמי שהגיעה מחו"ל הספיקה ברובה להגיע לחופה.
"דחינו את המסיבה בכמה ימים ועד אז המשפחה שלי מהולנד כבר הייתה צריכה לחזור. הם לא היו במסיבה אבל לפחות היו בטקס החופה. לצערי, דוד שלי נתקע בשלג ולא הספיק להגיע בכלל".

 

שמואל סבג
הרוויחו בוק. התחתנו בשיא סופת השלג דאשתקד שמואל סבג

לפחות דבר אחד חיובי יצא מכל המתח המעורבב בפתיתים הלבנים. בני הזוג עשו בוק של תמונות חתונה בשלג, דבר שהתאים לשמלת הכלה הצחורה. לאחר החופה וחדר הייחוד המאולתר, אכלו כ–40 איש ארוחה מאולתרת עוד יותר בבית הוריו של החתן בירושלים. "הם הכינו מהר מה שהיה אפשר: חלות, קובה, הרי כל החנויות היו סגורות. הצלם הגיע, אבל היינו צריכים לשחרר אותו מהר כדי שיספיק להגיע הביתה. כך היה גם עם האורחים".


כמה ימים לאחר שהתחתנו, לבשה נעמי שוב את שמלת הכלה, הפעם זכתה לאיפור מפנק ולשיער מסודר, ויצאה עם בעלה הטרי לחגוג במסיבת חתונה. הפעם צילמו בוק תמונות על רקע המדבר. "הקמנו חופה מחדש, בקטע סמלי, והקרנו את הטקס שהיה על מסך. היה משולב טוב כזה".


דווקא נשמע כיף, אפשר ליהנות מהמסיבה הרבה יותר.

"נכון. הכול היה הרבה יותר רגוע, אין את הלחץ הזה של החופה. היה כיף. בדיעבד, הטקס זה מה שחשוב, המסיבה זה אקסטרה. אמרנו לעצמנו: 'הוצאנו כבר את הכסף אז אין מה לעשות, לפחות נחגוג'".


יש לך טיפים למי שצריך להתחתן באמצע סופת שלג?

"לשמור על קור רוח", היא אומרת בחיוך, "העיקר להתחתן, כל השאר לא משנה. מה שצריך כדי להתחתן זה אנשים שאוהבים, כתובה, רב, שני עדים וכוס קידוש. לא צריך הרבה מעבר. דווקא כשהעניינים משתבשים הכול נהיה מיוחד יותר ולנו יהיה מה לספר לנכדים".


נשאר רק לארגן ירח דבש בחרמון לסגירת המעגל.

"האמת היא שעוד לא הספקנו לבלות בירח דבש, כי אני לומדת ושימי התחיל עבודה חדשה. אבל לנסוע לחרמון זה רעיון טוב, אולי אפתיע את בעלי. ככה באמת נוכל לחגוג יחד וגם להיזכר בימים עברו ובמה שעבר עלינו בדרך לחופה". 

זה הקטן יבש יהיה

רחל לגזיאל משכונת קטמון בירושלים אמנם נאלצה לארגן מחדש בתוך כמה שעות את ברית המילה של בנה הטרי, אך היא רואה בכך ברכה. "לפחות לא ילדתי בימים של השלג", היא אומרת בפרספקטיבה של שנה לאחור. "ילדתי מוקדם וטוב שכך, אחרת לך תדע איך הייתי מגיעה לבית החולים".

רחל (30) גדלה במקסיקו סיטי ועלתה לארץ לפני מספר שנים. כפעילה מושבעת של בני עקיבא באמריקה הלטינית, פגשה במשרדי התנועה בירושלים את מי שעתיד היה להפוך לבעלה, אבי לגזיאל (28), שעלה מרומא ומשמש כמנהל החינוכי של התנועה העולמית.

בנם הבכור, נתן, נולד לפני מעט יותר משנה, במוצאי השבת שלפני הסופה הגדולה. "כשהייתי בבית החולים, כל האחיות דיברו על כך שתהיה סופת שלגים גדולה", נזכרת לגזיאל. "השתחררנו ביום רביעי, לפני שהשלג התחיל, ירד גשם וחשבתי לעצמי: 'טוב, גם אם יירד שלג, מה כבר יקרה'. היה מאוד קר אבל לא שיערתי שהמצב יהיה כל כך גרוע".
 

מרים צחי
ברית על השולחן בסלון. משפחת לגזיאל מרים צחי
 
טקס ברית המילה תוכנן ליום ראשון שלאחר מכן, החברים ובני המשפחה הוזמנו וכן הוריו של אבי, בן זקונים יחיד, שהגיעו מאיטליה לכבוד המאורע. "שיא השלג היה בשבת", היא ממשיכה. "לנו היה חשמל כל הזמן ברוך ה', אבל להמון בניינים ברחוב נפל החשמל".

למזלם, להורי בעלה יש מנהג שלפיו כאשר הם מגיעים לקראת שבת מרומא, אמו מבשלת את כל האוכל באיטליה ומביאה הכול ארוז לישראל. "ההורים של אבי הגיעו ביום חמישי והאוכל שהביאו איתם הציל אותנו. הם גם קנו מלא דברים בסופר, 'שיהיה'", היא צוחקת.

לטיפת חלב לא הצליחו ללכת כדי לשקול את הילד, מפני שכל הסניפים היו סגורים. "היה מלחיץ.
הכול היה סגור ולא ידענו אם הוא מתפתח כמו שצריך. כשמצאנו בסוף סניף טיפת חלב פתוח, אמרו לנו שלא לבוא כי החימום לא עובד כמו שצריך'".

את הברית תכננו לערוך עם כ–80 אורחים בבית הכנסת רמב"ן במושבה הגרמנית. "רציתי מקום יפה ומסודר. לחבר של אבי יש חברת קייטרינג והזמנו אותו. תיאמנו הכול מראש. אבי דיבר עם מוהל שמאוד רצינו וחשבנו שבכך סגרנו את הסיפור".

במהלך השבת הבינו כי כנראה לא יצליחו לקיים את הברית כמו שתכננו. "השלג נערם ונערם. אבי לא הלך לבית הכנסת, והגענו למסקנה שלא כדאי להוציא את נתן החוצה במזג אוויר כזה".

פחות מיום לפני הברית צריך היה לחשוב על הכול מחדש?
"נכון. החלטנו לעשות את הברית בבית כנסת שקרוב אלינו יותר פיזית, אבל לא היה עם מי לדבר. הכול היה סגור. אמרנו: 'אין ברירה, נעשה את הברית בבית'".

אך גם להרים אירוע כשהעיר מנותקת ונצורה היה קשה מאוד. המוהל גר מחוץ לעיר ובעל חברת הקייטרינג שלח תמונה של הבית שלו בגוש עציון, עם מטר וחצי שלג. "עם כל ההורמונים של אחרי הלידה, לא ממש הצלחתי לתפקד, למזלי אבי היה באיפוס", מספרת רחל.

בסוף איכשהו הכול הסתדר. הכניסה לעיר נפתחה לתחבורה ציבורית, והוריה של רחל, עולים ממקסיקו, הצליחו להגיע ממודיעין לירושלים. במקביל, חבריהם הטובים של בני הזוג לקחו על עצמם את הפקת האירוע. חלק הביאו פשטידות ועוגות, חבר נוסף היה אחראי על הכלים החד–פעמיים ואילו חברה אחרת הביאה את השתייה. "המוהל התקשר מהדרך ואמר שלא בטוח שהוא יצליח להגיע. כמה דקות לאחר מכן הוא התקשר שוב ואמר שמשאית של תנובה נתנה לו טרמפ, ושהוא ייקח מונית מהכניסה לעיר".
 

יוסי אלוני
מי שהגיע, השקיע. פקקים בשלג הירושלמי יוסי אלוני

בדירתם הקטנה הצטופפו בודדים שהצליחו למרות הקור והשלג להגיע, ולגזיאל מספרת כי הייתה אווירה מאוד מיוחדת. "כיסא אליהו לא היה לנו", אומרת רחל, "ולכן מלו את נתן על השולחן בסלון.

בסופו של דבר, ועם כל הלחץ, היה הכי יפה בעולם. כולם בכו. היה מאוד משפחתי, קטן ומרגש. אמרתי לאבי שבברית הבאה אני רוצה לעשות את אותו הדבר. אני לא צריכה יותר מזה. הרגשנו את ההשקעה של האנשים שהגיעו. יש כאלה שנסעו שלוש שעות בכיוון אחד. הערכנו את זה מאוד. היה לנו הרבה מזל. ממש כמו נס".

היה עשר

הכול התחיל בכוונות טובות. רבקה ומיכאל כהנא, ממייסדי היישוב בית אל שבבנימין, מארחים מדי שנה את נכדיהם במהלך ימי השלג. רוב הנכדים מתגוררים מחוץ לאזור חיוג לבן והסבא והסבתא מנסים לספק להם חוויה כיפית במיוחד בין אנשי השלג והפתיתים החמקמקים. כך קרה גם לקראת הסערה של השנה שעברה. בני הזוג כהנא הזמינו את הנכדים לבילוי חורפי וקר אך בניגוד לשנים עברו, הפעם הסתיים הבילוי בארבעה ימים נטולי חשמל, מים ותקשורת, עם עשרה נכדים מבוהלים. קייטנת סבא–סבתא הפכה לסיוט של ממש.
 

באדיבות המשפחה
אין מים או חשמל, אבל שלג יש. משפחת כהנא שמחה במה שיש באדיבות המשפחה
 
"הנכדים הגיעו ביום רביעי, חלקם אפילו בשלישי, לקראת סופת השלג הגדולה", מספרת רבקה כהנא. "חשבנו שהם יגיעו ליומיים גג". הנכדים הגיעו מגדרה, פתח תקווה ומאדם, בני חמש עד 17. "בהתחלה היה ממש שישו ושימחו", ממשיכה רבקה. "אבל עם הזמן השלג נערם ולא היה אפשר לצאת מהבית בכלל".

ואז החלו גם תשתיות היישוב ליפול אחת אחרי השנייה. "ביום שישי הפסיק החשמל לעבוד, וכך גם המים והתקשורת הסלולרית — פשוט נכנסנו למצור. מה אני אגיד לך, היו לנו בבית פתאום עשרה ילדים, החלפנו להם כל הזמן כפפות ובגדים. מזל שיש לנו מייבש כביסה, אבל ביום שישי גם הוא כבר לא עבד".

מה עשיתם?
"הייתי צריכה לדאוג שיהיה אוכל לשבת, הרי הם לא היו אמורים מלכתחילה להישאר. שלחנו את הנכדים הגדולים למכולת, וזה היה מבצע שלא יתואר. לקח להם איזה שעתיים ובסוף הם לא חזרו עם כל מה שהיה צריך כי היה מחסור גדול". כאשר חלק מהילדים לא הרגישו טוב ובבית היה קר מדי, הם יצאו לרכב המשפחתי, התניעו אותו והתחממו שם "אבל תוך כמה שעות כבר לא היה ניתן להגיע לרכב בכלל", היא מוסיפה.

בנה של רבקה, אריאל, ניסה מספר פעמים לחלץ את חמשת ילדיו, אך ללא הצלחה. "הווטסאפים המשפחתיים לא הפסיקו לרוץ", נזכרת רבקה. "הילדים שלי ממש דאגו לילדיהם, הם הרגישו שהם בעורף ואנחנו בחזית".

בינתיים בבית כהנא המבודד לא היו מספיק מעילים ושמיכות וכבר לא היה חימום. הקור היה גדול. "היו רגעים של לחץ", מודה אלקנה כהנא בן ה–13.5, ששהה אצל סבתו. אחותו רוני בת ה–12 מוסיפה: "היו רגעים קצת מפחידים. קמנו בבוקר והמדחום היה מקולקל. לכולם היה חום וכולם היו חולים, אבל לא ידענו מה החום של כל אחד. היינו מצוננים, ולא היה חימום, רק מנרות".

כדי להתחמם הוציאו הסבא והסבתא מהבוידם בגדים ישנים של ילדיהם, הוריהם של הנכדים, וכדי שתישמר בזיכרונם חוויה חיובית, דאגו בני הזוג להעביר את הזמן בסיפורים משפחתיים ישנים, בשירים ובצחוק. "בסופו של דבר, היו חוויות והיה כיף", אומרת רבקה. "למרות שהיינו כלואים בבית, נהנינו מכל רגע". והנכד מסכם: "היה צפוף אבל נהנינו לראות את ההורים שלנו לחוצים".

רבקה, השנה אירחתם אותם כרגיל?
"הגענו ערוכים לאירוע. מילאנו את הבית באוכל ובממתקים וציפינו לשלג שיבוא". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק