צורה לנו: דייל מספר איך נראה הנוסע הישראלי
הנוסעים שאוהבים להתחכם, אלו שמבקשים לעבור מקום באמצע הטיסה כי הנוסע שלידם מריח לא טוב, והמקרים שגורמים לדיילים להתרגש מכל הלב. ש', דייל באל–על, מגלה במונולוג מיוחד איך נראה הנוסע הישראלי כשהוא נוגע בשמיים. ואף מילה על שוקולד
אז ככה: הנוסע הישראלי אוהב להתחכם. וזה בסדר, אנחנו רגילים. אפילו משועשעים לפעמים. אבל קחו טיפ: יש בדיחות כל כך לעוסות, ששכחנו אפילו שהן גם אמורות להצחיק. למשל, כשאנו יוצאים עם עגלת המשקאות, ונוסע שואל "איזה מיצים יש?", עונים לו בחיוך "תפוזים, תפוחים, עגבניות ולימונענע". הוא כמובן יבקש תות–בננה. מסבירים לו שוב יפה שיש לנו להציע — תפוזים, תפוחים, עגבניות ולימונענע. "טוב, אז אני אקח אשכוליות". קטעים איתך.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באחת מטיסות הסבב לאירופה, הגיעה אליי למטבח (המכונה גאלי) אישה בשנות ה–50 או ה–60 לחייה. נסערת כמו שלא ראיתי הרבה זמן, היא התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה יותר לשבת ליד האדון שיושב לידה. שאלתי בתמימות מה קרה, והיא המשיכה לצעוק שהיא אינה מוכנה לשבת ליד אותו אדון, לא משנה מה. היא חייבת לעבור מקום עכשיו!
אמרתי לה שלצערי המטוס מלא ואין לי לאן להעביר אותה, אבל אשמח ללכת איתה למקום מושבה בכדי לנסות לגשר ולהבין בדיוק מה הבעיה. אותה אישה נענתה בחיוב ולקחה אותי למקום שבו היא ישבה.
הסתכלתי על הנוסע שישב לידה ושאלתי אותו אם הכול בסדר. הוא ענה שהכול בסדר גמור, פנה אל האישה ואמר, "למה את עושה כל כך הרבה בעיות? נו תשבי כבר".
משהו נראה לי חשוד. נוצר אצלי רושם קל שהם מכירים זה את זה עוד לפני שהחתימו דרכון. שאלתי בעדינות אם זה נכון. "בטח שמכירים — זו אשתי", רעם הגבר. "הדיילת הגישה שתייה חמה, חייכתי אליה ואמרתי תודה. אשתי התעצבנה עליי שהגזמתי, וטענה שהייתי יותר מדי נחמד לדיילת".
מפה לשם, לאחר דיון קצר עם גישור שלי, קצת פסיכולוגיה ומעט סבלנות, העניין נפתר והאישה הסכימה לחזור לשבת ליד בעלה. פיו. עוד משבר מאחורינו.
בטיסת לילה אחרת לניו יורק, המטוס כולו היה חשוך וכולם ישנו בנחת. עמדתי בגאלי האחורי עם כמה דיילים. פתאום ניגשה אלינו אישה חרדית, ואמרה שיש לה בעיה. מהבחור שיושב לידה עולה ריח מאוד לא נעים, בלשון המעטה, והיא לא מסוגלת יותר לשבת לידו. "האם יש מקום אחר שאליו אוכל לעבור?" שאלה.
היו לנו מספר מקומות פנויים במטוס, ולכן בדקנו האם נוכל להושיב אותה מחדש ליד אישה, כדי שהיא תרגיש יותר בנוח. מצאנו מקום עבורה ולאחר שהתמקמה, הסתקרנו מאוד לדעת איך קרה מלכתחילה שכאישה חרדית היא הסכימה לשבת ליד גבר. בדיקה קצרה בסידורי ההושבה העלתה את האמת המביכה. האדון שישב לידה ושלמרבה הצער באמת הריח רע, היה לא אחר מאשר הבן שלה. מן הסתם בבית הוא כבר קיבל "מקלחת" הגונה.
אחד העניינים המשעשעים בטיסות לפריז הוא השפה. הנוסעים היהודים–צרפתים אוהבים מאוד את ישראל והם משתדלים לבקש את השתייה והאוכל שלהם בעברית צחה.
כשאנו מחלקים שתייה הם מבקשים: "קוקה" (קוקה קולה) עם "שלג", "ברד" או "זכוכית" (אה, התכוונתם לקרח). כשקר להם בגלל המיזוג הם מבקשים: "שטיח", "מגבת", "וילון", או "מפית", כשבסך הכול הם רוצים עוד שמיכה. והשיא שלי היה כשיום אחד נוסעת צרפתייה ביקשה ממני, אם אפשר בבקשה, "מטאטא לשיניים".
כשהנוסעים הישראלים מתרגשים בדרך לטיול בחו"ל, הם מתחילים להתאמן עלינו. די משעשע כשנוסע מבקש לשתות, לאכול, או לנשנש משהו בעברית, ולאחר שקיבל את מבוקשו הוא עונה ב–Thank you
מנומס. התרשמנו. מצד שני, עד היום לא ברור לי לחלוטין מה רצתה אותה נוסעת שביקשה שאמזוג לה "Scotch on the rocks" (וויסקי עם קוביות קרח), "אבל בלי קרח!" שאלתי: "אז פשוט להביא לך כוס וויסקי?" והיא חזרה על בקשתה: "לא, לא, אני רוצה סקוטש און דה רוקס, בלי קרח". לא הבנתי.
ויש גם סיפורים רציניים יותר. אפילו מרגשים, אם תרצו. כדיילים, מלמדים אותנו ומבקשים מאיתנו במהלך הקורס לתת לנוסעים את השירות הטוב ביותר. כחלק מכך, אנחנו משתדלים לשים לב להתנהגות חריגה אצל הלקוחות שלנו, ולנסות לעזור להם במקרה שהם נתונים במצוקה.
כך בטיסה מלוס אנג׳לס לתל אביב, אחד הדיילים הבחין בקבינה החשוכה שמרבית הנוסעים ישנים פרט לנוסעת אחת. הוא הקפיד לבדוק מה איתה מפעם לפעם, ולאחר זמן, כשהבחין שאותה אישה נראית מוטרדת מאוד ושאינה ישנה, הוא ניגש ושאל אם הכול בסדר. היה לה לא נעים והיא אמרה שפשוט קשה לה להירדם. הוא התעקש ושאל שוב אם הכול בסדר. ואז היא סיפרה לו שבנה משרת בצה"ל כחייל בודד. היא קיבלה שיחת טלפון לביתה בארצות הברית, שבה הודיעו לה כי הוא נפצע במהלך פעילות מבצעית. בלי לחשוב פעמיים, קנתה כרטיס ועלתה על הטיסה ארצה ברגע האחרון. חוסר היכולת להתעדכן על מצבו במהלך 14-15 שעות הטיסה הארוכות מלוס אנג'לס, היה קשה עבורה מנשוא, ובראש שלה רצו, כצפוי, תמונות מהסוג הגרוע ביותר.
הדייל ביקש את שמו של בנה והלך לתא הטייס. מנהל השירות בטיסה והטייסים החליטו לעשות מעשה. הם יצרו קשר עם הארץ דרך המערכות בקוקפיט וביררו מה מצבו של אותו חייל ובאיזה בית חולים הוא שוכב פצוע. הדייל חזר אל הנוסעת, והרגיע אותה שבנה נמצא בהכרה מלאה, והוא מאושפז אך מצבו סביר. הנוסעת הנרגשת פרצה בבכי והודתה לצוות על המאמץ. בהמשך, שלחה גם מכתב תודה מרגש.
וסיפור קטן לסיום. לפני מספר חודשים טסתי לאתונה. פרופיל השירות בטיסה זו הוא קצת שונה, כיוון שהטיסה קצרה באופן יחסי ולכן הנוסעים לא מקבלים ארוחה מלאה, אלא כריך מוצרלה או טונה ובקבוק מים.
במהלך הטיסה חזור, כשחילקתי את הסנדוויצ׳ים, סיפרה לי אחת הנוסעות שהיא לא יכולה לאכול את הכריך מטעמי בריאות. בכל אופן הגשתי לה את סנדוויץ׳ המוצרלה ואמרתי לה שהוא טעים מאוד וכדאי לה לפחות לנסות. בזמן שאספתי את האשפה מהארוחה, ראיתי שאותה נוסעת לא אכלה דבר. שאלתי, והיא אמרה שלחם לבן גורם לה לכאבי בטן. שאלתי אם לחם דגנים יעזור. היא ענתה שכן. ניגשתי למחלקת העסקים, לקחתי כמה לחמניות דגנים והבאתי לה. היא הייתה המומה מהמאמץ לכאורה שעשיתי עבורה, למרות שמבחינתי זה היה טריוויאלי. לאחר שסיימה לאכול היא ניגשה למטבח עם דמעות בעיניים ואמרה שהיא לא יודעת איך להודות לי.
סיפרה שהיא מסורתית ואוכלת רק אוכל כשר, ושביום שלפני החזרה לארץ נגמר לה האוכל שהביאה איתה. מכיוון שבלילה החנויות כבר היו סגורות, לא יכלה לרכוש פירות וירקות, ושממש מוקדם בבוקר הם יצאו עם הטיול המאורגן לכיוון שדה התעופה, ומאז היא מאוד רעבה ולא היה לה נעים להגיד שום דבר. מעשה שהיה פשוט בשבילי, גרם לה להרגיש "הכי בבית בעולם". מבחינתי היה שווה.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם