ראשי » סגנון » מגזין

מנכ"ל אורנג', הנה מי שבאמת צריך להחרים

בשעה קשה כזאת, כשהעולם שוב נגדנו ודיבורים על חרמות מגיעים מכל עבר, התכנסנו כדי להשיב מלחמה. פרויקט מיוחד

אחרי שמנכ"ל אורנג' הבינלאומית הצליח לעצבן מדינה שלמה, ואז גם להתחנן שנסלח לו, הגיע הזמן לספר למי באמת מגיע חרם על הראש. הנה כמה הצעות, ואתם מוזמנים להוסיף ככל העולה על רוחכם בתגובות.

כיכר העיר ההומה של פייסבוק וריבוי התביעות המשפטיות הביאו את אורלי גולדקלנג לחשוב שהלקוח לא תמיד צודק

חלוקת התפקידים בעולם הצרכנות המודרני היא פשוטה וקלה להבחנה: יש טובים ויש רעים, והצרכנים הם בצד הנכון של החשבונית. הדיבר ה–11 של איגוד הסוחרים קובע: הלקוח תמיד צודק. הוא יכול לצרוח על הזבנית כשהיא משרתת לקוח אחר, למחות בגסות על התור המתעכב כששני קופאים מנסים לעמוד בעומס, ולדרוש להיפגש עם מנהל הסניף משום שבחנות ממול מצא מוצר זהה ב–30 אגורות פחות מההוא שרכש. זה לעולם לא יתבטא בהצעות ייעול או במכתב מנומס לבעל החברה, אלא תמיד יבוא בצורת צעקות רמות שמטרתן להוציא עצבים ולהביך כמה מקומיים על הדרך. הסוחר הנואש נדרש לבלוע את עלבונו ואת עלבון עובדיו, לענות בסבלנות לטענות, ולהימנע מלומר את מה שהוא באמת רוצה לומר: לא מוצא חן בעיניך? לך לחנות ממול.
 

אלא שגם אם הלקוח היה עוזב לחנות הזאת, הוא כבר היה מוצא דרך להקים מהומה חדשה גם שם. ככה זה כשיש לך רוח גבית מ–11 הדיברות. מאנדרדוג שזקוק לתוצרת מסוימת הפכו הלקוחות למנהלי הקנייה. כל עיכוב קל הופך לתביעה משפטית, כל שריטה בחולצה מולידה דרישה ל–20 אחוזי הנחה, ושיואיל בטובו הסוחר הנכבד להפסיד על הסחורה הפגומה הזו שהלקוח לא מוכן לוותר עליה. אם יעז הסוחר להתמרד או להגן על פרנסתו, הוא צפוי להיתלות על עמוד הקלון של כתבי הצרכנות או לפחות על עמוד השיימינג בפייסבוק.

באווירת "הקם להחרימך השכם להחרימו", ראוי שהסוחרים השונים ירימו ראש, יתאגדו ויפתחו בחרם נגדי. לא רוצים את הסחורה? לא צריך. נכון, יותר משהעגל רוצה פלזמה חדשה הפרה רוצה להתפרנס, ובכל זאת מותר להציב קווים אדומים. במקום קרטל המחירים המושחת, ראוי שיתאחדו כל אלה לבניית קרטל יחסי אנוש שמחייב את שני הצדדים — זה שרוצה למכור וזה שבסופו של דבר זקוק לסחורה. מי יודע, אולי דווקא זה ימנע את קיומו של סרטון השוקולד הבא. (אורלי גולדקלנג)

אם יש משהו שמעצבן את אביטל אינדיג, אלו אנשים שצופים בטלוויזיה ומיד רצים לספר לחבר'ה

אין הרבה ודאויות בעולם שלנו. השמש תזרח מחר בבוקר, בסוף כולנו נמות ופרק מספר תשע של "משחקי הכס" ישאיר את צופיו פעורי פה מדי עונה. אז השבוע, באופן לא מפתיע, זה שוב קרה. ובאותו אופן ממש לא מפתיע, מיד עם סיום שידור הפרק בארצות הברית צצו להם כרגיל אויבי המין האנושי האמיתיים: המספיילרים.
 

אני באמת לא מצליחה להבין מה הקטע בלגלות לאנשים עלילה של סדרת טלוויזיה. מה בדיוק ההישג הגדול, שהצלחתם לצפות בה לפנינו? נכון, לעתים הספוילר מוסווה היטב תחת פאנץ' או תובנה שנונה, אבל אם אתם ממש–ממש מוכרחים אז לפחות חכו פרק זמן סביר עם הפוסט שלכם, נאמר עד מועד השידור בארץ (לרוב מדובר בכמה שעות) או שתמצאו דרך לכתוב אותו מבלי לחשוף את הפרטים העסיסיים.

ומה בכל זאת נותר לעשות נגד התופעה מלבד אינפרונד? ובכן, הפתרון שאני מצאתי פשוט, גם אם הוא גובה מחיר כבד בצדו: התנזרות מוחלטת מרשתות חברתיות, לפחות עד לאיחוד עם מסך הטלוויזיה הפרטי שלי. אז יאללה ביי, הלכתי לרקוד עם דרקונים. (אביטל אינדיג)

ליואב פרידמן נמאס מקשקשת קבוצות הווטסאפ והוא גם יודע מה צריך לעשות בדחיפות בעניין

אוקיי, תארו לכם את הסיטואציה הבאה: 23 הורים, שילדיהם נמצאים בפעוטון "כוכבים קטנים", יושבים בחדר אחד. הכול רגוע, אפילו קצת שקט, עד שפתאום קמה אמא של ליעד ואומרת בקול רם, כדי שכ–ו–ל–ם ישמעו: "היי כולם, מישהו מכיר אינסטלטור טוב? כל האסלה שלנו עלתה על גדותיה! איףףףףףףף!"
 

נכון שזה נשמע לכם קצת תמוה? אז למה לעזאזל יש אנשים שמרגישים חופשי לעשות את זה כל הזמן בווטסאפ?! האנשים האלה פשוט לא מבינים שכשהם שולחים הודעה בווטסאפ, הם בעצם מדברים לכל האנשים שבקבוצה בבת אחת, ופולשים להם לחיים ללא הודעה מוקדמת. טוב, אולי צפצוף קצר או משהו, אבל היי — זה לא מספיק!

אז תקשיבו טוב, כל כותבי הספאם בווטסאפ, נכון שכולנו נגד חרמות ובלה בלה בלה, אבל במקרה שלכם, יש פתרון מעולה. אני יוצא מכאן בקריאה נרגשת לכל מנהלי קבוצות הווטסאפ באשר הם: אנא, הו אנא, מי שמזהם את הווטסאפ בעניינים שלא קשורים — פשוט תעיפו אותו. ויפה הודעה אחת קודם.

אמא של עידן יצא/ה מהקבוצה. (יואב פרידמן)

רננית פרשני מבקשת להחרים את כל אלו שעושים שביתות והופכים את חייה למסובכים

בשכונת מגוריי יש מצוקה חמורה בכיתות לימוד, ויש סיכוי סביר שבשנה הבאה, או בזו שאחריה, תלמידים רבים יישארו בבית ולא יהיה להם איפה ללמוד. מה הפתרון הגאוני של המוחים הצודקים? שביתה, לא לשלוח את הילדים לגנים ולבתי הספר. נכון, אם בשנה הבאה הילדים שלנו לא ילמדו, בואו ניתן להם עוד כמה ימים בלי לימודים. היגיון צרוף. במשרדי העירייה מישהו טובל תיון בכוס מים רותחים וצוחק.
 

כל הרעיון של שביתה צריך להיות מוחרם מיסודו, הגיע הזמן לחשוב על שיטות יצירתיות יותר כדי להגיע אל מקבלי ההחלטות, שיטות שיעצבנו אותם באופן ישיר, לא אותנו. הביטוח הלאומי שובת? יופי, באמת שעתיים בתור היא המתנה פעוטה, בואו נחכה שבועיים ושעתיים. צריך לשפר את התנאים של נהגי אגד? נהדר, בואו נשבית את האוטובוסים, את הרכבות, את הצהרונים, אני בטוחה ששר האוצר, הנהג הפרטי שלו והאופר של ילדיו ממש מוטרדים.

אנחנו באמת צריכים עוד כיתות לימוד, חייבים, אז מה דעתכם להיכנס אל המשרדים של ראש העיר עם כל ילדי גן עופרה? (עדיף באוגוסט, אם כבר אז כבר). יהיה לו צפוף, וחם ובלתי אפשרי לעבוד. נהיה נחמדים, נשיר "עוגה עוגה", אבל ניתן לו ולשאר מקבלי ההחלטות לחוש על בשרם את המצוקה. משהו דורש תיקון במערך הכבישים בארץ? נניח המון צמיגים (לא בוערים, הלו, אנחנו לא טרוריסטים) מול החניה של שר התחבורה, מובטח לכם שזה יעצבן אותו הרבה יותר משביתה שבה כולם חוץ ממנו סובלים. כל עוד השטח בוער ומקבלי ההחלטות ממוזגים, הענשה של מי שסובל ממילא לא תעזור לאף אחד. (רננית פרשני)

גדעון דוקוב נמנע מלקרוא כל ראיון, פרויקט או תחקיר "מיוחד". לכתוב לכאלו פרויקטים, לעומת זאת, כנראה אין לו בעיה 

כשאני יושב לקרוא עיתונים ובוחר לאילו כתבות אקדיש את הזמן, יש לי כלל אצבע נורא פשוט — אם בתיאור הכתבה מופיעה המילה "מיוחד", אין מצב שאני אשב לקרוא אותה.
 

בעיתוני סוף השבוע למשל אין גיליון שבו לא תמצאו ראיון "מיוחד", פרויקט "מיוחד" או תחקיר "מיוחד". ואם יש כל כך הרבה כאלו, כמה "מיוחד" זה כבר יכול להיות? עם יד על הלב, כמה פעמים קראתם (או שמעתם) משהו "מיוחד" ובאמת הרגשתם שמדובר במשהו יוצא דופן? אם הייתה פעם אחת כזאת כנראה שאתם ממש בני מזל, או לחילופין אנשים שמתרגשים ממש בקלות.

ובכלל, בקשה קטנה ברוח הפוליטיקלי–קורקט ששולטת בימינו: נכון יהיה להפסיק לדבר על ראיון "מיוחד". תקראו לו ראיון "מאותגר". (גדעון דוקוב)

רחלי מלק–בודה לא מצליחה להבין מדוע בעידן כל כך וירטואלי יש עדיין כאלו שמתעקשים על שימוש במכשיר המצרצר

ובחלומי, אני מתקשרת לחברה סלולרית ומבקשת לבטל את התוכנית, ונציג השירות פשוט עונה לי "סבבה". סתם ככה, זורם עם הביטול. לא מעביר לשימור לקוחות, לא מספר לי אילו צרות סלולריות יבואו עליי אם אחבור למתחרה, והכי חשוב: לא מבקש ממני לשלוח פקס עם בקשה לביטול. מה פקס עכשיו, מה? טוב שלא הזמין אותי לסיבוב בכרכרה.
 

אשמח אם מישהו יסביר לי, ולא בצחוק, איך יכול להיות שהנחתנו בן אדם על הירח, הבאנו לעולם את כיפת ברזל וכבר למעלה מחמש שנים אנחנו מתניידים באמצעות תוכנה שיודעת את מיקומנו המדויק ב–GPS, ועדיין יש גופים ציבוריים שנראה להם לגיטימי לדרוש שישלחו להם בקשות בפקס.

הגיע הזמן לקחת אחריות על מאותגרי הטכנולוגיה האלה. הגיע הזמן שמישהו ישים סוף לאותם רגעי עולב שבהם אנחנו מכתתים רגליים בבניין ודופקים בדלתות של אנשים שלא דיברנו איתם מאז רצח רבין רק כי יש להם פקס בבית, וכמה הזוי הוא הדבר שכדאי, בשנת 2015, להחזיק ברשימת המקורבים שלנו לפחות אדם אחד כזה.

אז הנה לכם, שמאלנים חמודים, חרם חדש לטיפוח: עשו טובה לאנושות ופתחו בבקשה דף פייסבוק חדש בשם "חרם הפקסים הבינלאומי". מלמלו שם משהו משכנע על כיבוש דפי A4 או אפרטהייד בין קידומת 03 לקידומת 077, ואולי תעשו היסטוריה. הגיעה העת, אחרי ארבעים שנות, שהפקסים יפנו את מקומם לטובת טכנולוגיות מתקדמות יותר, ויתפסו מקום של כבוד בחנויות הווינטג' אי שם ליד כורסת הארצ'י בנקר, איפשהו בין הפטיפון משנות ה–50 למטחנת הבשר הידנית של סבתא חסידה. (רחלי מלק בודה)

אוריה קניג מתרחק מכל מאכל שמריח כמו טרנד. וכן, זה כולל גם סושי וקינואה

אני לא בררן גדול בכל מה שקשור לצלחת שלי. כשצריך לאכול, אין לי בעיה לקנות סחורה שמקורה בשונאי ישראל מובהקים — יצרנים טורקים, חקלאים פלשתינים, או קלמנטינות — אבל לא תתפסו אותי מכניס הביתה כל סוג של מזון שיכול להיחשב לטרנדי. הכלל שלי אומר שאם המנה מעניקה לך תחושה של מתוחכמות ועדכניות, כנראה היא מנסה לפצות על הטעם. מדובר בתהליך אבולוציוני שמתקיים ממש לנגד עינינו: רק מי שיהיה מספיק נעים לחך, ישרוד בחנויות גם הרבה אחרי שהקסם האִיני שלו ייעלם.
 

אז סושי לא יעבור את מפתן דלתי. כך גם קינואה, שאמנם הוכתרה כטרנד לפני 20 שנה בערך, אך עדיין לא זכתה להתאזרחות מלאה. קצת חבל, כי הגרגירים האלה דווקא נראים לי נחמדים. מדי פעם אני מעיף מבט במדפי הסופרמרקט החרדי הסמוך לביתי, לראות האם הקינואה השתכנה שם. ביום שאראה אותה בסביבה כזו, אדע שמדובר סוף–סוף באוכל, ולא בהצהרה חברתית.

את המזונות הטרנדיים הרי לא קונים כדי לשבוע מהם, אלא כדי לספר עליהם. אז למה לא לדלג על השלב המייגע של קילוף ובישול, תיבול והקפצה, ולפנות ישר לניים–דרופינג? "לא תאמין כמה שילמתי על אדממה בטבע מרקט! 18 שקל לקילו!" תספר לשכן. הוא מצדו יטגן אותך במבט של בוז ויאמר "מי קונה את זה בסופר? מזמינים באיביי ישר מיפן. אגב, יש עליך קצת מטבעות ין? נתקעתי בלי טיפ".

אגב, כשם שאני לא מכניס אוכל למקרר בשם הטרנדים, אני גם לא מדיר ממנו מוצרים על פי גחמותיה של דעת הקהל הנוחה לתמרון. אפשר למצוא סיבות להתנזר, למשל, מקוקה קולה, אבל לא הייתי מונה ביניהן את סרטון היוטיוב שרץ לפני כמה חודשים, והוכיח שכאשר מבשלים את המשקה במשך כמה שעות — הוא הופך לגוש שחור צמיגי ומכוער. ממש וואו. גם אם תיקחו איזה גארי יורופסקי זך ונטול חומרים משמרים, ותכניסו אותו לסיר לפרק זמן ארוך מספיק, התוצאה תהיה דומה. עכשיו תנו לשתות בשקט. לא, קולה היא לא טרנד חברתי. זו שטיפת מוח פרסומית, ועם זה אין לי שום בעיה. (אוריה קניג)

• הכתבה פורסמה במגזין "מוצש".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...