ראשי » סגנון » מגזין

מתקשים לזכור? ערן כץ ילמד אתכם איך משתפרים

לא מוח גאוני, לא שאיפה להצטיינות ולא נכונות לעבודה קשה. לפי ערן כץ, העצלות היא זו שדחפה אותו לחפש קיצורי דרך וטכניקות חשיבה, והפכה אותו לגורו־זיכרון עולמי שמספר בכל מקום על סגולותיו של הראש היהודי

חמש־עשרה. זהו מספר השפות, כולל עברית, שאליהן תורגמו ספריו של ערן כץ, האיש שבנה קריירה מפוארת מלימוד ופיתוח טכניקות זיכרון: אנגלית, איטלקית, גרמנית, דנית, טורקית, מקדונית, יפנית, קוריאנית, אינדונזית, וייטנאמית, תאית, סינית קנטונזית וסינית מנדרינית. אופס. יש פה רק 14. מהי השפה ה־15? גם כץ אינו זוכר.

אבל קטן עליו. עם מכירות של חצי מיליון עותקים רשמיים מספריו בארץ ובעולם, ועוד כמה מאות אלפי עותקים פיראטיים, זה לא מה שישבור אותו.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
בשנה האחרונה שוקד כץ על כתיבה של סדרת ספרים בשפה מעט שונה מזו שבה השתמש עד היום: ספרי ילדים שיעסקו גם הם בנושא הזיכרון. "הורים שואלים אותי אם יש משהו בתחום הזה שיכול להועיל לילדים שלהם", הוא אומר. "האמת היא שילדים משתמשים בטכניקות זיכרון בצורה הכי טובה, כי יש להם דמיון והומור מפותחים. הספר הראשון, שייצא לקראת ראש השנה, הוא סיפור פנטזיה על יצור שעוזר ליצור אחר לזכות בתחרות של זכירת טעמי גלידה, תוך שילוב של כל מיני שיטות המתאימות לילדים".
ככל הנראה, הספרים הללו לא ידרבנו את הילדים להצטיין בלימודים, כי כץ עצמו טוען שהוא נגד הצטיינות כזו. "אני בעד להצליח - לא לנסות להצטיין", הוא אומר.

מדוע?
"כי הצטיינות דורשת משאבים שבאים על חשבון דברים אחרים. הרבה אנשים מנסים להצטיין, לא כדי להוכיח לעצמם אלא כדי להוכיח לסביבה שלהם - ההורים, החברים. זה מפעיל הרבה לחץ וגורם עוגמת נפש. אם אתה מנסה רק להצליח, ומקבל 8־9 ולא 10, החיים שלך יותר קלים. אתה נהנה ממה שאתה עושה, ויש לך פרופורציות בחיים. הצטיינות זה סוג של אובססיביות, ואני נגד כל אובססיה".

כץ, בכור מבין שני אחים, נולד בחיפה ב־1965 לשלי ולפאול, עובדי רפא"ל. הוא למד בבית הספר היסודי רוממה עד שהיה בן 7, אז עברה המשפחה לארה"ב, לצורך השלמת הדוקטורט באווירונאוטיקה שעליו עמל אביו באוניברסיטת סטנפורד. כשהיה ערן בן 11 חזר עם משפחתו לארץ, לחיפה, ואת שנות התיכון העביר בבית ספר אליאנס בעיר. לדבריו, הוא היה תלמיד עצלן. "בזמנו לא היה אינטרנט ולא יותר מדי טלוויזיה וריאליטי, אז הלכנו לים ונפגשנו עם חברים בכל מיני מקומות. זו הייתה פעילות חברתית נחמדה יותר מאשר לשבת, לדגור בבית הספר ולהצטיין. היתרון הגדול של העצלנים, כמו שאני הייתי בבית הספר, זה שהם מחפשים דרכי קיצור. אני חיפשתי דרך להצליח בלימודים בלי לוותר על הבילויים, ומצאתי". 

את דרך הקיצור שלו מצא כץ בספריו של הארי לוריין, מומחה אמריקני בתחום שיפור הזיכרון. "לוריין היה כמו קוסם שלימד קסמי זיכרון. בספרים שלו הוא מביא שיטות שהתפתחו בתקופת יוון הקלאסית ובתקופה הרומאית, ומתבססות על אסוציאציות ודמיון. בסך הכול, טכניקות זיכרון לא התחדשו באלף השנים האחרונות. היוונים וחכמינו זיכרונם לברכה השתמשו בהן כי לא הייתה להם ברירה; הרי לא היה מחשב או סמארטפון. בכלל, העם היהודי, שהייתה לו מסורת להעביר, ידע שאי אפשר לסמוך על כתיבת ספרים כי לגויים יש נטייה לשרוף אותם, ולכן הוא צריך לשמר את הזיכרון בצורה פרטנית וקולקטיבית". 

כץ ראה שהשיטות של לוריין עובדות, והשתמש בהן - באותו שלב רק כדי לעבור את בחינות הבגרות, בלי לשאוף גבוה מדי. לאחר הלימודים התגייס לנח"ל, ובתום שירותו עשה תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במנהל השוק האירופי בברוז' שבבלגיה. אחר כך שימש במשך שנתיים כמנהל מכירות של חברה לניהול רפואי, ובשש השנים הבאות כמנהל השיווק של בנייני האומה. 
 

חוברת שהוציא בעת לימודיו באוניברסיטה הייתה הסנונית הראשונה לעיסוקו בתורת הזיכרון. "יצא לי לראות בטלוויזיה את צ'אן קנסטה, מין קוסם שהיה עושה תרגילי זיכרון עם מספרים וטוען, כמו אורי גלר, שיש לו כוחות־על. אני חטפתי קריזה קלה. אמרתי: שום כוחות־על! אני אלמד את כולם איך עושים את זה. כתבתי חוברת, צירפתי לה קסטה, ומכרתי אותן בהצלחה מבית לבית. אנשים נהנו מזה, וזו הייתה פרנסה טובה. אחר כך, כשהתחלתי לעבוד, דגדג לי לכתוב ספר על הנושא". 

ב־1999 ראה אור "סוד הזיכרון המצוין" (הוצאת מודן), שבו לימד כץ כיצד ניתן לזכור בעזרת טכניקות פשוטות ויעילות מאות מספרי טלפון, שמות של אנשים, הרצאות שלמות בעל פה ועוד. זמן קצר אחר כך הוא זומן להתארח בתוכנית הטלוויזיה שתשנה את חייו. "בתקופה ההיא כולם ראו את דודו טופז. עמדתי שם מלא אימה. כל המדינה הסתכלה עליי, ולא רק שפחדתי פחד מוות לדבר, הייתי צריך לזכור המון פריטים בלחץ היסטרי. לזכותו של דודו ייאמר שהוא ראה שאני די בפאניקה, ומאוד הרגיע אותי. עד היום אני זוכר לו את זה לטובה, שהייתה לו האמפתיה והאנושיות הזאת". 

שידור התוכנית הקפיץ את כץ לתודעה הציבורית, ואת ספרו לרשימות רבי־המכר. ההצלחה גרמה לו להבין שייעודו בחיים הוא לעזור לאנשים לשפר את זיכרונם, והוא החל להעביר סדנאות והרצאות בנושא. באותה שנה אף נכנס לספר השיאים של גינס, כשהצליח לחזור קדימה ואחורה על מספר בן 500 ספרות. "לקח לי יותר משעה ללמוד את זה", הוא מספר. "השתמשתי בשיטה בשם 'החדר הרומאי', שבה הופכים ספרות למילים, ויוצרים מהן סיפור אסוציאטיבי. זה עניין של אימון. לפני כמה חודשים תוכנית טלוויזיה קוריאנית ביקשה שאעשה את זה שוב, ולקח לי רק עשרים דקות".
 

בספרו הבא, "סוד המוח היהודי" (מודן, 2002), כץ יצא מן המסגרת העיונית וטווה את שיטותיו לתוך ספר עלילתי דווקא. הסיבה לשינוי, הוא אומר, פשוטה: "ספרי עיון כמעט אף אחד לא מצליח לגמור. באיזשהו שלב מבינים את הפרינציפ ומפסיקים לקרוא באמצע. אני רציתי שאנשים יסיימו את הספר, והדרך לגרום להם לעשות את זה הייתה סיפור עלילתי".

ג'רום זומר, גיבור "סוד המוח היהודי", הוא צעיר ססגוני שלצורך הצלחתו במבחני האקדמיה נעזר בשלל אנשים חכמים, שמלמדים אותו על שיטות זיכרון יהודיות מסורתיות ועל פיתוח האינטליגנציה והחשיבה ביהדות. "בספר מוזכרים דברים שמוכרים בעיקר לאנשים דתיים ופחות לאחרים, כמו לימוד בחברותא או מושג השקלא וטריא", אומר כץ. "רציתי לקחת את הטכניקות הללו ולבדוק אותן מההיבט הפרקטי, איך הן יכולות לתרום לכל אדם, ולא רק ליהודים".
 

המחקר שקדם לספר, אומר כץ, היה אדיר בהיקפו, וארך כשנתיים. "לא היה לזה סוף, והייתי חייב להתמקד. ספר זה פרויקט. לצערי, לפעמים אני משקיע בספרים שלי יותר מדי. יש בי קנאה בקולגות שכותבים ספר תוך חצי שנה, רק ממה שעולה להם בראש. אני משקיע גם בכמות המידע וגם בסיפור. אבל זה נחמד, כי אני מקבל הרבה פידבקים. אין לך מושג כמה אנשים צלצלו לשאול אותי איפה זה 'קפה לדינו' בירושלים שמוזכר ב'סוד הזיכרון היהודי' - אבל הוא דמיוני לגמרי. היה גם מפיץ בשוויץ שהתקשר ושאל עם מי סוגרים הסכם לקניית קולקציית החולצות שעיצב ג'רום".

בחו"ל הספר נקרא Jerome Becomes a Genius- ג'רום הופך לגאון. המילה "יהודי" לא מופיעה בכותרת. 

"הכול מטעמי שיווק. בחלק מהמדינות, המילה 'יהודי' היא קצת יותר מדי בשבילם. דרך אגב, גם בארץ אני לא בטוח ש'סוד המוח היהודי' הוא שם מספיק טוב. בדיעבד ייתכן ש'ג'רום הופך לגאון' היה טוב יותר. אבל המטרה שלנו הייתה ליצור עניין, והשם 'סוד המוח היהודי' מושך את העין וברור על מה הספר".

כץ מתגורר בירושלים, נשוי ליעל ואב לשתי בנות. מי שלא ראה אותו מעולם, יכול להסיק מהבקיאות במקורות היהודיים שמפגינים ספריו ומהכבוד שהוא רוחש לשיטות הלימוד היהודיות, שמדובר באדם דתי. "אני ישראלי, ואני יהודי", מסביר כץ בפשטות את ההתעניינות שלו בנושא. "פעם עבדתי אצל מישהו, חילוני לגמרי, ויום אחד ראיתי אותו קורא בתנ"ך. שאלתי אותו 'מה, אתה דתי?' והוא ענה: 'התנ"ך יפה מכדי שיישאר רק אצל הדתיים'. 

"אני אדם סקרן מטבעי. קראתי את הקוראן ואת הברית החדשה, וקראתי גם תנ"ך ומשניות ותלמוד - ואני אומר לך, חד וחלק: היהדות קורעת את כולם בהליכה. גם מבחינת החוכמה, גם בצורת הביטוי וגם ברגש. היא הכי יפה. מותר לי להגיד את זה, כי אני אחד הבודדים שיכולים להשוות. תגיד לאנשים 'קוראן', תגיד להם 'ישו', והם יאמרו - 'אל תדבר איתי על זה, זה חילול הקודש'. אבל איך הם יידעו אם לא ישוו? אני תמיד בעד לשמור על ראש פתוח. קראתי גם את 'מיין קאמפף' של היטלר - שלצערי הרב, הוא ספר יוצא מן הכלל. האיש היה מוכשר, לא נעים להגיד". 

הקריאה בחוכמה היהודית, אומר כץ, הייתה בעבורו תענוג, והוא ביקש להעביר גם לאחרים תובנות פרקטיות ממנה. "נפגשתי עם הרב ישראל מאיר לאו, והוא אמר לי, כמו גם רבנים אחרים, שהוא אהב מאוד את 'סוד המוח היהודי', כי הספר הזה מקרב אנשים ליהדות. אמרתי לו: כבוד הרב, לא התכוונתי בכלל. אז הוא ענה, 'זה בדיוק העניין: מתוך שלא לשמה בא לשמה'. גיליתי שדתיים מתלהבים מזה שחילוני כותב דברים יפים על היהדות. לא ידעתי עד כמה הציבור הדתי צמא לאהבה הזו, ונורא רוצה שיגידו שהוא בסדר". 
 

סיפור האהבה הזה התפתח למקומות לא צפויים. כץ הוזמן בעקבות ספריו להרצות בפני תלמידי ישיבה חרדים - "ולא רק ליטאים, שפתוחים יותר ובקיאים הרבה יותר בעולם החילוני מסביבם, אלא גם אחרים" - וגילה עולם חדש.

"את ההרצאה הראשונה שלי בישיבה נתתי כשהייתי בן 40 בערך. באתי עם כיפה כדי לכבד את המקום. אני זוכר שנכנסתי לשם, וכל החבר'ה הסתכלו עליי כאילו אני חייזר שנחת מהשמיים. בשבילי הם היו החייזרים. תוך כדי ההרצאה גיליתי את חוסר הקורלציה בין העולם שלי לשלהם, כי היו לי כל מיני התפלקויות. למשל אמרתי 'טלוויזיה', ופתאום שמעתי צקצוקים מהקהל. עם הזמן למדתי את הטרמינולוגיה הנכונה. אבל מה שהדהים אותי יותר מהכול הייתה העובדה שרק בגיל 40 נפגשתי לראשונה עם חרדים ודיברתי איתם. אז גם הבנתי שזו הפאשלה הכי גדולה במדינה שלנו - שחילונים לא מדברים עם החרדים שחיים לידם במשך עשרות שנים. אם הספר שלי לא היה יוצא, כנראה גם אני לא הייתי מדבר איתם. שואלים אותי לא פעם אם הספרים שלי קירבו אותי ליהדות, ואני אומר שיותר משקירבו אותי ליהדות, הם קירבו אותי ליהודים".

שואלים אותך גם למה אתה לא חוזר בתשובה? 
"כן, והתשובה היא שבאופן אישי זה נוגד את האמונה שלי שצריך לשמור על ראש פתוח ולא להיות קשור לדבר אחד בלבד. שאלתי פעם את אבא שלי אם הוא מאמין באלוהים, והוא ענה: 'זו לא השאלה הנכונה. השאלה היא האם אלוהים מאמין בך'. אז אני מאמין באלוהים, ואני חושב שאלוהים מאמין בי - בגלל שאני פתוח ויכול ליהנות מכל העולם. וחוץ מזה, אמרתי לך, אני עצלן. לקיים את כל המצוות זה לא בשבילי".

כץ מספר שבעקבות המפגשים עם בני הציבור החרדי, הוא הפך למליץ יושר שלהם. "התחלתי לספר עליהם לחברים שלי, וגם לראות בעצמי את ההבדלים ביניהם ולהבין שהם בני אדם כמו כולנו. אגב, במהלך עשר שנים כמעט שאני מרצה בישיבות, אני שם לב לשינויים מעניינים שמתרחשים שם, בעיקר בישיבות הליטאיות. חלק מהתלמידים נעשים מודרנים יותר, באים עם מחשבים ניידים. בהרצאות בכנסים אני רואה גם נשים חרדיות שמגיעות לשמוע ולשאול. מצד שני, בקהלים חרדיים אחרים קיימת הידרדרות. הרמה הולכת ויורדת, והחבר'ה מתנהגים קצת כמו בריונים. יש המון זלזול. נגיד, אם אני שוכח בהרצאה משהו, ישר צוחקים ומוחאים כפיים על זה שפישלתי. זה דבר שלא נתקלתי בו בעבר". 

כשמדברים על הזיכרון כמאגר אחסון שממנו נשלף מידע, עולה השאלה האם ניתן לפתח את מה שנקרא "זיכרון צילומי". "אני לא רוצה לדכא אותך ואת הקוראים", אומר כץ, "אבל לא היה ולא נברא בהיסטוריה האנושית אדם בעל זיכרון צילומי. כשאנשים משתמשים במושג הזה הם מתכוונים למישהו שמסוגל להסתכל בדף פעם אחת - או אתה יודע מה, אפילו חמש דקות - ולחזור אחר כך מילה במילה על הכתוב. אין ולא היה אדם בעולם שמסוגל לעשות את זה. אולי יש מישהו בעל זיכרון ויזואלי, שזוכר רעיונות או פרטים מרכזיים. אני מסתובב עם צ'ק של 5,000 שקל בתיק, ואומר לאנשים בהרצאות: תביאו לי אדם בעל זיכרון צילומי, ואתן לו את הכסף".

מספרים שהרב עובדיה יוסף היה בעל זיכרון כזה. על פי השמועות, הוא היה נכנס לחנות ספרי קודש, מדפדף בספרים וזוכר אותם בעל פה.
"אי אפשר לבחון עכשיו את הרב עובדיה יוסף, לצערנו, אבל אם הוא היה בחיים והיית נותן לו ספר של הארי פוטר ואומר לו: כבוד הרב, עמוד 248, יש לך 20 שניות לזכור אותו בעל פה - הוא לא היה מצליח. מה הוא כן הצליח? את מה שהוא שינן כל החיים. יכול להיות שאחרי דפדוף הוא היה זוכר ברמת העקרונות, זה גם אני יכול. אבל 'מבחן הסיכה' (לדעת לומר דרך אילו מילים תעבור סיכה הנעוצה בספר - א"מ) וכל הסיפורים האלה - זה לא קיים, אני נורא מצטער".
 

חלק מהקוראים יחלקו עליך.
"שיוכיחו. אני מבטיח 5,000 שקל למי שיבוא ויוכיח".

באמצעות השיטות שלך אתה יכול לזכור עמוד מסוים מתוך ספר, בהינתן מספיק זמן?
"אני לא מסוגל לזכור מילה במילה. יש שיטות, אבל זה ייקח לי חצי שעה, וזה משעמם אותי. הרבה אנשים שואלים איך לזכור בתוך זמן קצר טקסטים של מחזות או שירים. הטכניקה היא לקחת את המילה האחרונה במשפט ואת המילה הראשונה במשפט הבא, כך לאורך כל הטקסט, ולמצוא קשרי אסוציאציות בין זוגות המילים. ואז, ברגע שאתה מתחיל לשנן, כשאתה מגיע לסוף המשפט כבר יש לך רמז למשפט הבא, והרבה יותר קל לך להתקדם". 

אחרי "סוד המוח היהודי" הוציא כץ ספרים נוספים, שלא זכו להצלחה דומה. ביניהם "האיש העשיר בירושלים", שבו מלוקטות תובנות מחכימות מדתות שונות בעולם (מודן, 2004), ו"הצחוק הזה מזכיר לי", שמלמד כיצד לזכור בדיחות ולספרן (מודן, 2006). לפני כשנה וחצי חזר כץ אל גיבורו מ"סוד המוח היהודי", ג'רום זומר, עם ספר המשך בשם "חמש מתנות למוח", המתמקד דווקא בשיטות למחיקת זיכרונות בלתי רצויים. הרעיון לכתוב על משהו הפוך כל כך מנושא העיסוק הרגיל שלו, מסביר כץ, עלה מהשטח. 

"אחת השאלות הנפוצות בהרצאות ובסדנאות שלי הייתה 'איך שוכחים?'. בהתחלה צחקתי: אני נותן הרצאה על זיכרון, ואתם שואלים אותי על שכחה? אבל ככל שעבר זמן גיליתי שיש דברים, כמו טראומות וכישלונות, שאנשים מאוד רוצים לשכוח. ובצדק: הדברים האלו מפריעים להם להתקדם בחיים. החלטתי לחקור את העניין ולכתוב בגישה הפרקטית שלי טיפים מעשיים, שיעזרו לאנשים לשים את הטראומות שלהם בסל המחזור ולהמשיך הלאה. אחרי שהספר יצא, היו פסיכולוגים שצלצלו וסיפרו לי איך הם מנסים ליישם את השיטות האלה עם המטופלים שלהם".
 

הרצון לשכוח ולהתקדם, אומר כץ, אינו עניין רק לאנשים פרטיים, אלא גם לעמים שלמים. "אם יש משהו שאפשר ללמוד מהעם היהודי, זה שהוא יודע לשמר את העבר, אבל גם להמשיך הלאה. להתקדם מכישלון לכישלון ומטראומה לטראומה בלי לאבד את ההתלהבות. זו הגדולה של העם היהודי, היכולת לצעוד קדימה עם כל המכות שהוא עובר, ולא להתמוטט. הנה, לא עברו יותר מדי שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, וכבר פיתחנו יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. איפה נשמע דבר כזה? לפלשתינים ייקח 300 שנה עד שהם יסכימו לעשות איתנו משהו - כי הם טבועים בעבר, בנקמה, בשנאה ובכעס".

גיבור הספר לומד שדווקא התמקדות בבעיה או בכאב יכולה להביא למחיקה של זיכרון לא רצוי. אנחנו רגילים לחשוב שההפך הוא הנכון: אם אתה מתמקד בבעיה, היא מעסיקה אותך כל הזמן.
"כן, אבל מצד שני, אם אתה לא מתעלם ממנה, אתה מסוגל לסגור את המעגל באיזושהי צורה. כשמשהו מעסיק אותך בלילה ומפריע לך להירדם - אם אתה מתמקד בבעיה ומודע לה ברמה כזו שאתה אומר 'מחר בעשר בבוקר אני אמצא לה פתרון', אתה מוריד אותה מסדר היום והיא כבר לא מציקה לך. אני שואל אנשים בהרצאות שלי מה עדיף: גירושין שבהם נפרדים ממישהו ב'ברוגז' ולא מדברים איתו יותר, או שיחה נוקבת וקשה שגומרת עם זה פעם אחת ולתמיד. כולם מעדיפים את האפשרות השנייה: התמקדות באמצעות שיחה, קשה ככל שתהיה, וסיום העניין".

אתה כותב שאפשר לתת לזיכרון פקודת "מחק". איך בדיוק?
"אתה פשוט אומר לו. זה סוג של אוטוסוגסטיה. אתה אומר לעצמך הרבה פעמים, למשל, 'אני לא אוהב ביסלי, אני לא אוהב ביסלי, אני לא אוהב ביסלי', ובסוף אתה באמת לא תאהב ביסלי".

ואם מישהו פגע בי והעליב אותי, איך אני מוחק את זה?
"אתה חוזר ואומר לעצמך: 'לא נפגעתי מהאדם הזה'. גם כדי לסלוח למישהו, אתה צריך לחזור על זה כמה עשרות פעמים. כי בפעם הראשונה אתה לא סולח לו באמת, וגם בפעם השנייה והשלישית, אבל ככל שאתה חוזר על זה - בסוף המוח באמת סולח. הוא יותר מטומטם ממה שאנחנו חושבים".
 

 
הדמות של ג'רום בספר הזה שונה לגמרי מדמותו ב"סוד המוח היהודי". הוא נשמע הרבה יותר רציני וחכם.
"ברור, הוא גדל והתבגר. אבל זה גם סוג אחר של ספר: הקודם היה יותר מצחיק, ו'חמש מתנות למוח' הוא ספר מתח לכל דבר. מה שלא הצלחתי כנראה להעביר לקוראים זה שאמנם סיפור העלילה הוא המצאה, אבל כל האירועים ההיסטוריים המתוארים, כולל הדמויות שהן חלק מפתרון התעלומה, הם אמתיים לגמרי. זו הסיבה לכך שבסין לא הוציאו אותו לאור בכלל - כנראה דרכתי למישהו שם על היבלות, עם המעשים השליליים של השלטון הסיני שבספר. בתאילנד, שנמצאת במידה רבה תחת השפעת סין, צנזרו את הספר והכריחו אותי לשנות בו המון דברים. ובקוריאה אמרו לי - סיפור פנטסטי, אבל אם לא אכפת לך, אל תדבר בריאיונות על צפון־קוריאה. אמרתי, בטח, אני לא רוצה להסתבך". 

מדוע למזרח הרחוק יש נציגות כל כך בולטת בין המדינות שבהן מופצים בדרך כלל הספרים שלך?
"משרד החוץ רצה להציג את ישראל באופן שלא רואים בדרך כלל בטלוויזיה, וחיפש מישהו שידבר במזרח אסיה על נושאים מעניינים, לא־פוליטיים. יצאתי לשם ודיברתי על טכניקות זיכרון, על יצירתיות ועל תעוזה, באופן שהדגיש את הצדדים היפים ביהדות ובישראל. בעקבות ההרצאות שם, החלה ההתעניינות הגדולה בספרים שלי. ביפן, אגב, התהליך היה הפוך: קודם פנה אליי סוכן של הוצאה לאור, ורק אחרי שהספרים התפרסמו והצליחו, הוזמנתי להרצאות.
 

"בניגוד לאירופה, שבה האנטישמיות מושרשת ויש קנאה כלפי היהודים, כמעט בכל ארצות המזרח אוהבים אותנו. זה נובע מהרצון שלהם להצליח ולהצטיין. הם רואים שיש כל כך הרבה זוכי פרס נובל יהודים, ושהיהודים נמצאים בכל מקום בהוליווד, בכלכלה ובעסקים - אז הם חושבים שיש פה איזה סוד. היהודים הם מבחינתם מודל לחיקוי".

איך מתרגמים בדיחות מקומיות או לשון תלמודית ליפנית?
"לא יודע, אני לא קורא יפנית. נתתי להם יד חופשית לתרגם. את הספר 'סוד המוח היהודי' תרגם מעברית אדם מכת ה'מקויה', שמכיר את ישראל. בקוריאה, מי שתרגמה מעברית גרה המון שנים בארץ. בכל המדינות האלה לא היה צורך לשנות את שם הספר ל'ג'רום הופך לגאון', כי דווקא היה יתרון שיווקי בכותרת שאומרת - בואו נראה איך אנחנו יכולים להפיק תועלת מהחוכמה היהודית".

הישג גדול ומפתיע רשם הספר גם באינדונזיה האסלאמית שבמזרח אסיה. "מה שמעניין באינדונזיה זה שהם מוסלמים פתוחים, נינוחים. הם אוהבים את היהדות. מישהו אפילו שלח לי תמונה של נשים עטויות רעלה שמחזיקות את הספר. יש שם מוסלמים עם שמות עבריים, חלק חברים שלי בפייסבוק. פעם אחת שאלתי אישה אינדונזית בשם מלכה איך זה שיש לה שם עברי, והאם היא יהודייה, אבל היא לא ענתה וניתקה את הקשר. התחלתי לחקור את העניין, והתגלה לי שיש שם הרבה יהודים מומרים ששמרו בסתר על דתם, עד היום. הם הולכים עם רעלה והכול, אבל שמחים בקשר עם ישראלי־יהודי כמוני.

"הספר שלי הצליח שם ברמות מטורפות. הוא מכר מאות אלפי עותקים, ואני יודע את זה גם על פי הכתבות והאזכורים שם, וגם מההורדות של הספר מאתרים פיראטיים. לא שראיתי משם גרוש אחד. גם לא מווייטנאם ומסין. המו"לים שם רמאים, לא משלמים".

על אף זיכרונו המצוין, כץ מחזיק בסמארטפון שלו רשימת אנשי קשר, כי "אני בעד טכנולוגיה; את הזיכרון שלי אני מחדד מספיק בהרצאות". ב־2008 הוא פתח את חברת Smart Memory, שמייצרת ערכות זיכרון. מטרת הערכות, מסביר כץ, היא לתת לאנשים כלים שיעזרו להם לפתח מיומנויות ספציפיות, למשל קליטת מילים בשפות שונות, זכירת שמות ופנים, ומניעת שכחה אצל אנשים מבוגרים ואצל ילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז. את הערכה מוכר כץ בעיקר בהרצאותיו. "תמיד רציתי להיות יצירתי ולהמציא את הגלגל, הבעיה היא שאנשים לא אוהבים שינויים. רוצים ספר וזהו. אז הערכה נמכרת אמנם בחנויות, אבל לא משתווה לפופולריות של הספרים או להרצאות ולסדנאות שאני מעביר".

מה עם ספר חדש למבוגרים, אתה מבשל משהו?
"לא, עדיין לא. אבל אני מבטיח שיהיה. אל"ף, כי אני מאוד אוהב לכתוב את הספרים הללו, ובי"ת, לשמחתי הם מתקבלים יפה".

יש איזה כיוון?
"הכיוונים שלי תמיד קשורים למצוקות של אנשים. בגדול, הכיוון שחשבתי עליו לאחרונה הוא לבדוק איך המוח עובד בתנאי הישרדות ומה אפשר להשליך מזה. אגב, השפה ה־15 שאליה תורגמו הספרים שלי היא קמבודית".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...