טיפת כבוד: מי באמת המציא את הטפטפות?
חקלאים ופרופסורים נהרו בסוף שנות החמישים לחצרו של יעקב מוטס, כדי לחזות בפלאים: שיח חזרת שיצא משליטה, ועצי פרי שמסתפקים בטפטוף מצינורות דקים. אבל את השבחים והפרסים על המצאת הטפטפות, ששינו את פני החקלאות בעולם כולו - קטפו אחרים, בעוד מוטס נשכח. אחרי שגם בטקס הדחלקת המשואות לא הוזכר שמו של הגאון הצנוע, בנו וקומץ חברים דורשים לתקן את העוול
דריכות נרשמה בבית פרטי ברחוב הולנדי קטן בכרכור. במעבר הבלתי אפשרי בין יום הזיכרון ליום העצמאות התיישב עדי מוטס על הספה לצד אשתו אוולין, הכלבה סוני נחה למרגלותיהם, ויחד המתינו לפתיחת טקס הדלקת המשואות לשנת תשע"ה. ביבי נאם מבעד למסך ענק, יולי אדלשטיין הביע חיבתו לעם היושב בציון תוך סגירת חשבון עם יאיר גרבוז, שולי רנד רתם את קולו המעושן ל"בראשית", ואז הגיע הרגע שלכבודו התכנסו ההמונים במיטב מחלצותיהם בהר הרצל: הדלקת המשואות.
עוד כותרות ב-nrg:
- פולין: הצטלמו בתנוחות מפתות בבית קברות יהודי
- מנכ"ל פרטנר: 'אף מנכ"ל לא יכתיב את פעילותינו'
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשלוסי אהריש, ראשונת המדליקים, ציינה שאין לנו ארץ אחרת - הזדקף מוטס על מושבו. כשד"ר דני גולד, יוזם ומפתח כיפת ברזל, חתם עם "ולתפארת מדינת ישראל" - מוטס כבר התחיל לשמוע את פעימות הלב. ואז נקרא לבמה המכובד השלישי, רפי מהודר, יזם מוצרי השקיה, ממציא ומומחה להידראוליקה. "האיש שפיתח את טכנולוגיית הטפטפות", קראה המנחה רמה מסינגר מדף שהוכן מבעוד מועד. "הטפטפות חוללו מהפכה בתחום ההשקיה, המצאה עולמית המאפשרת חיסכון אדיר במים תוך הגדלת היבולים", המשיכה בפאתוס. "בזכותן הוקמו יישובים בנגב והתפתחה חקלאות גם במקומות צחיחים ומוכי רעב בעולם".
מהודר עלה נרגש, הריע ל־40 שנות פיתוח, 50 המצאות, 400 פטנטים ו־150 מיליארדי טפטפות שיוצרו לפיהם. כאן פנה להזכיר את "נטפים", חברת ההשקיה הישראלית הגדולה בעולם, שבעבורה הוא מפתח מוצרים בארבעת העשורים האחרונים. לקינוח חזר ללידתה של הגאווה הישראלית שמטפטפת כבר עשרות שנים בעולם - ובמרחק מאה ק"מ ממנו ניעור לרגע ניצוץ קל של תקווה בחזהו של מוטס. "לכבוד שמחה בלאס שקידם את השימוש בשיטה כבר לפני 55 שנה נגד כל הסיכויים, ולכבוד הראש הישראלי שממציא לנו פטנטים", סיכם מהודר. ב"ולתפארת מדינת ישראל" מוטס כבר איבד עניין וכיבה את המכשיר. את אביהו מדינה שמע מהשכנים.
"למרות שהובהר לי שזה כנראה לא יקרה, עד הרגע האחרון חיכיתי לסגור מעגל", אומר מוטס בכאב. "במשפט קצר אחד היה אפשר לעשות צדק היסטורי: להזכיר את יעקב מוטס המנוח, אבא שלי, כממציא שיטת הטפטוף - ולהמשיך הלאה. שמחה בלאס הוא למעשה ממציא הטפטפת המסחרית, פועלו של רפי מהודר ודאי אינו מוטל בספק, אבל אבא שלי הגה ופיתח את השיטה עצמה בשטח בית ילדותי בראשון־לציון. במכתב שכתבתי לוועדה האחראית קודם הטקס, הוספתי את מילות השיר 'רק מילה טובה, או שתיים לא יותר מזה'. זה הרי כל מה שביקשתי, משפט אחד, אבל הם בחרו להשאיר את אבא שלי מחוץ לתמונה".
מלווה בתמיכה שמנשבת מאז הטקס מכיוונים בלתי צפויים, עדי מוטס מבטיח ללכת עד הסוף במאבק להכרה. "אבא שלי נפטר בשיבה טובה לפני פחות משנתיים. כל הניסיונות שלו ושל חבריו להביא לכך שיכירו בו כחלוץ התחום נכשלו, אבל אני החלטתי שהצדק צריך להיעשות. הרי מה נשאר לנו? לכל בנאדם יש חלון בחיים ואז נגמר הסיפור, אבל מה שנכנס למורשת ההיסטורית ממשיך לדורי־דורות. אבא שלי המציא משהו בעל ערך, ונשכח. נעשה לו עוול, ולתקן עוול שכזה זו מצווה גדולה מאוד".
כמה מפגשים אקראיים בעשור האחרון לימדו את עדי מוטס על חלקו של אביו ביצירת האבטיפוס הגולמי לטפטפת, אבל רק פרסום שמותיהם של 14 מדליקי המשואות השנה הוא שהביא אותו לעשות מעשה. חמוש בתיקייה עמוסת מסמכים רלוונטיים ובברכת הדרך משורת חקלאים שהכירו את האב מקרוב, שיגר מוטס מכתב בהול ללשכת שרת התרבות והספורט דאז, לימור לבנת.
"בטקס השנה יופיע וידליק משואה מהנדס המים שהמשיך לפתח את הרעיון המקורי של הטפטוף, והצעיד אותו קדימה בהצלחה מרובה ובכבוד רב למדינת ישראל בכל העולם כולו", כתב שם. "מבלי לערער על זכותו ותרומתו הרבה של מהודר (...) אני חושב ומרגיש היטב את הצורך לכל הפחות לבקש להזכיר במאורע כה חשוב וממלכתי שכזה את שמו של אבי, בתרומתו הרבה בלידתה של אמצאה כה חשובה ששינתה בתחומה את פני כל העולם".
בתגובה שלא איחרה לבוא, נאמר לו כי זהותם של משיאי המשואות לא נקבעת על ידי השרה לבנת או ועדת השרים לסמלים וטקסים, אלא על ידי ועדה ציבורית שבראשה עומד ממלא מקומו של מנהל מרכז ההסברה במשרד התרבות, יצחק זוננשיין. "מר מהודר נבחר על ידי הוועדה הציבורית בשל פיתוח הטפטפות ולא בשל המצאת הטפטפות", ציינו. עוד הוסיפו בטוב טעם כי ברצונם להדגיש ש"על פי תקנון הדלקת המשואות, משיא המשואה יכול להיות רק אדם בין החיים".
מוטס לא נואש. הוא ארגן קובץ מסמכים חדש, גייס מכתבים מפרי קולמוסם של עדים שעוד זוכרים את הבחור הרזה שמוחו קדח המצאות חקלאיות, ופנה אל הוועדה הציבורית האמורה. "מצאתי לנכון לפנות אליכם, כי מן הראוי להזכיר את שמו ואת תרומתו הגדולה (...) המעשה הנכון בזמן המתאים יוכל לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לו, לזכרו ולתרומתו האדירה. בידכם נמצאת עכשיו ההזדמנות הגדולה והחד־פעמית לתיקון עוול זה, על ידי אזכור שמו בטקסט שייאמר".
בעוד הנמענים משתהים, שיגר מוטס מכתב דומה לנשיא ראובן ריבלין, אבל גם פמלייתו המדבררת של זה שלחה אותו לקבל תשובות אצל הוועדה. מענה בכתב מהוועדה, כפי שביקש, לא קיבל עד היום, אבל שיחת טלפון בישרה לו שפנייתו נשקלת בחיוב. יומיים לפני הטקס קיבל טלפון נוסף, מראש הוועדה זוננשיין עצמו.
"הוא אמר לי שהוא מבין מה אני מבקש, ושהוא לא מטיל ספק בפועלו של אבא, אבל ציין שהוא בדק את הנושא ושהמצאת הטפטוף היא לא ישראלית, אלא המצאה של מישהו בגרמניה בשנת 1870. הוא הזכיר גם ניסיון נוסף שנעשה באנגליה, בשנת 1942. אני בטוח שהוא בדק את העניין, וגם אני מכיר את שני הניסיונות הנזכרים, אבל מישהו שם טרח לגמד את כל מה שאבא שלי עשה. מה שזוננשיין לא ציין הוא שהניסיונות האלה לא הצליחו, והעולם לא היה מתקדם איתם לשום מקום".
באין מענה רשמי בכתב, קיווה מוטס עד לרגע האחרון שאולי מישהו יתפכח, אבל זה כאמור לא קרה. מה שכן קרה היו תגובות מחממות לב מכל עבר, שתמכו בו לצאת למסע תיקון בשם האב. אחרי שעדכן את אמו ואחותו על המהלך, החל לצלול למסמכים שאגד אביו בקפידה בתוך קלסר מסודר, וליצור קשר עם כל מי שיוכל לתת מידע על הרעיון שנבט בגינת בית ילדותו ושינה עולמות. "מאז הטקס אני לא ישן", הוא אומר. "נכנסתי עמוק לתוך הנושא, אני מדבר עם כל מי שנשאר מהתקופה, עם אנשים ממשרד החקלאות, ואני פועל בכל דרך על מנת ששמו של אבא ייקשר בהמצאה".
בתחילת שנות החמישים נשלח בחור צעיר ורזה לקורס במשרד החקלאות. כשמאחוריו תקופת שיקום ארוכה, ובגופו עדיין יש רסיסים - נצר לקרב המר בשייח־ג'ראח במלחמת העצמאות - השתדל יעקב מוטס לחשוב קדימה. בפציעה ההיא הפך רשמית לנכה צה"ל, ובכך קנה לעצמו את האפשרות להיקלט בשירות הציבורי.
הצעיר שעזב את משפחתו במאה־שערים כדי לראות את העולם שבחוץ, וניצל את החוש הטכני המולד שלו כמסריט בשירות השלטונות הבריטיים, מצא את עצמו פורח במפגש עם מיטב המוחות של העולם החקלאי. פרופסורים, דוקטורים ואנשי מחקר מתחומי הקרקע והמים נהנו לעבוד לצדו ב"שירות השדה" של משרד החקלאות, אף שלא התעניין בכתיבה מדעית או במציאת סימוכין אקדמיים לפועלו.
"הוא היה מין עב"ם, בחור צנום עם הרבה שיער, נחבא אל הכלים. לא אדם שמצטיין בהדרכה או חוקר רשמי עם תואר, אבל היה לו החוש הזה להעמיק, לחשוב ולהמציא", משחזר אריה בכרך, חברו הטוב של מוטס ומי שיצא כבר בסוף שנות השבעים למלחמה פרטית למען החזרתו לתודעה.
מוטס היה ממציא כרוני. בחצר ביתו היו זרוקים צינורות, חלקי פלסטיק וחצאי מכשירים שזנח לטובת אלה שימציא תחתיהם. הידיים לא הפסיקו לחפש את הגאדג'ט החקלאי הבא, בימים שעוד לא חשבו לקרוא להם גאדג'טים. בין לבין שמע מוזיקה קלאסית, רקד במסיבות משפחתיות, גידל שני ילדים ורעמת שיער גדולה, והשקה את שורת עציצי הנוי שהיו לו בחצר.
באחד הימים של שנת 1956 הבחין מוטס שצמח החזרת שמתחת לברזייה בגינת ביתו גדל פרא במהירות בלתי אופיינית. הוא הסתקרן, התקרב וגילה נזילה באחד מחיבורי הזווית של צינור המתכת של הברזייה. מוטס בחר שלא לתקן את הנזילה, ולראות מה יילד יום. עם התפשטותו של השיח במרחב, נבט במוחו של מוטס רעיון: אם צמח גדל בצורה כל כך דרמטית הודות להזרמת מים מזערית שנוצרה באקראי מנזילה, אולי אפשר להפחית את כמויות המים המשמשות להשקיה, ולהסתפק בהזרמת מים ממוקדת בשיעורים קטנים. לימים יקראו לשיטה כשם הפעולה שמייצגת אותה נאמנה - טפטוף.
ילד הפלא של העולם החקלאי, שעוד עתיד לפתח כמה וכמה המצאות שייטיבו את חיי העובדים בשדה, לקח צינור פלסטיק, חורר אותו לאורכו ונעץ בו צינוריות קטנות. צמחי הנוי ועצי הפרי בחצרו גויסו על כורחם לשמש כמעבדה חקלאית, ובתמורה קיבלו את הזכות להיות ראשוני ה"מטופטפים", בטכנולוגיה שתשנה את כל תחום ההשקיה.
את המצאתו לא שמר מוטס לעצמו, להפך: לחצרו נכנסו ובאו אינספור חקלאים, חוקרים ומבקרים שביקשו לחזות בפלא. אחד מהם היה איתן אוריאלי, חייל בסדיר שהוצב כמדריך במדרשה החקלאית של הנח"ל דאז. בליל חורפי הוא נשרך לראשון־לציון אחר מהנדס המים יצחק האוזנברג. "אני זוכר שהגענו, בגשם כבד, לבית פרטי", מספר אוריאלי. "ראינו שם במרפסת גידולי נוי, שאת ההשקיה קיבלו מצינוריות פלסטיק בקוטר מילימטר, כמו אלה שמהן יצרנו מחזיקי מפתחות כשהיינו ילדים.
"מוטס ניקב חורים בעזרת מרצע והשחיל את הצינוריות הדקיקות לתוך צינור ההשקיה - אני לא יודע להגיד אם זה היה צינור פלסטיק או אחד מצינורות הגומי הישנים השחורים. כך או כך, הוא סיפר שכאשר הוא רוצה לתת יותר מים לצמח, הוא משתמש בצינורית קצרה, ואם הוא רוצה לתת לצמח פחות מים - הוא מרכיב צינורית ארוכה. ויסות של לחץ המים ודאי שלא היה; ברגע שהגדלת את הלחץ, הצינוריות קפצו החוצה. זאת הייתה מערכת ראשונית מאוד, ובזמנו לא ייחסתי לה חשיבות".
בהמשך הערב, תוך התעלמות מופגנת מהגשם שכבר מזמן עבר את שלב הטפטוף, יצאה המשלחת הקטנה אל החצר, שם הציג מוטס את חלקת העצים. "הוא פיזר טפטפות קצרות בכל מיני נקודות. אנחנו האמנו אז שבהשקיה יש צורך לפזר מים על פני כל השטח, ופה בא בנאדם ואומר: מה פתאום, העצים יתרגלו לקבל את המים במקום שאני מטפטף. והוא צדק. היום עשרות אלפי דונמים של פרדסים מושקים על ידי טפטוף, והעצים לומדים לקבל את המים והדשן במקומות שאנחנו נותנים להם אותם. הנבואה של יעקב מוטס התגשמה". אגב, את החזרת הסוררת השאירו עוד שנים ארוכות כהוכחה חיה. לו הייתה אז תרבות צילום מפותחת יותר, אותה חזרת הייתה יכולה לסייע בידיו של עדי מוטס היום.
בהמשך שיתף מוטס גם את א' אהרוני, חברו לעבודה בשירות השדה, בהמצאה שגדלה בחלקת הניסוי בביתו. אהרוני הגיע לשם, הציץ ונפגע. כעבור למעלה מעשרים שנה, כשהוחלט להעניק את פרס ישראל לשמחה בלאס תחת הכותרת "ממציא שיטת הטפטוף", כתב אהרוני מכתב למר יעקב שגיב, מנהל שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות.
"מבלי לפגוע בזכויותיו ובכבודו של מקבל הפרס", ריקדו אצבעותיו על מקשי מכונת כתיבה ב־4 במאי של שנת 1980, "רואה אני מחובתי האזרחית להצביע על התעלמות מופגנת מפעולתו של יעקב מוטס (...) שהגה את שיטת הטפטוף והדגים לראשונה את הפעלתה באמצעים הדלים שעמדו לרשותו". כאן חזר אהרוני להיסטוריית הטפטוף: "בסופו של קיץ שנת 1958 נעניתי להזמנתו של מוטס - עובד שירות השדה באותן שנים - וביקרתי בחצר ביתו בראשון־לציון. הופתעתי למראה התפתחותם הנמרצת של עצי אפרסק, תפוח וגפנים, שהושקו בטפטוף על ידי מוטס".
מהמכתב נלמד עוד כי אהרוני הגיע שוב לביתו של מוטס, הפעם עם ד"ר יעקב רובין, מנהל האגף לקרקע ומים בתחנה לחקר החקלאות ברחובות, ועם מהנדסי מדור המים של חבל הנגב באותה תקופה, מיכה חרמוני ויצחק קרופניק, בניסיון לרתום אותם לפיתוח השיטה. אבל "בשובי משנת השתלמות בארה"ב הצטערתי לשמוע כי טרם נעשו צעדים כלשהם לבדיקת השיטה ופיתוחה".
גם את יעקב עורב, אגרונום ממשרד החקלאות ומומחה לשימור הקרקע, גייס אהרוני לעניין, וזה החל בשנת 1959 לנסות את הטפטוף. ב־12 ביולי 1961 כתב עורב למוטס בכתב ידו: "אולי זכור לך שלפני כתשעה חודשים באתי אליך להתעניין בשיטת ההשקיה שפיתחת לעצי פרי. בינתיים ניסיתי אותה אצלי בגני וכן גם בחלקת תצפית במשתלת שימור קרקע, ואני חושב שיש לה עתיד רב.
"מכיוון שבזמן האחרון ישנה התעניינות רבה בשיטות השקיה חסכוניות למים ונעשים ניסיונות בכיוונים דומים לשלך, הייתי מציע לך לכתוב על כך רשימה ל'השדה', כדי לפחות לעמוד על זכותך להיחשב ראשון לפיתוח שיטה זו, שנראית לי בכל אופן מבטיחה חיסכון של 20־30 אחוזים בתצרוכת המים של מטעים בנגב", כתב עורב, שראה את הנולד.
מוטס שעה לעצתו, והתיישב לכתוב. מאמרו, שנשא את הכותרת "השקיה תת־קרקעית", התפרסם בפברואר 62' בכתב־העת החקלאי "השדה" (כרך מ"ב). בליווי שרטוטים ואיורים הדגים מוטס את עיקרי השיטה, ואז מנה יתרונותיה: התאדות קטנה בהרבה, מניעת מצב של מים עומדים, היעדר צורך בלחץ מים גבוה ברשת ההשקיה וחיסכון רב בעבודה. הוא הזכיר את ידידו עורב כמי שנתן גושפנקא לממצאי עבודתו. מוטס אף צירף תמונה שלו עצמו, לצד שתיל פילודנדרון שהודות ל"השקיה התת־קרקעית" היה גבוה יותר מבעליו. בסוף המאמר דיווח כי ד"ר רובין מהאגף לקרקע ומים ברחובות ומהנדס ההשקיה א' רביץ מאותו אגף, כבר מבצעים ניסוי לפי עקרונות שיטתו בחלקת תצפית בבית־דגן.
המאמר ב"השדה" היה למעשה הופעתה הפומבית הראשונה של שיטת הטפטוף. בעיתונות הכללית הגיע הספתח ב"הארץ", ב־8 בפברואר 1962. "שיטה חדשה להשקאה תת־קרקעית עשויה לחסוך 30 אחוז מהמים", בישרה כותרת הכתבה של "סופר הארץ בנגב", שסיפר כי השיטה הומלצה על ידי יעקב עורב. אחרי פריסת עיקריה, צוין כי "הראשון שניסה בארץ את שיטת ההשקיה התת־קרקעית היה מר א. מוטס, משירות השדה של התחנה לחקר החקלאות ברחובות". גם בשיבוש האות הראשונה, ידעו כולם במי מדובר. "ניסויים דומים נעשו גם על ידי המהנדס שמחה בלאס בקיבוץ רביבים שבנגב", כתב סופר הארץ האלמוני.
חודש אחר כך, ב־5 במרץ, קישטה כותרת גדולה את אחד מעמודי מעריב: "שמחה בלאס מעניק מתנה למדינה". מ. סייר, עיתונאי מעריב, לא טרח להסוות את התלהבותו מבלאס, יועץ המים של הממשלה ומייסד חברת תכנון המים לישראל (תה"ל): "גדול ואיתן, זרועותיו כבדות, קרחתו מבהיקה ועל קלסתרו הנשרי כלשהו רוכבים משקפיים עבי־מסגרת", נכתב באותיות מודגשות בכותרת המשנה לידיעה. "בלכתו בשדות ננעץ לפניו מקל־טיולים כבד. אולי כדי להוכיח דבר שאין רואים - כי הוא כבר בן שישים וארבע".
אחרי שריסן את עצמו קלות, פנה סייר לדון בחזון המים של בלאס, המצאה שלדבריו תביא לחיסכון של 150 מיליון קוב מים המתבזבזים לריק בכל שנה. "לפני כשלוש שנים החל בלאס מחפש דרך איך להציל את השליש המבוזבז לריק (כתוצאה מהתאיידות מים - י"א).
בשלבי הניסיון הראשונים השתמש בלאס בצינורות פלסטיים בעלי נקבים פעוטים שהוטמנו מתחת לפני הקרקע ובהזרמתם הדקיקה יצרו ביצות סביב לשורשי העץ (...) באוגוסט 1960 נכנס המתקן הראשון לשימוש מעשי באחד מפרדסי רחובות בו הוקצתה חלקה ניסיונית בת שבעים עץ. בתום שנה יכול היה בלאס לחגוג את ניצחונו הראשון למרות הקיצוץ בשליש בכמות המים, לא חל שינוי לרעה במצבם של העצים: מראם החיצוני, פריחתם, תנובתם, צורת הפרי וטעמו נשארו כשהיו". השם י' מוטס לא הופיע כלל בידיעה, גם לא בגרסה משובשת.
עשרה ימים אחר כך, במדור "קוראים־כותבים" של מעריב, הקורא הרחובותי אבינעם ורד שפך זעמו על הכתבה: "עוול נגרם כאשר לא הוזכר הוגה ומבסס השיטה הראשון, י. מוטס משירות השדה", כתב. ורד ציין את ביקורם של רובין, אהרוני ורביץ בחלקת עצי הפרי, והוסיף כי "לאור עובדות אלה, וביודעי זה שנים את עבודתו של מר מוטס, נדהמתי בקוראי כתבה זו שבה הושמטו והועלמו כליל זכויותיו של י. מוטס. הרשות נתונה בידי כל אדם לפתח שיטה זו לטובת החקלאות והכלכלה, אך אין להעמיס את הכתר במקום הלא נכון, ונמצא כאן עיוות רב".
יומיים אחר כך עט סופר הארץ לענייני פיתוח על המחלוקת כמוצא שלל רב. בידיעה שכותרתה "שניים מחזיקים בהמצאה לחיסכון במי השקאה", הובאו טענותיו המשכנעות של מוטס, ובראשן זו שמבחינתו הייתה החמורה ביותר: "בימים אלה להפתעתו נתברר לו כי ניסויים בהתפשטות תלת־ממדית של מים בקרקע (אחת הוורסיות של שיטת הטפטוף - י"א) נערכים על ידי המכון לחקלאות במימון המשביר המרכזי, וזאת מבלי לקבל רשות ממר מוטס".
בלאס מצדו טען, בתגובה לפניית הארץ, כי אינו מכיר את הממציא יעקב מוטס או את האגרונום יעקב עורב, וכי ברגע שאין פטנט - אין זכויות יוצרים. "אינני מופיע כממציא", אמר, "אני מבצע ניסויים על 36 דונם כדי לשכנע את הנוגעים בדבר שאפשר לחסוך בשיטה מים רבים". האמירה המחייבת "אינני מופיע כממציא" לא שכנעה את שלל האזכורים על אודות הטפטפת ברשת: "טפטפת היא אביזר המשחרר מים בזרמים קטנים ('טפטוף'). הומצאה על ידי המהנדס הישראלי שמחה בלאס ובנו ישעיהו בתחילת שנות ה־60", נכתב למשל בוויקיפדיה.
בלאס אכן פיתח יחד עם בנו את הטפטפת המסחרית הראשונה. בשנת 1965 הקימו השניים, בשיתוף עם קיבוץ חצרים, את חברת נטפים. בתאריך 17 בנובמבר 1966 הגישו בקשה לפטנט, ובלאס זכה להכרה על פיתוחיו. בתודעה הישראלית נחקק בלאס כממציא הטפטפת, בהמשך מילא את מקומו רפי מהודר כחלוץ התחום, ופועלו של מוטס צלל לתהום הנשייה.
"אין ספק שהטפטפת שנוצרה על ידי בלאס עשתה את פריצת הדרך. אני לא חושב שיש מי שחולק על כך, וכבודו של בלאס במקומו מונח", אומר אוריאלי. "אבל חשוב לזכור ששנים לא מעטות לפני שבלאס התחיל לפתח את הטפטפת, מוטס וחבריו עבדו בשיטת הטפטוף, גם אם באמצעים יותר פרימיטיביים שלא התאימו להפצה מסחרית. הם השקו גידולים, והאמינו שתבוא פריצת דרך שתחסוך מים - כפי שאמנם קרה. לכן כואב לי כל כך שפורץ הדרך הראשון נשאר בחוץ".
"מוטס היה מה שמכנים ביידיש נעבעך, הוא לא ידע לשמור על הזכויות שלו", אומר בכרך. "האהבה הגדולה שלו הייתה השאלות המקצועיות - איך המים מסתדרים בקרקע ואיך אפשר לשלוט בהם. הוא כל כך נהנה לדון בסוגיות הללו, ונושא הזכויות לא היה חלק מהמחשבה שלו. רחוק מזה - הוא קרא לאנשים אליו, הפיץ את הרעיונות, וכך זה התפשט בכל הארץ. אנשים שידעו את האמת אמרו לו 'אתה לא שם לב? אתה מאבד את זה!', אבל הוא לא היה עשוי מהחומרים האלה".
בעת שירותו כמדריך ארצי במשרד החקלאות פגש בכרך את מוטס לראשונה. הוא היה אז בן 37, מוטס היה מבוגר בעשרים שנה, וחברות אמת נרקמה בין השניים. כבר אז רצה בכרך ללחום את מלחמת הצדק, והחליט להיפגש עם אהרוני, מי שראה את ההמצאה בחיתוליה. "נסעתי לבית שלו, בגבול בין רמת־גן לבני־ברק, שתינו תה ושוחחנו על יעקב מוטס. הוא סיפר לי שראה את השיטה קורמת עור וגידים ושהוא יודע שמוטס היה הראשון. אמרתי לו: 'יש לי רק בעיה אחת, תגיד לי - איך לא שמרת על הזכויות של מוטס? איך נתת שהדבר הזה ייעלם? למה לא עשית משהו, לא זעקת?'. והוא השיב לי במילים האלה - 'נכון שמוטס הוא נעבעך? אז גם אני נעבעך'. הוא הבין שאני חושב שזה לא בסדר. אולי זה מה שדרבן אותו כעבור זמן לכתוב את המכתב ליעקב שגיב".
מביתו של אהרוני נסע בכרך לבאר־שבע, לביתו של עורב. גם ממנו נשמע אותו פזמון. "עורב אמר שבשלב מסוים הוא רצה להיאבק למען מוטס, אבל הוא ראה שנלחמים בקיר. בלאס היה אישיות מקושרת וידועה ולא היה סיכוי. בשלב מסוים, כשראיתי שהמלחמה שלי לא מצליחה, כתבתי ממר לבי ליעקב שגיב, המנהל שלי, ושאלתי איך חטאו כל כך למוטס". בצר לו כתב בכרך גם מאמר שסוקר את תולדות הטפטוף. ארבעים שנה הצהיבו הדפים, ורק אחרי פטירתו של יעקב מוטס, בימי השבעה, הגיש את המאמר לבנו עדי.
השנים חלפו, מים רבים זרמו בטפטפות ברחבי הגלובוס. והנה לפני ארבע שנים, בגיליון 63 של הירחון "משוב חקלאות", הופיע מאמר העוסק בשיטת הטפטוף. אוריאלי חיפש את מוטס בין השיטין, ומשלא מצא, מיהר לכתוב מאמר משלו ובו עיקרי ההשתלשלות ההיסטורית. קודם ההגשה ניסה למצוא עדים נוספים, "כדי שלא אהיה הדון־קישוט היחידי שנלחם בטחנות רוח. אני מוכרח להגיד שלא מצאתי. אני מברך על ההתעוררות עכשיו. אם עדי היה מתחיל לכעוס שלוש שנים קודם, היו לו כמה עדים. אילו היה מתחיל לכעוס לפני עשרים שנה, היו לו עשרות עדים. הגענו למצב אבסורדי ומטופש, שבו אני אולי היחיד שיכול להגיד 'ראיתי את ההשקיה של יעקב מוטס בראשון־לציון'".
"על יעקב מוטס למדתי רק משיחת טלפון שהתקיימה ביני לבין עדי קודם הטקס", אומר רפי מהודר, מי שהדליק את המשואה - ואת הדיון המחודש. "לפני הכול אני יכול להגיד שאני מאוד מעריך בנאדם שנלחם למען אבא שלו, ולמען תיקון של מה שנתפס בעיניו כעוול. לענייננו, אגיד לך מה שאמרתי לו במהלך שיחתנו: אין לי כל אפשרות להיות שופט של ההיסטוריה. אני נזהר בדברים שאיני בקיא בהם, בייחוד לאור העובדה שלא הכרתי את בלאס או את מוטס, שאינם עוד בין החיים.
"סיפור ההיסטוריה של הטפטוף מורכב מאוד, העובדות בעייתיות, ואני מכיר אותן היטב. אין לי ספק שנעשו ניסיונות בתחום הטפטוף, גם בעולם, ואני מודע לכך שאנשים שונים סבורים שהם המציאו את השיטה. אני אישית חושב שהממציא הראשון לא היה מוטס ולא בלאס".
אגב, במהלך השנים ובין שיטי הטוקבקים טענו כמה וכמה לבכורה. אחת מהם היא הדס לוז־בורשטיין, המשוכנעת שהתואר שייך לאביה - מהנדס המים והאגרונום אפרים לוז ז"ל, שרשם פטנט על מערכת דומה באותה שנה שבה בלאס ביצע את התהליך. ונראה שהם לא היו היחידים.
"מה שחשוב הוא שבארץ הבינו שיש בטפטוף פוטנציאל אדיר כשיטת השקיה, והראשון לזהות אותו היה שמחה בלאס", ממשיך מהודר. "בלאס עשה מאמצים כבירים, הזיז הרים למען המטרה ודחף בכל כוחו את השיטה, נגד דעתם של כל היועצים בתחום. יחד עם בנו הוא יצר טפטפת ראשונה סבירה, כזאת שאפשר לעבוד איתה.
לא הצלחתי להגיע למסקנה שיעקב מוטס תרם משמעותית לעולם ההשקיה בטפטוף, גם אם הוא זה שניסה להשקות בטיפות. בעניין הזה אני שותף לעמדה של 'נטפים': לו נדרשתי לכתוב ספר היסטוריה, הייתי כותב שבלאס הוא שיצר את הטפטפת, שבזמנו הייתה פריצת דרך בתחום. אי לכך, בנאום שהוגבל ל־70 מילים, 35 שניות - שתי מילים לשנייה בחישוב מהיר - ואחרי שיקול דעת, החלטתי שמן הראוי שאתן כבוד לבלאס. לו היה זמן בלתי מוגבל, אולי הייתי חושב אחרת".
אוריאלי, בן 78, עדיין בעסקי החקלאות ("חקלאות זה לא מקצוע. מי שנולד לתוך זה, מת עם זה"). הוא מגדל כיום בכפר־אביב שלושים דונם של פרחי ציפור גן עדן. באחת התערוכות החקלאיות פגש את האב והבן לבית מוטס, שהגיעו כדי להציג את הטנסיומטר - מכשיר המשמש לקביעת מתח המים בקרקע. יעקב מוטס, חכם יותר מבעבר, זכה להכרה כאבי הטנסיומטר הישראלי הבנוי על ברומטר כספית. ביוני 1971 הוא רשם עליו פטנט, וב־1978 הקים עם בנו חברה לייצור טנסיומטרים.
גם לתערוכת "אגריטך 2015", התערוכה הבינלאומית לטכנולוגיה חקלאית שהתקיימה השנה כמה ימים אחרי יום העצמאות, הגיע עדי מוטס להציג את מרכולתו. את הדוכן פקד מאיר בזלת, שהרגיש צורך לברר הכיצד לא הוזכר יעקב מוטס בטקס הדלקת המשואות. זו לא הייתה פגישתם הראשונה; שבע שנים לפני כן הוזמן עדי מוטס להרצות בהשתלמות לקבוצה ירדנית, שאותה ליווה בזלת במסגרת היחידה לסיוע חקלאי. אחרי שסיים את הסבריו על הטנסיומטרים, הציג אותו בזלת כבנו של ממציא שיטת הטפטוף. "שאלתי אותו אז: מאיפה הביטחון שלך?", אומר מוטס. "והוא אמר לי: מה זאת אומרת? כולם ידעו את זה אז, לא הייתה שאלה בכלל".
בזלת, כשהיה אגרונום צעיר במחלקה החקלאית של מפעלי ים המלח בבאר־שבע, פגש ללא הפסקה את יעקב מוטס ואנשי שירות השדה. "מוטס סיפר לי בראשית שנות השישים שהוא מצא שיטת השקיה ושהוא רוצה לפתח אותה", אומר בזלת בן ה־80. "כולנו ידענו על השיטה שלו, כל המדריכים ואנשי השטח. הוא לא שמר על זה בסוד, ואנחנו לא חשבנו שאפשר לערער על זה.
"מוטס היה איש צנוע, שקט, עדין, אף פעם לא רדף אחרי כבוד, כי הוא היה מרוכז כולו בשטח ובעבודה. את מה שהיה מאחורי הקלעים, סיפר לי עדי לפני כמה שבועות. כששכן שלי אמר לי שהשנה ידליק משואה מי שהמציא את הטפטפות, שאלתי אותו מי זה, והוא אמר לי - הנה, המהנדס הזה, פה בעיתון. אמרתי לו שהוא לא המציא אותן, אלא המשיך לפתח. והשכן אומר לי - לא, כתוב כאן בעיתון שהוא המציא. אמרתי לו, 'ידידי, זה כתוב בעיתון, אבל אני הכרתי את הבנאדם'".
בזלת, בכרך, אוריאלי ואחרים נרתמו מיד למען עשיית הצדק. הם מתקשים להחניק את תחושת ההחמצה, ועדי מוטס יותר מכולם. "בבית שלנו שמעו מוזיקה קלאסית, ואבא מאוד אהב לשמוע בטהובן", מספר מוטס. "הוא תמיד אמר לי שהדבר העצוב הוא שככל שבטהובן התקדם עם היצירות שלו, כך הוא פחות נהנה מהן, כי הוא הלך והתחרש. את הסימפוניה התשיעית שלו הוא כתב כשהיה חירש לחלוטין, וכבר לא זכה ליהנות ממה שהוא עשה. אבא לא ביקש ממני להילחם את המלחמה שלו, אבל הוא אמר לי: 'יש הרבה אנשים בעולם שלא זוכים לכבוד על מה שהם עושים, ורק במותם מקבלים אותו'. אני נזכר בזה, וקשה לי לא לחשוב על מה שקרה לאבא. אני מאמין שהכבוד שיוחזר אליו הוא התפקיד שלי בתור בנו וממשיך דרכו".
ממרכז ההסברה במשרד התרבות והספורט נמסר: "במסגרת עבודת הוועדה הציבורית לבחירת מדליקי המשואות בוצע תחקיר מעמיק בעניין כל אחד מהמועמדים מול הגורמים הרלוונטיים, בכלל זה גם משרד החקלאות. מלאכת בניית הטקסטים וניסוחם מוטלת בידי מדליקי המשואות עצמם, בסיוע אנשי מקצוע מטעם מרכז ההסברה. מר מוטס ביקש לקיים שיחה אישית עם מ"מ מנהל מרכז ההסברה, מר יצחק זוננשיין, וזו אכן נערכה באריכות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם