אמור לי מה סנדליך ואומר לך מי אתה
משה רבנו נעל אותם במדבר, המלכים הקדומים התהדרו בגירסה מקושטת שלהם והקיבוצניקים הפכו אותם לסמלו של הצבר האולטימטיבי - אבל בשנים האחרונות ירדו הסנדלים מגדולתם, והחלו להעלות אבק במגירת הנעליים הישנות. למה זה קרה, והאם יש סיכוי להחזיר סוליה ליושנה?
אם תנסו לחפש בסביבתכם הקרובה מישהו שנועל בקיץ סנדלים תנ"כיים, שתי רצועות עור וסוליה, סביר להניח שתנחלו כישלון חרוץ. מה שהיה פעם פריט חובה על כל רגל ישראלית הפך בשנים האחרונות למוצג מוזיאוני, אם בכלל. מה קרה לאותו סנדל דרכים, סמל הצבריות הישראלית? מדוע דווקא הציונות הדתית שומרת על הגחלת המסונדלת (ונועלת סנדלי שורש)? כיצד הפכו סנדלי נאות, עם הלוק האורתופדי־סבתאי, לטרנד חם כל כך, ואיך הפכו דווקא כפכפי האצבע להצלחה אופנתית?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לשדה הבור של חקר תורת הסנדל נכנסה האנתרופולוגית תמר אלאור, והתחילה לחרוש אחורה וקדימה. היא ביקרה במוזיאונים לעתיקות, בארכיוני עיתונים, במפעלי ייצור של סנדלים ובבוידעמים מאובקים, וגילתה שכמעט לא קיים תיעוד בנושא.
בספרה "סנדלים", שראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד", אלאור מבקשת למלא את החלל, ומגוללת את עלילות הסנדל ממצרים העתיקה ועד ימינו. בעזרת סיפור התהוותם של שלושת יצרני הסנדלים הגדולים והמוכרים בארץ - נימרוד, טבע־נאות ושורש, היא מנסה לפצח גם את קווי המתאר של הסגנון הישראלי.
במשך שנים עסקה אלאור בחקר אנתרופולוגי של הצומת המחבר בין מגדר, תרבות וידע אצל נשים חרדיות ודתיות, ואף כתבה על כך שלושה ספרים. אל הסנדל החליטה לגשת מצדה האחר של האנתרופולוגיה, הזוכה לרנסנס בשנים האחרונות: חקר תרבות החומר. "התעקשתי להישאר קרוב לחומר - לעור, לסוליה ולתפר - ולא לעבור מיד לסמלים ולמשמעויות, כי הרגשתי שאני כותבת לתוך בור ענק", היא אומרת. "כמעט אין היום ספרים העוסקים בצדדים העיוניים של החומר הישראלי. כתבו על ספרות, על מוזיקה ועל אמנות, אבל לא על בגדים.
"התמקדתי בחומר גם כי רציתי להצטרף למפנה העיוני הגדול המתרחש היום בעולם, שמנסה לשבור את ההנחה האומרת שמורי הדרך שלנו אל ההבנה הם העיניים והמילים. רציתי לחבור אל התנועה הפילוסופית שאומרת: בואו נלמד את העולם דרך חושים נוספים, כמו נגיעה ומישוש.
"אנתרופולוגים תמיד עסקו בחקר חברות פשוטות שלא היו להן טקסטים כתובים, והלמידה על התרבות שלהן הייתה באמצעות בחינת הכלים והיצירות. לא מוכרת לנו אף תרבות שעסקה רק בקיום שלה: תמיד האדם עשה גם משהו שגרם לו להנאה אסתטית, והצד הזה מחובר לצד האתי, המוסרי. למשל, קיים חיבור מיידי בין פשטות ההופעה של האדם ובין צניעות. חפצים יודעים ללמד אותנו על כך".
ואיך הגעת משם דווקא לסנדלים?
"אין לי מושג. רציתי ללמוד איך נוצר הסגנון הישראלי, תוך חקירת החומר. ואז אמרתי שאולי כדאי שאלך אחרי אבות־אבותיי האנתרופולוגים ואתחבר לחפץ מסוים שיראה לי את הדרך. איכשהו עלה הסנדל התנ"כי. לא שיערתי לאן זה ייקח אותי. התברר שהסגנון קשור להרבה דברים - להיסטוריה של התעשייה, לעליה לארץ, לטכנולוגיה, לאופנה, לצורת ההתיישבות, לפוליטיקה ועוד".
הסנדל הגיע אל השפה העברית דרך היוונית. "במקרא, הכוונה בפסוק 'של נעליך מעל רגלך' היא לסנדל", מסבירה אלאור. "רק בספרות המאוחרת מתחיל שימוש במילה סנדל". בימי התנ"ך, היא כותבת, נעלו סנדלים עם רצועה לאורך כף הרגל.
מאיפה, אם כן, הגיע המושג "סנדלים תנ"כיים", המתאר סנדל עם שתי רצועות רוחב?
"לפי מה שאני מבינה, הסנדלרים שעלו ארצה מצ'כיה ומגרמניה והשתכנו בקיבוצים יצרו בעיקר את הדגם הזה, עם שני פסי הרוחב, כי הייתה לו אחיזה טובה יותר ברגל, והיה אפשר לנעול אותו עם גרביים בערב קריר", היא אומרת. "במקום שהסנדלרים הללו באו ממנו קראו לדגם הזה 'סנדלי ישו' (Jesuslatschen). בארץ החליטו לתת לו שם מתאים יותר למקום, וקראו לו סנדל תנ"כי. אבל זו רק השערה שלי".
ועם כל ההילה התנ"כית, מפתיע שדווקא סנדלי האצבע תפסו בארץ, למרות הדימוי ה"פרחי" שלהם.
"זה הסנדל הבסיסי, קו שחותך את הרגל לאורכה. גם אלילי הבעל היו נעולים בסנדלים כאלה, ובאותם ימים היה גם סנדל עם רצועה דקה על הבוהן, כמו נעלי אצבע אבל מקושט יותר. באזור הזה של העולם תמיד היו סנדלי אצבע, וקווי העור הנוספים הגיעו מרומא. החברה הישראלית נחשפה לסנדלי האצבע בתחילת שנות השישים עם מה שנקרא "כפכפי אילת", שהיו עשויים גומי והלכו איתם לים. זה היה חידוש עצום: הם יכלו להירטב, ואת סנדלי העור היה אסור להרטיב. בכפכפי אילת היה משהו רשלני, כי לא הייתה להם רצועה מאחור ולא יכולת לרוץ איתם כמו בסנדל. זה נחשב משהו לא מכבד, ולכן הפך ל'פרחי'. אבל סנדלי האצבע של פעם, למשל של תות ענח' אמון, היו עשויים עור, עם ריקועי זהב ואבנים טובות. סנדל עם כבוד".
אז בימינו לקחו את הסנדל הכי מכובד והפכו אותו להכי מרושל.
"הרעיון בסנדל הוא לעשות את החיבור הכי פשוט בין סוליה לרגל, ומהי הדרך הכי פשוטה לחבר בין שתיהן? רצועה ורצועה, זהו. לכן הנזיר הפרציסקני הפשוט, שהולך עם גלימה וחבל על המותניים, מצווה ללכת בסנדלים - כי סנדל מסמל צניעות ונמיכות. זה ממש לא פרחי.
"כפכף שעשוי מחומרים זולים, ושהולכים איתו ברישול, עם גופייה ומכנסיים קצרים, מבטא זלזול. אבל כשבחורה הולכת בחצאית מקסי ארוכה, והרגל שלה, שעברה פדיקור, מונחת בכפכפי 'הוויאנס' שחורים - זה מעביר את הכפכף לרמה אחרת. בחתונה שלי לבשתי שמלה הודית לבנה ונעלתי סנדל אצבע כסוף, כי זה היה היפי ואנטי־בורגני ואנטי־עקבים, וזה נחשב הכי צנוע שיכול להיות".
בהקשר הזה את מציינת שבישראל, עם הזמן הפשוט הפך לקלאסי. מדוע זה קרה?
"החברה הישראלית אימצה את הקו הפשוט. כל דבר מקושט יותר הפך למתגנדר, בורגני, פרחי או מעמיד פנים. הפשוט הפך לשולט, כי הוא שייך להגמוניה הסוציאליסטית. הערכים המרכזיים של החברה החלוצית - אנטי־בורגנות, אנטי־קישוט – התקבעו ואומצו גם על ידי הקיבוצים והמתנחלים".
בחו"ל הקו הפשוט לא שולט?
"הכול קשור, אנחנו לא מנותקים. אופנת הילדים כאן דומה לטעם הניו־יורקי, או מעט לפרזיאי. אבל אנחנו מזהים ישראלים בחו"ל בשנייה, עוד לפני שאמרו מילה. לפי הנעליים, הישיבה, התרמיל או הבגד".
כשחברת נימרוד עברה לייצר סנדלי ילדים, הסגנון הפשוט נזנח לטובת המקושקש. למה זה קרה?
"אחרי שחברת נימרוד עברה כמה תהפוכות, קשיים ומריבות משפחתיות, החליט אורן רוזנבליט, האחיין שהשתלט על העסק, שהוא רוצה להתמקד בנעלי תינוקות וילדים, וללכת עם הזרם, עם הקו של ההמון. הוא אומר: 'אני לא רוצה להיות אליטיסטי וקלאסי, אני הולך לקניונים'. ילדות בגיל שלוש רוצות רק ורוד ורק נצנצים, והן מקבלות מה שהן רוצות".
ילדות לא היו רוצות אם הן לא היו רואות את זה. איך נכנס בכלל הקו המקושקש לאופנה?
"הוא נכנס כי יש קשקוש בעולם, וילדים אוהבים את זה. תמיד היה טעם 'פרחי', אבל לאליטה היה מעמד מחנך, והיום אין מעמד כזה. היום המעצב של נימרוד אומר: אני לא מחנך את הציבור, אני נותן לו מה שהוא רוצה.
"פעם בטלוויזיה היה ערוץ אחד שהאליטה שלטה בו, והיא אמרה: 'זה מה שתקבלו. אין סרטים בערבית למעט אולי שעה אחת, ואין סרטים הודיים. אני נותנת לכם סרטי עילית, טלוויזיה חינוכית'. המעבר למקושקש קרה ב־1977, עם עליית הליכוד לשלטון ושבירת האליטות. לאט־לאט הכול נפתח - במוזיקה, בבגדים.
"אחרי שהשווקים נפרצים, מעצב צריך להחליט אם הוא עובר לנישה קטנה שאוהבת את הקלאסי, או שהוא רוצה להצליח בגדול ולמכור בכל הקניונים".
כאמור, בספרה סוקרת אלאור את התפתחותה של חברת נימרוד משנות החמישים. גיבור הסיפור הוא יוסף (רוזנבליט) בן־ארצי, המכונה "ארצי", שהצליח בכישרונו להפוך את נימרוד למותג מוביל. ארצי, כותבת אלאור, רצה לבטא בשם החברה ובדגמים שלה אנרגיות נעורים. הוא עשה זאת תוך מבט לאחור, לעבר הארכיאולוגיה, כשחיקה את הסנדל של בַּבָּתָא - פריט מתקופת מרד בר־כוכבא שנמצא בחפירות במדבר יהודה - והגיש אותו כמוצר חם לבנות ישראל.
לכאורה, אני טוען בפני אלאור, ארצי עשה מהלך תמוה כשפנה לפריט עתיק ומיושן, שהרי בדרך כלל חברות אופנה מנסות להציג מוצרים חדשניים. "נכון, זה מה שאופנה מנסה לייצר בדרך כלל", מסבירה אלאור, "אבל צריך לזכור שכל היזמים ביישוב באותה תקופה ניסו למצוא את השפה המקומית, הישראלית. היה צריך להמציא ישראליות, כי היא עדיין לא הייתה קיימת.
"בשנות החמישים והשישים הארכיאולוגיה הייתה פופולרית מאוד, ואלפי אנשים פשוטים מהיישוב היו מגיעים לכנס החברה הישראלית לארכיאולוגיה כדי לראות את החיבור לעבר. הידיעה שחיו פה יהודים, שהייתה להם אופנה ושהיה להם יומיום - הסעירה את הציבור. כשהצרכנית הישראלית רואה משהו שמיוצר פה, שמתאים לצבעי המקום, שהוא לא בורגני - לא איזו חליפה מיושנת ולא נעליים סגורות שיובאו מאירופה - אז התחושה היא של חידוש, כמו כל התחושה של הציונות. ארצי זיהה את זה, העתיק את הסנדל של בבתא אחד לאחד, ובלי להתבלבל כתב בקטלוג שלו: 'גם היום עלמה ישראלית, הערה לענייני אופנה, נועלת את אותו הסנדל'.
"דבר נוסף שצריך לזכור כשמדברים על חידושים הוא שבאופנה יש תמיד תנועה. נגיד, מעצב צרפתי יכול לומר, 'נסעתי למרוקו, הייתי בבאלי, ראיתי את השבטים ואת הבגדים שלהם וזה נתן לי השראה לעיצוב האופנה הכי עכשווית'. סבא שלי היה אומר: 'באופנה ממלאים את החבית, וכשהיא מלאה הופכים אותה על פיה. מה שהיה למטה עובר להיות למעלה'".
סיפור ההצלחה של נימרוד בארץ עשה לו כנפיים והגיע אל מעבר לים. אוטובוסים מלאים בתיירים היו מגיעים בין שתיים לארבע אחר הצהריים לחנות היחידה של החברה, ששכנה ברחוב דיזנגוף בת"א, במטרה לקנות את הסנדלים שנועלים הישראלים.
אלאור מסבירה שאת הצלחת החברה צריך לתלות בראש ובראשונה בגאונות השיווק של העומד בראשה. "ארצי כתב בכל השפות, ופרסם מודעות בניו־יורק טיימס. הוא הצליח לעצב סנדל באיכות טובה מאוד, וגם לזהות את הקו הפשוט ולהפוך אותו לייחודי. הרעיון שלו היה לייצר רק סנדלים ולמכור אותם במשך שמונה חודשים בשנה, במעט דגמים מאוד מדויקים".
עם הצלחה גדולה כל כך, למה הוא הסתפק בחנות אחת ולא הקים רשת?
"הוא לא רצה, למרות שחנויות אחרות ביקשו ממנו למכור אצלן את התוצרת שלו. הייתה לו כמות מסוימת שהוא יכול לייצר, והוא לא רצה להגדיל אותה יותר מדי. כך הוא הצליח לשמר את האיכות, הצורה והיוקרה. וזו הייתה יוקרה עצומה. אני זוכרת שאמא שלי לקחה אותי ביום שישי אחד בין פסח לשבועות, לפני פתיחת החנות, כדי לקנות סנדלים. הפסדנו לשם כך את השעה הראשונה של בית ספר, כי בימים של החופשות היה תור גדול, והיה בלתי אפשרי לקנות בנחת.
"האחיינית של ארצי סיפרה לי על ימים שהם היו מוכרים 600־700 זוגות ביום. חנות אחת! תחשוב מה זה. אני זוכרת קרובי משפחה אמריקנים שהייתה להם רשימת קניות לארץ, ואחד הדברים היה 'נימרוד סנדלס'. זה נכנס לספרי התיירות באמריקה ובאירופה".
אבל ארצי לא מכר סנדלים רק לתיירים האמריקנים שביקרו בחנותו בארץ, ועשה עסקים גם בדרך האוויר. "הוא שיגר ללקוחות בדואר לוח מידות, הם שלחו לו צ'ק וקיבלו ממנו את הסנדלים הנחשקים. ככה הוא פעל מול לקוחות מכל העולם. זה היה כמעט כמו המסחר באינטרנט של היום. ארצי היה אדם שהקדים את זמנו".
כשאלאור חיפשה לצורך מחקרה אובייקט מוחשי משנות השבעים, סנדלי עור קלאסיים מפעם, היא העלתה חרס בידה. "ביקרתי בחברת נימרוד, ביקשתי מבני המשפחה להראות לי זוג אחד כזה, אבל לא נשאר להם כלום". את מבוקשה מצאה לבסוף באתר eBay, אצל תושב ניו־ג'רזי שמכר לה את התענוג הארכיאולוגי ב־40 דולר. "זאת העדות לכך שבסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, תיירים אמריקנים לא חזרו הביתה בלי הסנדלים האלו. זה כמו שהיום האוטובוסים של 'תגלית' עוצרים בקיבוץ נאות־מרדכי, וכל האמריקניות הדתיות קונות שם, כי הן רוצות נאות".
הזיהוי של סנדלים תנ"כיים, ובעצם של סנדלים בכלל, עם הציבור הדתי־לאומי, הוא כמעט מיידי. לפי אלאור, זה לא מקרי. בציונות הדתית, כותבת אלאור, "הסנדל מחזק דווקא את הצד הישראלי־מקומי־חילוני. בתוך הזהות רבת הפנים של המגזר, נעלי הצנחנים והסנדלים משמשים איתות לישראליות אזרחית־מיליטריסטית... ציוני־דתי שלרגליו סנדלי שורש הוא אזרח ישראלי, בן המקום הנאבק על אדמתו, מטייל בשטח, איש משפחה, ישראלי בעולם. "בקרב הציונות הדתית נעילת סנדלי שורש היא גם פעולה פוליטית. הסנדלים הם חלק מחליפת מדים, הם חלק מעבודה רחבה של השתלטות על המרחב, תוך כדי ניכוס משאבים מרכזיים של תוכן וצורה".
עד כמה שאני מתרשם, אני טוען בפני אלאור, הסנדל אומץ על ידי הציונות הדתית בעיקר בזכות הפשטות והפונקציונליות שלו, ובגלל הצניעות שמתרחקת מכל מיני סממני יוקרה. "הטענה המרכזית שלי במחקר היא שאחד המרכיבים החשובים בסגנון הישראלי הוא הפשטות. אני מראה שמבחינת הסגנון, כל מה שכבד, עבה או מסורבל נעלם עם הזמן, ונשארים רק הקווים הדקים והפשוטים.
"הקו הזה אומץ על ידי הגופים הסוציאליסטים החלוציים, שהפכו להיות ההגמוניה התרבותית, הפוליטית והחברתית. המהלך של הציונות הדתית, מאז 67', הוא ניסיון לצאת מהשוליים הבלתי רלוונטיים, להיכנס לתוך כל המרקמים של החברה הישראלית, ותוך כדי כך לנכס את מעשי ההגמוניה וסמליה - כולל הערכים של התיישבות, חלוציות, שיתופיות, קהילתיות וצניעות. זה מהלך שנעשה בהתחלה שלא במודע, אבל אחר כך כבר כן – כמו הקריאה לדתיים להיכנס לצבא ולתקשורת.
אצל צעירים חילונים רבים, בעיקר מהשכבה האליטיסטית החיה בערי המרכז, לא תמצאי סנדלים בכלל, גם בקיץ. האם זה ניסיון לבידול מהחברה הדתית?
"כן, גם. תראה, ההתנערות מסנדלים התחילה בראשית שנות השמונים, כשמהגזר הדתי עוד לא היה דומיננטי. האמריקניזציה התחילה, השווקים נפתחו והחל ייבוא של נעלי 'ריבוק' שכולם רצו לנעול. אני זוכרת שאח שלי פתאום התחיל ללכת בתיכון רק בנעליים, גם בקיץ. זה נראה מוזר, כי תמיד היו לנו סנדלי נימרוד.
"ואז החלה התקופה של כפכפי האצבע. הבנים שלי, למשל, נועלים אותם כמה שהם רק יכולים, גם בימים קרים. אין להם סנדלים עם אבזם. אולי סנדלי שורש לצבא, לטיול הגדול, וזהו. סנדלי שורש הפכו להיות מזוהים עם המתנחלים, והסטודנטים שלי בירושלים, גם שמאלנים, נועלים אותם עדיין כי הם ירושלמים, אבל תל־אביבים כבר לא. צעיר לא־דתי ילך בסנדלים רק אם הוא חנון במיוחד.
"מעבר לזה יש כאן גם עניין של קוד לבוש. למשרד עורכי דין לא יבואו בסנדלים. כשהבנים שלי רוצים ללכת למקום פחות מחייב, כמו האוניברסיטה למשל, זה יהיה בכפכף הסגור של נאות - כי זה 'בירקנשוטקי' וקצת יאפי".
המראה המגושם מעט של סנדלי טבע נאות התקבל בשנות השמונים בהרמת גבה לגלגנית במרחב הישראלי המאצ'ואיסטי. כשהגעתי לפני כמעט 30 שנה לסניף בני עקיבא כשלרגליי סנדלי נאות בעלי סוליית שעם, חבר יקר ונשמה טובה שאל אותי אם שאלתי אותם מסבי.
לפי אלאור, הכיוון האורתופדי של נאות נקבע כבר מתחילת פעילות החברה, עוד כשייצרה נעליים איכותיות על פי הזמנה בשביל רשתות כמו המשביר לצרכן, ועדיין לא עמדה כמותג בפני עצמו. המפעל, שחיפש את דרכו מבחינה עיצובית וכלכלית ופנה לשווקים בארץ ובחו"ל, היה תלוי בסופו של דבר בגדעון שויער, אדם שמרן למדי שהקים וניהל אותו במשך ארבעה עשורים. שויער נמשך לנעליים מאירופה, מגרמניה בעיקר, והטעם שלו והחלטתו העסקית ללכת לכיוון האורתופדי הפכו לחלק מהדנ"א של נאות.
עזיבתו הדרמטית של שויער את המפעל ואת הקיבוץ באמצע שנות השמונים, ולידתה מחדש של טבע נאות כמה שנים אחר כך, לא שינו את הגישה: ה"אני מאמין" שהוליך את מסעות הפרסום של החברה המתחדשת דיבר על חיבור עדכני בין יופי ונוחות, והתבטא במודעות בנוסח: "את הכי יפה כשנוח לך".
איך נאות הצליחה לנצח את הגישה המקובלת לפיה "בשביל להיות יפה צריך לסבול"?
"היא הצליחה כי נעלי נוחות תפסו מאוד בכל העולם, והפכו לאחת הנישות המרכזיות בשווקים הגדולים. הניסיון לעשות את נעלי הנוחות לאופנתיות, או להפוך את המראה האורתופדי לטרנדי - הצליח. אז מצד אחד יש טרנד שאומר שכדי להיות יפה את צריכה שיכאב לך, ולכן כדאי שתלכי על עקבים. מצד שני, אותה אישה שמוכנה בערב לסבול על עקבים, היא גם אישה עובדת שבמשך היום רוצה לנעול משהו נוח. הלגיטימיות של נעל נוחה מאוד תפסה בגלל הפמיניזם, ומפני שהאישה היא פחות צעצוע.
"בעניין הזה יש הבדל בין אמריקה לאירופה. האמריקניות, ואפשר לראות את זה בסרטים, נוסעות לעבודה בסאבווי עם נעלי התעמלות, וכשהן מגיעות למשרד הן שולפות מהתיק את נעלי העקב. באירופה אין דבר כזה, זה לא יעלה על הדעת. לכן הפתרון הוא נעל אופנתית ואלגנטית שהיא גם נוחה".
את כותבת בספר שהתיירים שמגיעים לחנות של טבע נאות בקיבוץ נאות־מרדכי קונים שם דגמים שלא מצליחים בחו"ל. מדוע דווקא את אלה?
"הישראלים מעדיפים את הדגמים הפתוחים יותר. הדגמים הקלאסיים של נאות הועתקו אחד לאחד מחברת בירקנשטוק (יצרנית סנדלים וכפכפים גרמנית, א"מ), והאמריקני מעדיף כבר לקנות את המקור, שעולה אותו מחיר בחו"ל.
"אז מי התיירים שקונים את הדגמים של הישראלים? צריך לזכור שהתיירות היהודית היום היא בעיקרה של אנשים בעלי זיקה ליהדות, לאו דווקא אורתודוקסית, אנשים שמחנכים את הילדים שלהם במוסדות יהודיים או לפחות שולחים אותם למחנות קיץ יהודיים. אז הבנות שלהם מגיעות לכאן בקיץ, יודעות מה הישראלים נועלים ורוצות גם. התייר תמיד רוצה כמו היליד. הוא רוצה להביא משהו אותנטי הביתה".
בהשוואה לנימרוד ולנאות, חברת שורש היא ממש ינוקא. שורש נוסדה ב־1989 בידי יוקי גיל ודניאל בנוזיליו, כשהמוצר הראשון שלה היה "כיסליק" - חגורת בד להחבאת כסף על הגוף שהשניים תפרו בעצמם בדירתם התל־אביבית. מאוחר יותר תורגמה טכנולוגיית התפירה גם לסנדלים.
שורש ידועה גם בזכות ציוד התרמילאות המתקדם שלה. בפרסומיה היא מכוונת לנווד המודרני, ופונה לשלושה שווקים: סנדלים, תרמילי גב וערכות מים. לנו הישראלים, שרואים את סנדלי החברה בכל מקום, נראה כאילו עיקר הכנסותיה הן ממוצר זה, אולם אלאור מספרת שכיום כ־70 אחוז מהמכירות של שורש קשורות בכלל לערכות המים שלה, שהיא מספקת בין השאר לצבאות ולגופי משטרה בכל העולם. הסנדלים הם השוק הקטן יחסית של החברה, והוא בעיקר ישראלי. בחו"ל יש לה מתחרים רבים.
איך נעשתה קפיצת הדרך בין הסנדלים הפשוטים של נימרוד, שסימלו את הקשר ל"עתיק", ובין אידיאולוגיית הנווד המודרני של חברת שורש?
"זו לא קפיצת דרך, אלא אותו סיפור בדור אחר", מסבירה אלאור. "לחבר'ה שהמייסד יוקי גיל מדבר אליהם בשנות התשעים יש סנטימנטים חזקים מאוד לסנדל שלו, בגלל ההורים שלהם. אבל בניגוד להורים, שהסתפקו בטיולים למצדה, או שחלמו להגיע לפטרה, החבר'ה הצעירים יוצאים לכבוש את העולם הגדול, והופכים לנוודים. הישראלי החדש מגדיל בעצם את האתוס שהוא התחנך עליו בתנועות הנוער, ועושה את זה על פני כל הגלובוס. יוקי יודע לדבר אל החבר'ה האלה, שצועדים ברגל עם התרמיל על הגב, כמו שעשו בסיירת בצבא - כי הוא עצמו בוגר סיירת".
דיברנו הרבה על סנדלים, והשאלה המתבקשת לסיום היא: אילו סנדלים את נועלת?
"סנדלים תנ"כיים היו לי כל הילדות. היום אני לא נועלת אותם. בארון יש לי כמובן זוג סנדלי שורש לטיולים, אבל ביומיום לא תתפוס אותי הולכת בהם. אם כבר, אני נועלת כפכפי אצבע של נאות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם