נכונים תמיד: מה המשותף בין רב, שופט ועיתונאי?
לראש אמ"ן הרצי הלוי, לשופט בדימוס יעקב טירקל, לסופרים חיים באר ומירה קדר ולעיתונאי ברוך קרא יש לפחות דבר אחד משותף: כולם בוגרי שבט משואות של הצופים הדתיים. לרגל יום ההולדת ה־70 של המוסד הירושלמי הוותיק הזה, מתכנסים בוגריו כדי לספר על סובלנות דתית מיוחדת במינה, ועל ילדות במדי חאקי
הרבה לפני שהפך לאלוף בצה"ל ולמפקד חיל האוויר, היה איתן בן־אליהו ילד ירושלמי מבית דתי, שהלך בכל יום שלישי ושבת לפעולות של הצופים הדתיים. "יש לי הרבה זיכרונות נעימים מהתנועה", הוא מספר. "היו מחנות קיץ בקיבוץ סעד ובקיבוץ לביא, ותחרויות ספורט נגד השבטים הירושלמיים החילוניים 'מצדה' ו'מודיעין'. אני זוכר גם את החגיגות בימי העצמאות, שהיו מתחילות בריקודים ב'גן הסוס' מול בניין הכנסת הישנה ברחוב קינג־ג'ורג' וממשיכות בריקודים למבנה השבט, ברחוב הלל במרכז העיר. כשסיימנו י"ב, חבריי למחזור בתנועה התארגנו ליציאה משותפת להגשמה בנח"ל. מכיוון שאני חלמתי להגיע לקורס טיס, דרכינו נפרדו".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם שנים רבות אחרי שהחליף את מדי החאקי של הצופים במדים הכחולים של חיל האוויר, בלבו של בן־אליהו נותרה פינה חמה לשבט של ילדותו, "משואות", שחוגג בימים אלה שבעים שנה להקמתו.
שבט בצופים, למי שאינו בקיא בנבכי ההיררכיה של התנועה, הוא המקבילה לסניף בבני־עקיבא. המונח המקביל אצל הצופים לשבט בני־עקיבאי, כלומר שכבת גיל, הוא גדוד. המונחים השונים, מדי החאקי והעניבות הצבעוניות - המסמנות את קבוצות הגיל של החניכים - הם לא כל ההבדלים בין הצופים הדתיים לבין בני עקיבא. ההבדל המהותי קשור לעובדה שהצופים הדתיים, ושבט משואות בתוכם, הם חלק בלתי נפרד מגוף גדול יותר – תנועת הצופים העבריים.
המפגש עם החניכים החילונים של הצופים, תנועת הנוער הגדולה ביותר בישראל, מתרחש בעיקר בטיולים ובמחנות קיץ. חניכי משואות, יחד עם חבריהם מהשבטים הדתיים האחרים (11 שבטים בסך הכול, לעומת כ־200 שבטים חילוניים ברחבי הארץ), בולטים בשטח במהלך הפעילויות הללו – בתפילות, בספרי התורה המובאים לטיולים, ובחוט העירוב המקיף את שטח המחנה בשבתות.
משואות לא היה ראשון השבטים הדתיים של תנועת הצופים, אך מאז הקמתו הוא הגדול והבולט ביניהם. בוגריו הקימו שורה של שבטים חדשים, בתוך ירושלים ומחוצה לה. היום פועלים שבטי צופים דתיים ברעננה, בתל־אביב, ברחובות, באפרת, בכפר־אדומים ובאשחר שבמועצה האזורית משגב.
"שבט משואות הוא אימפריה חינוכית לא פורמלית שמלווה את ירושלים עוד טרם הקמת המדינה, בימים של מצור וקרבות, דרך התפתחותה והפיכתה לעיר גדולה ומאוחדת", אומר בגאווה עמיהוד (עודי) בהט, בוגר התנועה. "זה שבט שהוא תופעת טבע בירושלים. משם הוא פרץ לשאר רחבי הארץ, ובוגריו נמצאים בקדמת העשייה הציבורית".
"ישנו מרכיב ייחודי מאוד בשבט משואות, והוא נוגע לקבלת האחר וליחסי חילונים־דתיים", תיאר בוגר השבט אלוף הרצי הלוי, היום ראש אמ"ן, בנאום שנשא בשבט לפני שנים אחדות. "עצם הגדרת היחס חוטאת לרעיון, מכיוון שהצופים הדתיים לא קבעו קריטריונים מיהו החניך המתאים לשבט מבחינת יחסו לדת. היינו שונים מאוד אחד מהשני, בכל בית נהגו אחרת, אך איני זוכר שמישהו נפסל בשל כך. איני זוכר חדירה לפרטיות של החניכים על מנת 'לעמוד על טיבם'. מי שבא ונהג בשבט כפי שהוגדר, התקבל ברצון. מנהגיו בביתו היו עניינו ולא השפיעו על היחס כלפיו", אמר הלוי. "אני זוכר את המתח והסקרנות שבמפגש עם השבטים החילוניים: איש לא הכין אותנו לזה כאל מפגש עם זרים".
הסובלנות הדתית שהלוי מתאר בדבריו אפיינה את שבט משואות כבר בימיו הראשונים, כאשר הפעולות התקיימו בשטח בית הספר הדתי "מעלה". בית הספר, שרבים מתלמידיו היו חניכי הצופים, קיבל אל שורותיו גם משפחות מסורתיות - כמו משפחתו של אמנון דנקנר. מדיניות המוסד החינוכי, ובהתאם לכך גם מדיניות השבט, הייתה שלא בודקים בציציותיו של אף אחד – כל עוד הבנים חובשים כיפה, הבנות לובשות חצאית, כל החניכים משתתפים בתפילות, וכמובן מקפידים לשמור שבת במהלך הפעולות. עם זאת הוחלט שחניכים שאינם דתיים לא יוכלו לשמש בתפקידי הדרכה או ריכוז, שבהם מצופה מהם לשמש דוגמה אישית לחניכים הצעירים גם מחוץ לשעות הפעילות הרשמיות.
"הייתה פתיחות גדולה", נזכר עודד רביבי, ראש המועצה המקומית אפרת ומי שיזם את הקמת שבט הצופים שם. "בקורס ההדרכה נפגשנו עם חניכים חילונים, וראינו שיש בינינו מכנה משותף. היה לי ברור שלא אתגייס למסלול ייחודי לדתיים בצבא. בעיניי, המפגש עם אנשים שונים ממך דווקא מחזק אותך, וזאת בניגוד לתפיסה האומרת שצריך לחנך את הנוער ב'חממה'.
"הייתה אווירה מאוד משפחתית, שנבעה מכך שהחבר'ה הגיעו לפעולות מכל קצות העיר", מוסיף רביבי. "בכל שבת צעדתי כמעט שעה מהבית בתלפיות עד למרכז העיר, בחורף ובקיץ. המסירות הגדולה נבעה מכך שהיה שם משהו שמשך אותנו ועיצב את מי שאנחנו. היום, כראש מועצה, אני מנסה ליזום מפגשים של בני הנוער עם אוכלוסיות נוספות, ברוח מה שחווינו בצופים. למשל, אירחנו באפרת את כל בית הספר הריאלי מחיפה, פרויקט לא פשוט שכלל אירוח של 300 חבר'ה שמעולם לא אכלו אצל משפחה דתית. בהבנה שלי, ככה אנחנו מצליחים להתנחל בלבבות ונחשפים לאוכלוסיות שלא יודעות מה זה דתיים־לאומיים או מה זה מתנחלים".
הסופר חיים באר, שהיה חניך משואות במשך כמה שנים, מספר כי רגעיו היפים ביותר שם היו תפילות השבת. "רוב התפילות שהתפללתי עד אז היו או תחת השגחה של מורים או במניינים עם אנשים מאוד מבוגרים. בית הכנסת של הצופים, באולם ההתעמלות של שמידט (חצר שמידט במרכז ירושלים, שם התקיימו פעולות השבט בשנותיו הראשונות - י"פ), היה מניין צעירים שאין להם מפקחים, והם מפקחים על עצמם. הבנות ישבו בנפרד, בחלק האחורי, אבל בלי מחיצה. התפללו בהברה ספרדית. זה היה מאוד ארצישראלי, מאוד אחר".
חוויותיו של באר משבט משואות מצאו את דרכן לספרו השני, "עת הזמיר": "זמרה מוארת ורבת־יפעה, זמרה ארצישראלית של ילדי זרם 'המזרחי' האחרונים לשעבודים וראשונים לגאולה, המרטיטה את האוויר המאובק והמיוחם משהו של אולם ההתעמלות בבית ספרו שנהפך בשבתות לבית הכנסת של שבט הצופים הדתיים. 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל' הוליך הרצי הלוי, מירכתיו המזרחיים של האולם, הסמוך לארון הקודש הנייד, את השיכרון האין־סופי שבתפילת מנחה של שבת".
הרצי הלוי המוזכר בקטע הזה הוא דודו של אלוף הרצי הלוי. "הוא היה מספר סיפורים, בחור יפה, מאוד כריזמטי. הוא העביר תחושה שהוא יודע מה הוא עושה, ושהוא עושה את זה באופן מאוד שקול", נזכר באר. הרצי הדוד נהרג במלחמת ששת הימים. אודית, בתו שנולדה לאחר מותו, הייתה גם היא חניכה במשואות.
מלבד התפילות זכורות היטב לבאר גם פעולות השדאות. "היינו הולכים לתלפיות, לבית הקברות ממילא או לעמק המצלבה. בירושלים של שנות החמישים היו הרבה שטחים פתוחים, רוב השכונות עדיין לא נבנו. אני זוכר שהיינו הולכים לעמק המצלבה ורק המנזר עמד בעמק, עדיין לא הקימו את הכנסת ואת מוזיאון ישראל, והיה בזה משהו מסתורי. נחשפתי לנופים שבאופן טבעי לא הייתי מגיע אליהם עם המשפחה שלי או לבד".
באר אמנם עזב את תנועת הנוער בשלב מוקדם יחסית, לפני שהגיע לגיל תיכון, אבל זיכרון אחד מהשבט השפיע על מסלול חייו. "בחור בשם יונה סוקולובסקי, שהיה סופר, הקריא לנו סיפור שהוא פרסם ב'משא', המוסף הספרותי היוקרתי של עיתון 'למרחב'. הסיפור היה על עריק מהצבא והשוטר הצבאי ששומר עליו ולוקח אותו לכלא. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי סיפור על החיים האמיתיים, לא סיפור שקורה בעיירה היהודית, ובאותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות כזה סופר".
שבט משואות הוקם בשנת 1945 בהנהגתו של עמנואל מנחם מידב, בוגר הצופים הדתיים בחיפה. "בהנהלת בית הספר מעלה ביקשו מעמנואל להקים שבט של הצופים הדתיים", אומר שמעון מונטה, מהמדריכים הראשונים במשואות. "הם הבינו שתנועת נוער זה דבר חשוב. באותה תקופה לא היו חוגים ושיעורים פרטיים, וכל החיים סבבו סביב בית הספר והרחובות".
מידב נולד בפולין ועלה לארץ עם משפחתו ב־1934. לירושלים עבר כשהחל ללמוד באוניברסיטה העברית. "היה לו חיוך מלבב, בלורית אדירה, וכל תנועות הגוף היו של חיבה ואהבה", מספר מונטה. "הוא לא היה מאצ'ו, אבל היה בו משהו נערץ שהפך אותו לדמות ללכת בעקבותיה. הייתה לו זריזות ידיים, ולמרות שחסרה לו אצבע הוא ידע לקשור היטב חבלים".
במקביל לפעילותו בצופים התנדב מידב גם בהדרכת נוער במצוקה, היה פעיל בארגון ההגנה, ואף הסתנן מטעמו למחנה מעצר של מעפילים בקפריסין כדי להדריך שם את הנוער. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא התנדב להיכנס לעיר העתיקה, ושם אימן צעירים והשתתף בקרבות. בשלב כלשהו קיבל רשות לצאת מהעיר בגלל אסון שקרה לקרוב משפחתו, אבל ברגע האחרון, כשכבר היה בשיירה היוצאת, הבחין מידב שהבריטים עצרו את מפקד הכוח בעיר העתיקה והחליט לחזור.
להוריו כתב: "אבא ואמא יקרים, סלחו לי על הברירה היחידה שהייתה לי ועל ההחלטה להישאר בעיר העתיקה. בלילה בכיתי וחרקתי שן. עבר עליי ליל בלהות כי לא ידעתי משהו מכם. כשאצא, אחר לא יבוא במקומי, ואין לי שום רשות מוסרית לעזוב".
מידב נהרג יום לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, כשמוקש התפוצץ בידו. "הוא היה דמות למופת בעבור כולם", אומר מונטה. "בלי עמנואל, השבט לא היה קם ולא היה שורד כל כך הרבה שנים".
השכול הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס של משואות. כל חניך בשבט מכיר את הסיפורים על יובל טוביה, הבוגר שנהרג בפיגוע בבית־ליד כשנחלץ לסייע לפצועים, או על הקרב בתל־סאקי שבגולן, שעליו פיקד בוגר משואות מנחם אנסבכר, ונהרג בו המדריך יהודה אסף אריה. בכל מִפקד צופי ביום הזיכרון מוקראים שמות הנופלים, וכל בוגר יודע לדקלם על פה את הרשימה, שמתחילה בשמו של מידב. "איזו יראה חשתי ואיזו הערכה לרשימה הזו. משהו שאף פעם לא אמרו לי ולא הסבירו לי, אך הוא היה ברור יותר מדברים אחרים", אמר הלוי.
עם תום הפעילות הרשמית בכיתה י"ב, המשיכו גרעיני הבוגרים של שבט משואות אל הקיבוצים הדתיים השונים - לביא, שלוחות ובית־רימון. רבים מהבוגרים הם חברי הקיבוצים האלה עד היום. היישוב המזוהה ביותר עם השבט הוא אבני־איתן ברמת הגולן, שקיבל את שמו בנסיבות טראגיות: בקיץ של שנת 1970 יצאו חניכים מגדוד "הגליל" של משואות למחנה עבודה במושב רמת־מגשימים. בתשעה באב הצטרפו שלוש מהחברות - אילנה בולה, יונה סובר ותמר דרור - לנסיעה בג'יפ, שעלה על מוקש וכל יושביו נהרגו. גדוד הגליל ספג מכה קשה נוספת במלחמת יום הכיפורים, כששניים מבוגריו, אבנר גבורין ויהודה אסף אריה, נפלו בקרבות. שם היישוב מנציח בראשי תבות את שמותיהם של חמשת החברים, יחד עם הקצין בני חנני וחברת הקבוצה נגר עשירה.
לא קשה למצוא מרואיינים לכתבה על שבט משואות. כל מי שפניתי אליו נענה מיד בשמחה, ולמשמע המילים "גם אני בוגרת של השבט" מתמוססת החשדנות הראשונית כלפי עיתונאים, והשיחה זורמת כמו בין שני חברים ותיקים.
אחד הבוגרים ששמח להיזכר בימי ילדותו הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל. את דרכו בתנועה הוא החל בשנת 1945. "השבט כמעט ולא היה קיים, אלו היו שנים של התהוות", הוא אומר. "אני זוכר שהפעולה הראשונה שלי כמדריך עסקה ברב קוק, והתקיימה בחצר של בית הרב קוק בירושלים. כל הפעולות היו ברמה מאוד גבוהה. אלה לא היו סתם משחקי ילדות, אלא דיונים רציניים - למשל האם המטרה מקדשת את האמצעים. היינו מקיימים גם דיונים על ספרים, למשל הסיפור 'חרבת חזעה' של ס' יזהר, שמתאר גירוש של ערבים".
נושא נוסף שהעסיק את החניכים היה ה"הגשמה" – יציאה למשימות התיישבות בארץ לאחר שנות התיכון. "הגשמה נחשבה בתקופה ההיא רק אם נעשתה באמצעות גרעין נח"ל, ורק בקיבוץ", אומר טירקל, שהכיר את אשתו במחנה בקיבוץ שלוחות. "אני לא הייתי בדעה הזו, אלא בדעה שאפשר להגשים את הציונות גם בדרכים אחרות".
עוד בוגר ידוע של השבט שיש לו נגיעה לעולם המשפט הוא ברוך קרא, הפרשן המשפטי של ערוץ 10. ילדותו של קרא ספוגה במורשת הצופים. "אבא שלי היה בגדוד הראשון של שבט משואות, ועמנואל מידב היה המדריך שלו. הוא קרא לאחי הבכור מידב על שמו. הקטע של הצופים היה מאוד חזק במשפחה, והתנועה השפיעה על האישיות שלי בהרבה רבדים, גם מבחינה חברתית וגם ברמה האישית - על ההתפתחות, האחריות, העצמאות, הציונות. בתקופות מסוימות של החיים, בעיקר בשנות התיכון, השבט זה בית שני שנמצאים בו כל הזמן".
קרא שימש כמדריך וכמרכז צעיר – המקבילה הצופית לקומונר. לאחר שחרורו מהצבא ריכז את "עדת הצופים", הגוף המאגד את כל השבטים הדתיים, והוביל הקמה של שבטים חדשים. "הקוד החברתי־דתי שאני זוכר משבט משואות הוא ירושלמי ייחודי. יש משהו לא קונפורמיסטי באנשים שהולכים לצופים ולא לבני עקיבא. נכון שזה מתחיל מתוך טרנד חברתי, כשהחבר'ה מהכיתה הולכים, אבל זה ממשיך באיזשהו חוסר רצון להיכנס באופן אוטומטי לתבנית של הדתי־לאומי. יש מרד קטנצ'יק בללכת לצופים".
עצם העובדה שבכל פעם צריך להסביר מחדש מי אתה ולאיזו תנועה אתה משתייך, עוזרת בגיבוש האתוס?
"כן, וכל אחד יסביר את זה ממקום אחר. אחד ישים דגש על צופיות, אחד על זה שמדובר בתנועה דתית בתוך תנועה חילונית. אין שם מסר שהדתיים הם הכי איכותיים. כשהייתי מרכז העדה, מאוד הקפדנו שהרמה הדתית לא תהיה נמוכה משל בני עקיבא, כי העניין הוא לא לבוא ולומר 'אנחנו חפיפניקים', אלא להעביר שאנחנו חיים בתוך חברה, אנחנו לא מתבדלים".
סיפור שבטי מיתולוגי שממחיש את האתוס הדתי המיוחד הזה, מספר על החניך שוויתר על פגישה עם מלכת אנגליה כדי להימנע מחילול שבת. יהודה קדרי, קדי בפי חבריו, נסע בשנת 1957 לאנגליה עם משלחת של הצופים העבריים, לכינוס שערכה תנועת הצופים העולמית במלאת חמישים שנה לייסודה על ידי הגנרל רוברט באדן־פאוול. "הגיעו ארבעים משלחות מכל העולם, וארגנו שם מפגש של נציג מכל משלחת עם מלכת אנגליה", מספר קדי. "כדי שלא יריבו נקבע שהחניך הצעיר ביותר יהיה הנציג, ואני הייתי הכי צעיר בין הישראלים. אבל הפגישה הייתה בשבת, ולא הייתה אפשרות להגיע בלי חילול שבת, אז לקחו מישהו אחר. כתבתי על כך לאמא שלי, שסיפרה על המקרה לכתב של מעריב. הוא בנה סביב זה סיפור אגדה תחת הכותרת: 'אינני המלכה, אולם אני לוחצת את ידך - אמא'. אז למדתי שאסור להאמין לעיתונות", צוחק קדי.
אחד העקרונות הבולטים של שבט משואות, כמו גם של תנועת הצופים כולה, הוא הקפדה על ניטרליות פוליטית. הדבר היה משמעותי בתחילת דרכו של השבט, כשחניכיו התפלגו בין תמיכה במחתרות השונות, אך גם לאחר מכן. "תנועות הנוער האחרות היו מזוהות עם גופים פוליטיים", אומר השופט טירקל. "הנוער העובד והלומד היה מזוהה עם מפא"י, בני עקיבא עם הפועל המזרחי ובית"ר הייתה קרובה לתנועת חירות. אנחנו היינו א־פוליטיים".
"ישעיהו ליבוביץ, שכל ילדיו ונכדיו היו חניכי משואות, הגיע לעתים קרובות להעביר שיחה לחניכים", אומר בהט, "אבל באותה מידה היו חבר'ה ששרו בכל שבת 'שתי גדות לירדן'. היה ימין, היה שמאל, היו חרד"לים והיו מסורתיים, וכולם התרכזו במקום אחד".
חגית עופרן, ראש צוות מעקב ההתנחלויות ב"שלום עכשיו" ונכדתו של ליבוביץ, סבורה שזה הדבר המהותי שהופך את התנועה לסיפור הצלחה. "בצופים לא עסקו בפוליטיקה ארצית. עודדו את החניכים להשתתף בהפגנות באופן פרטי, אבל היה ברור שלא הולכים באופן מאורגן להפגנה כזו או אחרת, ולא לוקחים את החניכים לנטיעות ט"ו בשבט בהתנחלויות". עופרן, שהייתה חניכה של עודד רביבי, מברכת על פתיחת השבט החדש באפרת: "אני מתנגדת להתנחלויות, אבל אני חושבת שלילדים של אפרת מגיע חינוך טוב. הם לא בוחרים איפה הם גרים, וכל עוד אנחנו שם - אני שמחה שיש שם שבט של הצופים הדתיים. מה לעשות, יש מורכבות בחיים".
הפלורליזם הפוליטי והדתי היה אחת הסיבות שהובילו את יאיר אטינגר לעבור בכיתה י' מבני עקיבא לצופים: "בני עקיבא עברה אז, בימי האינתיפאדה הראשונה, תהליך פוליטיזציה מאוד מובהק וגורף", אומר אטינגר, היום כתב בעיתון הארץ. "זה הפריע לי עד כדי כך, שהייתי מוכן לוותר על תפקיד הדרכה שהובטח לי באחד הסניפים בירושלים". עם זאת הוא מודה שהייתה סיבה נוספת למעבר: "לא אכחיש שבתור נער מתבגר, מה שמשך אותי בצופים היה החבר'ה, לרבות הבנות שנראו לי שמחות יותר, מעניינות יותר וגם יפות יותר.
החבר'ה בצופים ידעו להתפלסף ולהתפלל לא פחות טוב מאלה בבני עקיבא, ועדיין הייתה בהם איכות קלילה ופתוחה. חלק חשוב בזה אני קושר, מאז ועד היום, לכך שבני עקיבא הייתה תנועה של אשכנזים מזן מאוד מסוים, והצופים היו פלורליסטים אמיתיים ששייכים לכולם. בשבט משואות של זמני, החניכים והמדריכים שהיו 'בעלי הבית' היו מזרחים ואשכנזים ביחד. בבני עקיבא זה לא היה עולה על הדעת.
"האחים שלי, שהיו שרופים על בני עקיבא, הביטו בי בדאגה כשהחלטתי לעבור, כי הצופים נחשבו חפיפניקים מבחינה דתית. באיחור של שנים, גם הם הכירו באיכויות של התנועה. לגאוות כולם, היום הם שולחים את ילדיהם לצופים הדתיים".
איך אתה מסביר את התרחבות התנועה בשנים האחרונות?
"מבחינתם של הרבה הורים דתיים־ליברלים, הצופים הדתיים מצליחים לשחזר טוב יותר את מה שהייתה בני עקיבא של ילדותם. הסכנה בריאקציה הזאת היא שמדובר בתופעה די אליטיסטית, אולי גם אשכנזית. אני מקווה שבתוך המאבקים הפנימיים של הציונות הדתית נשאר גם מקום לחיבורים ספונטניים בין כל מיני סוגים של דתיים, ולקשת הרחבה שאפיינה תמיד את הצופים הדתיים".
שבעים שנה לאחר הקמתו בידי עמנואל מידב, שבט משואות פורח ומשגשג עם כ־400 חניכים. הפעילות עברה בינתיים ממרכז העיר, שם הידלדל מספר המשפחות הצעירות, לקטמון הישנה. את מקומם של גרעיני נח"ל תופסת היום עשייה חברתית. בשבט מתגאים בכך שבוגריו הקימו את עמותות "שכן טוב" ו"מעגלי צדק" ומיזמים חברתיים נוספים. בשבט גם פועל גדוד של חניכי צמי"ד (צרכים מיוחדים), ובשנה האחרונה החל שיתוף פעולה עם תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו".
בעוד כחודש ייערך אירוע גדול לציון הגעתו של שבט משואות לגיל שיבה. בין בוגריו המפורסמים אפשר למנות את חתני פרס נובל דניאל כהנמן ואברהם הרשקו, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, הסופרת מירה קדר, היוצר והבמאי וניה היימן, רב קיבוץ יבנה עילאי עופרן, הרב של מעלה־אדומים מרדכי נגארי, ורב קהילת נצרים ציון טוויל. בוגרים רבים השתלבו בעולם התקשורת הישראלי – מאמנון דנקנר ועוזי בנזימן ועד נעה לנדאו, ראש מערכת החדשות של "הארץ".
"אנחנו לא יודעים מה גורם לאדם להצליח בחיים, אבל אני לא חושב שזה מקרי שיש כזו כמות של בוגרים בתפקידים ציבוריים ובעמדות השפעה", אומר ברוך קרא. "אני מתייחס לעבודה שלי במונחים ערכיים: יש בה תחרותיות וצדדים פחות יפים, אבל במקום שממנו באתי בולט השיח הערכי. כשאני צריך לפרט מה תרם להצלחה שלי, אני מיד אומר 'שבט משואות'. היה שם שילוב של חינוך לערכים, ערבות הדדית, חברות ויזמות".
"תמיד אני מתארת את כיתה י' בתור השנה החשובה בחיים שלי", אומרת חגית עופרן. "היה נורא ברור שאנחנו פועלים בחברה, ובגל העלייה הרוסי הגדול הלכנו ללוות את העולים החדשים. כמדריכה, בחיים לא העזתי לחצות באור אדום, גם אם אף אחד לא רואה. כי מדריכה בצופים היא דמות חינוכית בעלת דוגמה אישית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם