מדמיינת את הבן שלי בסלקציה באושוויץ
רעות הרשקוביץ לא מצליחה להפסיק לדמיין מה היה קורה אם היא והילדים היו שם. מה הייתה עונה לבן הקטן שרק התחיל לדבר, שהיה שואל בדרך למשרפות "אן הוכים?"
לרגל יום השואה פרסמה רעות הרשקוביץ, אמא לשניים, פוסט מצמרר בדף הפייסבוק שלה:אני, רעות, מכהנת בתור יו"ר ארגון Zdunska Wola של ניצולי שואה מזה שבע שנים , עובדת ב"יד ושם" חמש שנים, בעלת תואר שני בלימודי שואה, בעלת שלוש חותמות מפולין בדרכון ודור שלישי לסבא וסבתא ז"ל שאיבדו את כל משפחתם בזדונסקה וולה, לודז', אושוויץ וחלמנו. השואה זורמת בעורקיי ובנשמתי. במשך שמונה שנים הייתי צמה היום. היום הכי קשה שלי בשנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אבל היום ומחר ותמיד אני אמא לשני בנים מדהימים. עז, בן שלוש, לאחרונה הסתפר בפעם הראשונה וכמעט גמול מטיטולים. מטורף על אבא שלו, על האוטו שלנו ועל דינוזאורים. ועדן, כמעט בן שנתיים, התחיל לדבר, עדיין מחובר אלי בחבל הטבור.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם שם הייתי אמא. רעות הרשקוביץ
באדיבות המשפחה
בגטו אבא שלהם לעולם לא היה נותן להם להיות רעבים או שיהיה להם קר. הוא היה גווע ברעב ומת מקור, רק שהם לא יסבלו. כי כזה הוא. קודם הבנים שלו ואחר כך כל השאר. אני הייתי עושה הכל כדי לקבל עוד כרטיס מזון אחד - וכל האמצעים כשרים. עז ועדן היו מנסים לתלוש ממני את הטלאי הצהוב כי הוא נראה להם כמו מדבקה.
אני חושבת על הדרך לרכבת: מה היינו אורזים, מה היינו לובשים, עדן בטח היה שואל "אן הוכים?" (לאן הולכים) ועז היה שואל אם אפשר לקחת את חמוסי איתו. דווקא הילדים מאוד אוהבים לנסוע ברכבת אבל עצם המחשבה להידחס עם אלפי אנשים, ללא מקום לשבת, ללא אוכל ושתיה, לא לנסיעה כזו הם ציפו.
רכבות אימים. יהודים מובלים להשמדה בטרבלינקה
צילום: הארכיון הציוני
ההגעה לרמפה באושוויץ מעוררת בי חלחלה. צעקות אנשי ה- SS בשפה מוזרה, הכלבים שנובחים, החושך, הקור. עז מחזיק את חמוסי שלו ומחבק את אבא, עדן על הידיים שלי במבט סקרן ממשיך לשאול "אן הוכים". מה לענות לו? איך מסבירים לילדים למה אבא הולך לצד אחד (כי הוא כשיר לעבודה) ואמא נשארת איתם בצד אחר. איך מסבירים להם למה אבא בוכה? למה אמא בוכה? לאן אבא הולך? ולמה חמוסי חייב להישאר על הרציף.
עז בוכה כי חמוסי לא איתו. הוא עדיין לא הבין שזו הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא שלו. הולכת עם שני הילדים עלי לכיוון תאי הגזים. חייבת להיות חזקה בשבילם, מאמינה שאני כבר מבינה לאן אנחנו הולכים. מורידה להם את הבגדים והטיטול ומחבקת אותם חזק. נותנת נשיקה אחרונה וזהו. חיים שלמים נעלמו להם מכמה גבישים של ציקלון B שהוכנסו לתא.
למה אבא הולך לצד אחר? סלקציה באושוויץ
צילום: AFP
70 שנה לסיום המלחמה הארורה בה טובי המוחות הנאצים הגו והקימו גטאות, גיאיות הריגה, מחנות מעבר, מחנות ריכוז, מחנות עבודה ושישה מחנות השמדה שהשמידו יותר משישה מליון חיים, מתוכם מליון וחצי ילדים. מליון וחצי עז ועדן. אי אפשר לתאר את הזוועה, ואני בתוך הזוועה כבר יותר מעשור, ועדיין לא מצליחה לעכל. כל כך רוצה לחבק ולנשק את בעלי והילדים ולהודות להם שהם חלק מחיי. כמה אושר הם גורמים לי וכמה אושר, נחת, גאווה ותחושת ניצחון יש כיום לניצולים למראה בני משפחותיהם, ילדים, נכדים, נינים.
לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם