במקום להיות ישראלי מכוער, אולי תגידו תודה?
מתי בפעם האחרונה אמרתם תודה לאמא שלכם? לבן הזוג? לפקיד הבנק? בוגרי מדרשת עין פרת מבקשים לייסד מסורת ישראלית חדשה: "עשרת ימי תודה", בין פסח ליום העצמאות, שבהם ירבו הישראלים באמירת מילים טובות
"תודה קודמת לתלונה" אמר לי פעם בן הזוג שלי, אחרי שחזרתי מבילוי לילי עם חברות. טרם צאתי אז את הבית שדמה לשדה קרב, ציוויתיו בנימוס שלא השתמע לשתי פנים, להחזיר את ביתנו למצבו הרצוי. בעוד אני מבלה הוא שטף כלים, קיפל כביסה, אסף את המשחקים של הילד, רחץ את המרצפות וזכה כשחזרתי לתגובה שמשום מה נדמתה לי כראויה ביותר: "אבל אמרתי לך לנקות את הכיור באקונומיקה!"."רגש התודה נעדר מאוד מהשיח הישראלי", לא מקלה עליי ענת סילברסטון, מנכ"לית שותפה ב"עין פרת המדרשה באלון" ומנהלת פרויקט "עשרת ימי תודה". "ואת זה רצינו לשנות".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בימים שבהם סרטוני הישראלי המכוער מופצים כמעט מדי יום, ובאומה שבדרך קבע מאובחנת עם סעיף חוסר סובלנות בוטה, הפרויקט שמציעים אנשי המדרשה נראה כמעט תמים. "בדומה לעשרת ימי תשובה, שבהם אנחנו מתמקדים בבקשת סליחה שלא תמיד באה לנו באופן טבעי, ב'עשרת ימי תודה' השוזרים את הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות, אנחנו נזכרים לכמה ימים בודדים בחוסר הנורמליות של הקיום שלנו, וחשים מחדש את פלא קיומנו כאן", אומרת סילברסטון. "המטרה היא פשוט לומר תודה, גם אם זה לא הכי טבעי לנו".
איך זה עובד בפועל?
"הפרויקט מורכב ממעגל עשייה שבו מנסים החבר'ה שלנו להגיע לאנשים, נשים וטף באמצעות התערבויות שונות ולקרב אותם להכרת הטוב הבסיסית שלנו. לשם כך אנחנו מפעילים בתי מדרש שעוסקים בהיבטים השונים של מושג התודה, וכן הוצאנו אסופת לימוד עם עשרות טקסטים מגוונים מהמסורת היהודית ומחוצה לה המצויים באתר tentoda.org".
"במהלך הימים האלו אנחנו מבקשים להכיר תודה במובן הפשוט והיומיומי. להודות לנהג האוטובוס ולפקיד בבנק, ובראייה גדולה וכוללת יותר להכיר בכך שיש לנו מדינה עם המון טוב, ושזה פלא גדול. אנחנו בעיצומם של הימים הלאומיים — יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות — שהם ימים משמעותיים ובעלי מטען רגשי, זהותי ולאומי עמוקים. התחושה שלנו לגביהם הייתה שאין בהם מספיק תוכן. אנחנו לא רוצים להסתפק בסמלים ריקים ולצפות בסרטי שואה ושכול כדי להתחבר או לעשות 'על האש' ולכסוס ציפורניים עם השאלה מי יהיה חתן התנ"ך. אנחנו ניסינו לחשוב איך באמת יוצקים היבטים של לימוד וירטואלי".
עשרת ימי התודה מתקיימים בשנתיים האחרונות בכל רחבי הארץ וכוללים ערבי לימוד על נושאים הקשורים להכרת הטוב. במקביל מוצבים בערים לוחות תודה, שעליהם העוברים והשבים יכולים להביע את תודתם האישית למי שהם רוצים.
אבל תכלס, מה תודה? איך אפשר לעבור את משוכת הציניות הראשונית הזו?
"תתפלאי, אבל מצאנו שיש צמא גדול לתכנים האלו. אחרי שהרצנו את הפרויקט לציבור הרחב בשנה שעברה, קיבלנו המון תגובות שחיממו לנו את הלב. אנשים שמחו להשתתף, שמחו לעצור ולומר תודה, שמחו לפגוש על פיד הפייסבוק שלהם מילים טובות ולא רק חדשות מנבאות שחורות. ויותר מזה, בשנה שעברה הצבנו 'לוחות תודה' בירושלים, תל אביב ובאר שבע שבהם אנשים יכלו לתפוס גיר ולשלוח את תודתם על פני העיר. השנה פנינו לעיריות ומועצות אזוריות נוספות ורובן נענו בחיוב ושמחו ליטול חלק ביוזמה".
בישראל 2015 יש מקום לפרויקט נאיבי כזה?
"זו לא נאיביות. אנחנו לא מתעלמים מהרע, ואומרים 'הכול נפלא פה, מדינת ישראל מהממת, ולא חסר כלום'. אנחנו מאמצים בזרועות פשוטות את האופטימיות שהיא שונה ביסודה, ויש לה מקום בסדר היום שלנו. אנחנו אומרים 'נכון, יש מציאות מורכבת ויש הרבה דברים לתקן', ונעזרים באופטימיות כזרז לשינוי ולעשיית טוב. כשרואים את הדברים הטובים, יש כוח לתקן את הרעים".
הימים ימי פוסט–בחירות, קשה לראות את הטוב, לא?
"אנחנו לא נערי פרחים. יש לנו בחירה מודעת ואקטיבית, והיא לראות את הטוב סביבנו. בחטאינו הרבים אנחנו מבליטים את הרע, אבל מי אמר שצריך למחוק את הטוב על הדרך?"
למה דווקא בימים האלו?
"בניסיון שלנו לחבר בין עשרת הימים הלאומיים לבין הכרת הטוב, יש אמירה חשובה. זה הופך להיות חלק מהישראליות שלנו. אם בעשרת ימי תשובה, כל אדם עושה חשבון נפש אישי–רוחני בינו לבין עצמו, חבריו ואלוהיו, פה אנחנו מדברים על חשבון נפש לאומי אחר. המסורת מעניקה לנו ריטואל שהוא כלי טוב להנחלת ערך מסוים. הרצון הזה יכול להתקבע ולהפוך מעניין חיצוני ולא ספונטני למשהו פנימי וטבעי יותר".
יוסי בן הרוש, חבר בצוות התוכן של הפרויקט, מספר שהוא "נגנב" מהרעיון כי הבין, לדבריו, שיש פה משהו אמיתי, ולכן החליט להצטרף. "שמעתי על המיזם לפני שנה, ואז זה נראה לי כמו דף חמוד ולא מחייב בפייסבוק. השנה נחשפתי לפרויקט דרך כמה גורמים והרגשתי שזה הולך למקום מיוחד".
אז מה, פתאום קמה בבוקר קבוצת צעירים ומחליטה שהיא מכניסה מסורת חדשה ללוח השנה העברי?
"אני חושב שימי התודה מגיעים מתוך צורך אמיתי. מאנשים שהסתכלו על הימים האלו, זיהו בהם חלל שמבקש להתמלא בתוכן וניסו לענות על המהות הזו. הרי מרד גטו ורשה, שהוא הטריגר לקביעת ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקיים בכלל בליל הסדר ובכל זאת היום נקבע בתאריך כ"ז בניסן. כלומר התאריכים האלו מוסגרו יחד, כדי ליצור חיבור משמעותי בין הימים האלו. הפרויקט שלנו באופן ספציפי מנסה ליצוק את התוכן לתוכם".
וזה עובד?
"מדברים שאני שומע ומרגיש סביבי, אנשים מחפשים את ההזדמנות להגיד תודה לקרובים, לרחוקים, לאלו שהקשר עמם פסק, לאלו שהקשר איתם הוא יומיומי, למדינה ולמי שרק אפשר. אנחנו כבר לא מוכנים לקבל דברים כמובנים מאליהם. מרגישים את זה לאחרונה, אולי ברוח המחאה החברתית".
זה לא קצת יומרני מצדכם?
"אולי, אבל לא בקטע רע".
בתקופה שבה הציניות הפכה לרבים לבית או אפילו לעור שני — אפשר היה לשער שהיוזמה הזו תידחה על הסף. אבל באותה הנשימה ממש, אפשר לגמרי לדמיין איך היא תופסת אותנו בשערות ראשינו והופכת לעיר מקלט. למקום שאפשר לנשום בו.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם