"ההרכב הגנטי של העדה הדרוזית באמת מדהים"
דורות של הסתגרות, היצמדות לאדמה והימנעות מקבלת חברים חדשים הפכו את העדה הדרוזית לחלומם של חוקרי הגנטיקה. 120 מבחנות שיצאו ממג'דל־שמס ומבית־ג‘אן לארה"ב עשויות לסייע במציאת תרופה למחלות תורשתיות
לילה יורד על בית־ג‘אן. במרחק חמישה קילומטרים משם פסגת הר מירון נצבעת שחור. במעלה השביל המתפתל בין בתי הכפר צועדת־מתנשפת משלחת משולשת: גבר בחלוק לבן שמדי פעם נעצר להגיד שלום לעוברים ושבים, אחות הנושאת תיק עמוס מבחנות ומחטים, וגבר נוסף שנוצֵר תחת בית־שחיו ערמות של טפסים. לו היה זמן אולי היו פוקדים את המערה בג'בל חיידר - שנים ארוכות התגורר בה לא אחר מבהאא א־דין, אחרון הנביאים הדרוזים – אבל השעה דוחקת, ובבית משפחות סלאלחה, טאפיש וקבלאן מחכים למשלחת בקוצר רוח.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את שלוש המשפחות, כמו את יתר המתנדבים הדרוכים למשימה, בחר בפינצטה פרופ‘ ג‘מאל זידאן - מנהל המכון האונקולוגי בבית החולים זיו בצפת בימים, וראש המשלחת המבקרת בבית־ג‘אן בלילות. מלאכת הברירה תבעה ממנו תחקיר מעמיק על מקורה הגיאוגרפי של המשפחה המורחבת ובחינת שמות המשפחה והמידע שהועבר מדור לדור, אבל לנגד עיניו ניצבה המטרה שלשמה יצא לקחת דגימות דם משכניו לכפר: מחקר גנטי גדול ראשון שמתמקד כולו בעדה הדרוזית.
את התועלת הרפואית שיניב המחקר צפה מראש; לממצאים שיתגלו על הדרך וייתנו גושפנקא לאמונה הדרוזית - פחד לקוות. אם לחטוא בספוילריזם, נגלה כבר כאן שלא רק הדמיון הגנטי שחולקים הדרוזים צף בבירור מבין הממצאים; בדרך הונפקה לעדה הדרוזית "תעודת לידה" שאיששה את האמונה על אודות היווצרותה אי שם במאה ה־11.
"שלחנו את הדגימות למעבדות בארה"ב בידיעה שהמעטפה הזו יכולה לחשוף משהו הפוך לגמרי ממה שאני מאמין בו כדרוזי", משחזר זידאן. “אני לא יכול להגיד שהופתעתי מהתוצאות, אבל בהחלט שמחתי. הדרוזים סבלו ושילמו מחיר כבד מאוד לאורך מאות שנים כדי לשמר את העדה, והממצאים הגנטיים מוכיחים את זה. ראינו למשל ששיעור ההתבוללות בעדה היה נמוך מאוד - פחות מאחוז אחד. כלומר, דרך הגנטיקה מצאנו שיותר מ־99 אחוזים מהדרוזים הקפידו על נישואין בתוך העדה, ולשמור על כך במהלך אלף שנה זו משימה לא קלה".
המוטיבציה למחקר לא הייתה רצון לצאת למסע היסטורי או לעמת את ספרי הדת הדרוזיים עם המדע המודרני, אלא יעד אחר המאפיין מחקרים מסוג זה: מציאת קשר בין הפרעות גנטיות למחלות. לצורך כך ניגשו שלושת מובילי המחקר – פרופ‘ איתן פרידמן, פרופ‘ זידאן ופרופ‘ גיל עצמון - למעבדה הגנטית האנושית הטובה בישראל: העדה הדרוזית.
אם ניכנס לרגע לראש של גנטיקאי, שתי תכונות עשויות להפוך קבוצת אוכלוסייה מסוימת לשדה מחקר אופטימלי לאיתור גורמים למחלות גנטיות. הראשונה היא רמת הסגירות: עדה סגורה הרמטית - כלומר כזו שמשמרת נישואין בין חבריה בלבד, מתגוררת באזור גיאוגרפי תחום ומקפידה שלא לקבל לשורותיה אנשים מבחוץ - תועיל למחקר. התכונה השנייה היא הגיל ההיסטורי של הקבוצה: עדה צעירה באופן יחסי מחזיקה ביתרון בולט למול אחיותיה המקשישות, שכן הזמן שעבר מאז היווצרותה לא אפשר “מהילת" הגנום במאפיינים גנטיים שיובאו מעדות אחרות.
קחו את למשל את האמיש. הקהילה הנוצרית הפרוטסטנטית שנפוצה בצפון אמריקה, היא פסגת חלומותיו של כל חוקר גנטיקה. הכת המסוגרת, שסידרה להריסון פורד מועמדות יחידה לאוסקר, מנהלת חיים מנותקים מן העולם המערבי, ומנדה בעקביות בני משפחה שאינם מחויבים למערכת החוקים הנוקשה. כת האמיש קיימת רק כ־300 שנים - עולת ימים ממש במושגים של גנטיקה - ונשענת על מספר מצומצם של אבות מייסדים. התוצאה היא גנטיקה “נקייה", המאפשרת לבודד משתנים ולקשר בין הפרעה גנטית שמופיעה בקרב אנשי הכת בשיעורים גבוהים, לבין הביטוי הרפואי שלה - קרי מחלה שתופיע בשיעורים גבוהים בהתאמה.
"האמיש מהווים מעבדה סופר־טובה לחוקר, אבל הצרה באה מכיוון אחר: בני הכת לא מאמינים ברפואה קונבנציונאלית, כך שקשה להשיג שיתוף פעולה", אומר פרופ' עצמון, שזכה בעברו לחקור את הקהילה. "השריון נפרץ כשהקבוצה עמדה חסרת אונים מול מחלות מסוימות ששבו והופיעו בקרבה - פיגור למשל, או מחלות ילדות מסוימות – כתוצאה ממוטציות גנטיות שהתפתחו.
"באופן כללי, הפנייה שלנו דווקא לאוכלוסיות מבודדות עוזרת לנו לזהות את הקשר בין הגנטיקה למחלות מסוימות שנמצאות בשכיחות גבוהה באותה אוכלוסייה. הסיכוי שלי למצוא את מה שאני מחפש בקבוצות סגורות לעומת מה שאמצא באוכלוסייה הכללית גבוה לאין ערוך, כך שמבחינתי זה לחפש את המטבע מתחת הפנס. ברגע שתבין את הקשר בין המוטציה למחלה, בין סכרת או בכצ'ט הנפוצות בקרב הדרוזים לבין המופע הגנטי שלהן, אתה יכול להמשיך הלאה ולעבוד על תרופה".
את כתר האוכלוסייה המבודדת הגדולה ביותר בעולם נושאים היהודים האשכנזים בארה"ב - 6 מיליון איש שלא בכדי הפכו למושאי מחקר גנטי מועדפים. ריבוי המחלות הגנטיות שנוהגים להעמיס בנדיבות על כתפיהם של יהודי אשכנז, יודעים היום, קשור במחקר מוגבר, ולאו דווקא בקיומן של מחלות רבות יותר לעומת עדות אחרות. במקום טוב למעלה ברשימת מבוקשי המחקר ניתן למצוא גם את האיסלנדים, תושבי האי הגעשי בצפון האוקיינוס האטלנטי, שמציגים הומוגניות כמעט מוחלטת ומכאן יכולתם לסייע לגנטיקאי במלאכתו.
העדה הדרוזית בישראל היא האמיש המקומי, סוג של שמורת טבע גנטית. הדרוזים בארץ מונים כ־134 אלף איש בלבד - רבע ממספרם של האמיש. הם מקובצים באזור הצפון, מתחתנים בינם לבין עצמם, ועומדים לחגוג בעוד שנתיים אלף שנות קיום, כך שמדובר בעדה צעירה בהרבה משכנתה היהודייה.
"עשרים־שלושים דורות לקיומה של עדה הם כלום בפרספקטיבה גנטית", אומר עצמון, "ולכן הזהות הגנטית גדולה. בשלבים הראשונים אנחנו רואים חיבור חזק של הגנום וה‘ניק‘ (רצף הדי־אן־איי) נשמר. ככל שהאוכלוסייה גדלה והזמן עובר, הניק נשבר, מפני שקיים כל הזמן לחץ גנומי ליצור שונוּת".
כיוון שהדרוזים מהווים אוכלוסייה צעירה שלא נכנעה ללחצים הללו, מסביר עצמון, עדיין ניתן לזהות בפרטיה את מה שנקרא אפקט המייסדים. "אדגים את הרעיון באילוסטרציה פשוטה: שני בני זוג מגיעים לאי בודד. הם המייסדים, לצורך העניין. הזוג יולד את ילדיו, אלה יולדים את ילדיהם וכן הלאה, והאי מתמלא בפרטים שמשתייכים לאותו שבט. תוכלי לזהות את תכונות ההורים בדור הראשון - תכונות שמופיעות בשכיחות נמוכה יותר בדרך כלל באוכלוסייה הכללית - בדור השני וגם בדור העשירי, כי הגנטיקה לא נמהלה. בנקודה הזאת בדיוק הדרוזים נמצאים, האפקט עדיין פועל".
נחזור לבית־ג‘אן של שנת 2010, שם נעוצים שורשי המחקר שפורסם לאחרונה בכתב־העת European Journal of Human Genetics. עשרים חמולות מהכפר נבחרו, ומתוך כל אחת מהן נלקח "בית אב" אחד הכולל אבא, אמא וצאצא, ובעגה מקצועית - טריו. במקביל התבצע תהליך זהה, בניצוחו של ד"ר תייסיר מארי, בכפר מג‘דל־שמס. סך הכול 40 חמולות, 120 נבדקים.
"חלק מהחמולות המשפחתיות בכפרים מונות גם 500 איש", מסביר זידאן. "תיאורטית יכולתי לקבל את כל הדגימות מחמולה אחת: להגיד לאנשיה להגיע ביום אחד למקום מסוים, לקחת דם מכולם ולסיים בזה את חלקי. אבל זה לא היה מייצג, ולכן הקפדנו על בית אב מכל חמולה, עם כל המאמץ שכרוך בזה, כדי לראות האם יש שוני גנטי בין המשפחות. 120 דגימות שנשלחו לפענוח הן מספר מכובד מאוד בגנטיקה, ומכאן חשיבותו של המחקר".
ההחלטה לבזר ייצוג חמולתי התגלתה כנכונה. המחקר יגלה כי הדרוזים משמרים קשרי נישואין לא רק בתוך העדה, אלא גם בתוך החמולות המשפחתיות. מי שהמחיש את זה יפה היה חתאם, דמות בסרטו של ערן ריקליס "הכלה הסורית". הוא עזב את מג'דל־שמס לרוסיה, התחתן עם מקומית ומאז מנודה מהכפר ומהקהילה.
הדגימות שנאספו הועברו לפרופ‘ איתן פרידמן מאוניברסיטת תל־אביב ובית החולים שיבא. פרידמן, הוגה המחקר ומי שכבר שנים מתמקד בתחלואה אונקולוגית בקהילות לא יהודיות, הפיק את הדי־אן־איי, כלומר שלף את החומר הגנטי מתוך גרעין התא כדי שניתן יהיה לעבוד עליו. משיבא הפליגו הדגימות למעבדות המכללה לרפואה על שם אלברט איינשטיין בניו־יורק, שם חיכה להן עצמון, המכהן כפרופסור לגנטיקה במכללה במקביל לחברותו בסגל החוג לביולוגיה של האדם באוניברסיטת חיפה. האנליזה הגנטית, פענוח הרצף וריכוז החומר התבצעו בניו־יורק בעזרתם של ד"ר דן בן־אברהם מהמכללה וד"ר שי כרמי מאוניברסיטת קולומביה המקומית. מי שסיפק תמיכה כספית משמעותית לפרויקט היה שייח‘ מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית.
עצמון, המתמחה בגנטיקה של אוכלוסיות, שקד חמש שנים קודם לכן (בעזרת פרופ‘ פרידמן ופרופ‘ הארי אוסטרר) על מחקר שעסק בגנטיקה יהודית, וממצאיו הרעישו את העולם: הוכח שיהודים מעיראק, מפולין, מספרד או מסוריה חולקים זה עם זה יותר מרכיבים גנטיים משותפים מאשר עם האזרחים הלא־יהודים במדינות ה"מארחות". לגמרי במקרה, ובלי שהצוות האחד יידע על פועלו של האחר, נערך באותו זמן מחקר גדול של חוקרים מהטכניון ובית החולים רמב"ם בראשותם של ד"ר דורון בהר ופרופ‘ קרל סקורצקי, שהגיעו לאותן המסקנות בדיוק ולכותרות ענק בעיתונים. אגב, עם תום המחקר מיהרו ראשי הצוות של שני המחקרים לפנות לכתבי־עת נחשבים כדי לפרסם את התוצאות, אבל בקו הסיום, והודות לצוות הזריז של ה־American Journal of Human Genetics, הקדים עצמון את עמיתיו בשבועיים וזכה בבכורה.
שני המחקרים הצביעו על זיקה גנטית בין חברי הקהילות היהודיות בלבנט לבין שכניהם הלא־יהודים - ולמרבה הפליאה, דמיון גנטי גדול התגלה אז בין היהודים לדרוזים. "במחקר הקודם חיפשנו מוטיב גנטי מרכזי לכל היהודים, ולא מצאנו. במחקר הנוכחי חיפשנו באותו אופן מרכיב גנטי מרכזי אצל הדרוזים, ושוב לא מצאנו, כיוון שהמונח ‘גן יהודי‘ או ‘גן דרוזי‘ שגוי מיסודו", מסביר עצמון. "יש מקטעים שלמים של די־אן־איי שחופפים בין שני פרטים מאותה קבוצת אוכלוסייה: בקרב היהודים תמצאי חפיפה בין הונגרים למרוקאים באזור מסוים בגנום, ובין יהודים אנגלים לטוניסאים באזור אחר שלו. זה יכול להיות מקטע ארוך חופף או כמה מקטעים קטנים, ואם את תוחמת את כמות המידע הגנטי ששווה בין שניהם תראי שהוא גדול מאוד, אבל לא בהכרח מצוי באותו אזור.
"בין כל שני יהודים שתיקחי מהרחוב תמצאי תמיד קרבה כמו של בן־דוד רביעי או חמישי, רמת שיתוף של שניים־שלושה אחוזים מהגנום. אותו דבר מצאנו לגבי הדרוזים. ברזולוציה פחות גדולה, את רואה את הדרוזים כיחידה הומוגנית אחת שנבדלת באופן משמעותי מיתר האוכלוסייה במזרח התיכון. אם תעברי למיקרוסקופ, תראי ארבע אוכלוסיות דרוזיות שונות זו מזו, שלכל אחת מאפיינים גנטיים משלה. שני דרוזים מהגליל חולקים ביניהם יותר מן המשותף מאשר דרוזי מהגולן ואחד אחר מהכרמל".
תועלת נוספת שמניב המחקר היא ההבנה מתי התפצלו עדות שונות זו מזו והתגבשו כקבוצות נפרדות. המחקר שעסק ביהודים הצביע על מוצאם מהמזרח התיכון, וסימן קו התחלה גנטי – 2,500 שנה אחורנית לנקודה שבה התפצלו יהודי אירופה מיהודי המזרח. מחקר נוסף, שהתמקד ביהדות אשכנז, הראה כיצד אירועים היסטוריים משפיעים באופן מובהק על הגנום: מגפות, רדיפות, פרעות ואנטישמיות שלחו את יהודי אירופה להסתגר באזורים משלהם, וכך נוצר מצב של "צוואר בקבוק גנטי" - אוכלוסייה שמתגוררת באזור תחום, מתחתנת בתוך עצמה, מתרבה ויוצרת דור הומוגני מבחינה גנטית.
במחקר הנוכחי, העוסק בדרוזים, ניגשו החוקרים שוב לבחון את ההיסטוריה במשקפיים גנטיים. הדמיון הגנטי המובהק, הראו הממצאים, מתחיל להסתמן החל מהמאה ה־11, אז נוצר אותו צוואר בקבוק: הקהילה הדרוזית התגבשה, הצטמצמה, חדלה לקבל לשורותיה חברים חדשים ומנעה יכולת "להידרז", ומאז הלכו והפכו הפרטים באוכלוסייה דומים יותר זה לזה מבחינה גנטית.
"אני מזכיר שוב, כחוקר, שמעבר לפרפראות ולבאזז הפוליטי, המוטיבציה של המחקרים הגנטיים באוכלוסיות היא יצירת מסד להבנת הקשר בין הגנטיקה למחלות", אומר עצמון. "עם זאת, המחקר מראה שניתן לחבר בין אלמנטים היסטוריים כבדי משקל לבין אירועים גנטיים. כלומר, כ‘תופעת לוואי‘ חיובית, המחקר הגנטי תומך בהיסטוריה".
בפברואר של שנת 1021 יצא לעת ערב הח‘ליף השישי של השושלת הפאטימית לטיול בהרי מוקטם שבמצרים. רכוב על חמורו ביקש הח‘ליף אל־חאכם באמר אללה להתייחד כהרגלו עם האל, אבל מטיול הערב הוא לא שב מעולם - או עדיין לא שב, יגידו המאמינים הדרוזים שמצפים לראותו באחרית הימים.
ארבע שנים קודם הכריז אל־חאכם על חמזה בן עלי, צעיר מבטיח שנחת בחצרו, כאימאם של דת ה"מוואחדון" - בני אמונת הייחוד, ששימרו מסורת ארוכה ועתיקה של אמונה באל אחד.
לו היה הדבר תלוי בהם, היו נשארים המאמינים הטריים עם שמה המקורי של דתם, שהתגבשה קודם היעלמותו של אל־חאכם. אבל רצה הגורל - או האוכלוסיות העוינות סביב – והשם שהודבק להם ונטבע עד היום, "דרוזים", הוא למעשה כינוי גנאי. מוחמד בן אסמעיל א־דרזי היה שמו של אחד מנביאי השקר של העדה. הוא הצטרף למוואחדון בתחילת דרכם, פעל יחד עם מפיצי הדת, ואז הפך עורו והוציא דיבתם רעה. בכך סיפק תחמושת בידי עמים אחרים לקנטר את המוואחדון ולכנותם בשמו של הבוגד. כך או כך, מאז ההכרזה של אל־חאכם והקריאה האחרונה של אחד ממשיכי דרכו להצטרף לדרוזים, לא קלטה העדה מצטרפים חדשים.
הגנטיקה כפי שנחשפה במחקר החדש צעדה יד ביד עם ההיסטוריה, ועקבות חומר "זר" אכן לא ניכרו במאגר הגנטי של חברי העדה במהלך אלף השנים האחרונות. אבל הממצאים לא נעצרו שם. "אחד הדברים שריגשו אותי במחקר הוא שמצאנו בתוך הגנום שלנו, שההיסטוריה של העדה מגיעה לא רק אלף שנה אחורה אלא 500 שנה לפני זה, לתקופה שבה נולד האסלאם", אומר פרופ‘ זידאן. "זה מרגש, אבל לא מפתיע: הדרוזים מאמינים למשל שהם ממשיכיו של נביא בשם סלמאן א־פרסי, יד ימינו של הנביא מוחמד ואחד האנשים החשובים בהפצת הדת המוסלמית. כלומר, לדת הדרוזית יש שורשים כבר בתקופה זו".
גם פרופ‘ קַיֵיס פֶּרוֹ, עד לא מזמן פרופסור מן המניין בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, לא מופתע מהממצאים הגנטיים. פרו, מומחה לדרוזים ולקבוצות האתניות בסוריה ולבנון, לוקח אותנו למסע בזמן אל המאה השישית לספירה, לימים שבהם מוחמד עסוק בעשיית נפשות לדת החדשה. "באותה תקופה קיבלו הדרוזים עליהם את האסלאם, והמשיכו לשבת באותם אזורים כמו היום - יש לנו ריכוז בגליל המערבי, ריכוז ממטולה עד למרגלות החרמון המערבי, ריכוז שלישי למרגלות החרמון המזרחי ועד דמשק, רביעי באזור חאלב, וחמישי באזור שמעל ביירות. בזה האחרון ישבה נסיכות שנקראת תָנוּחית, של שבט גדול מהסביבה. אם בודקים בכרוניקות רואים שישנו קשר ברור בין הופעת הדת הדרוזית ובין התנוחים, כלומר יש עדויות היסטוריות שמראות שהתנוחים קיבלו עליהם את עקרונותיה באזורים שישבו בהם.
"קיומו של קשר כזה בין הדרוזים לתנוחים, שהתרכזו באזור שנים רבות לפני ההכרזה על הדת ב־1017, יכול להסביר למה הדרוזים שמרו על ההומוגניות הגנטית קודם ייסוד הדת. טענתי בעבר באחד המאמרים שלי שהדרוזים היו קבוצה אתנית מגובשת כבר לפני היווצרות הדת, ולכן לא בכדי הם קיבלו אותה ושימרו את הקבוצה".
הדרוזים, ממשיך פרו, החלו כתנועה בפלג האיסמעילי השיעי. "אנחנו רואים את זה בדיאלקט הקרוב בין הדרוזים לאיסמעילים ולעלאווים. אם תקראי בכתבי הדרוזים (מה שלא יקרה כנראה בקרוב, מתוקף היותם פתוחים רק לעוקאל, חכמי העדה - י"א), תראי שהם יונקים מהפילוסופיה האיסמעילית ממש. יש בהם תפיסות ניאו־פלטוניות, גנוסטיות, מונחים משותפים כמו ‘האצלה‘, כך שאם תשימי אותם לצד כתבי דת איסמעיליים, אפשר להתבלבל ביניהם".
ממצאי המחקר הצביעו על דמיון חזק בין הגנום הדרוזי לקבוצות ערביות במזרח התיכון, וחשפו גם אלמנטים גנטיים מאירופה, ממרכז דרום אסיה ומאפריקה. אני תוהה בקול אם העיניים הכחולות, שנראות לא מעט בקרב הדרוזים, קשורות במאפיינים גנטיים שיובאו מאירופה. כאן פרו מתקומם. "במשך אלפי שנים הסתובבו באזור פיניקים, יוונים, רומאים, טורקים - מי יכול לקבוע שהעיניים הכחולות שייכות דווקא לאירופים? בקרב המוסלמים באזור חאלב יש הרבה בהירי עיניים. הרבה לפני קום האסלאם היו הגירות שיצרו מציאות אתנוגרפית חדשה, ואי אפשר לבוא נקודתית ולומר שהדרוזים מושפעים מהצלבנים דווקא. לעולם לא נוכל להיכנס למעבדה ולשים את האצבע על המקור המדויק. בהיסטוריה אנחנו תמיד עובדים בספקולציות, אבל אין ספק שהגנטיקה מסבירה טוב מאוד את ההיסטוריה הדרוזית".
ולאן מתקדם המסע הגנטי מכאן הלאה? זידאן, המשמש גם פרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר־אילן, כבר התחייב לערוך שני מחקרים נוספים באותה מתודולוגיה, הפעם על אוכלוסייה מוסלמית ואוכלוסייה נוצרית. פרידמן מתכוון להמשיך לחקור את הנטייה לפתח סרטן בקרב האוכלוסייה הלא יהודית. הוא מנסה להשיג מימון למחקר חדש "במטרה לערוך השוואה בין הרקע הגנטי של הדרוזים לזה של האשכנזים כדי להראות את מידת הדימיון ביניהם". עצמון מצהיר שהוא מעוניין להמשיך עם העדה הדרוזית, כי "ההרכב הגנטי שלה באמת מדהים". מדבריו עולה כי חלון ההזדמנויות של החקר הגנטי, לפחות בדרך העבודה הנוכחית, לא יאפשר לרוח לנשב בו עוד הרבה זמן.
"כשיהודי מתחתן עם בת זוג מתפוצה אחרת, ברמה החברתית זה כמובן דבר מבורך, אבל ברמת החקר הגנטי זה עלול להיות בעייתי. כשאני חוקר פרט אני חוזר שני דורות אחורה; חשוב לי שארבעת המרכיבים של אותו פרט יהיו מאותה ארץ מוצא, כי אם הפרט הוא מיקס, יש לי בעיה להפריד בין המשתנים. היום כשיש לי נישואי תערובת, וגיור של יהודים מכל מיני מקומות - ואם נצא מגבולות הארץ, יש למשל נישואין בין היספנים ואפרו־אמריקנים - הגנום הולך ונמהל. כך שזה הזמן להפשיל שרוולים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם