הסיפור הישראלי שלו מעניין את כל העולם
חבורה של צעירים החליטו להוכיח לקהל המאזינים בישראל שהרדיו יכול להתחרות בקלות בכל ריאליטי או סרט מרתק. הם הצליחו
בשלהי שנת 2008 החליט מישי הרמן שהגיע הזמן לצאת להרפתקה. נועה חברתו בדיוק הודיעה לו שהקשר ביניהם נגמר, והרמן הגיע למסקנה שחסרה לו בחיים טיפת גמישות. "עד הפרידה יכולתי לדמיין פחות או יותר איך ייראו החיים שלי. הרגשתי בשליטה", הוא נזכר. "הזוגיות הייתה עוגן, הייתי מסודר, ולכן הפרידה קצת היממה אותי".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הדרך אל הגמישות המיוחלת הייתה פשוטה מבחינתו של הרמן, אז סטודנט צעיר לתואר ראשון בקיימברידג' שבאנגליה. "בלילה אנגלי גשום אחד בא לי רעיון: הכנתי שלט מקרטון וכתבתי עליו באותיות כחולות גדולות 'anywhere' - לכל מקום. למחרת בבוקר נעמדתי מחוץ לקולג' שלי, מוכן לתפוס טרמפים לכל יעד שהנהגים יציעו".
סדרת צירופי מקרים הובילה לכך שבמקום להגיע למקום אקראי ובלתי מוכר, הרמן מצא את עצמו בסופו של מסע הטרמפים חוצה־היבשות דווקא במקום שרצה מאוד להגיע אליו מזה זמן רב: סביליה שבספרד. "על השלט שלי היה כתוב anywhere, אבל בכל זאת היה לי חלום כמוס להגיע למקום ספציפי. רק אחרי שסוף־סוף השתחררתי מהחלום הזה, אחרי שבאמת הפקדתי את גורלי בידי המזלות - דווקא אז הרוחות הובילו אותי לאותו מקום ממש".
את הסיפור הזה, כמו עשרות אחרים, אפשר לשמוע במסגרת התוכנית "סיפור ישראלי" - פודקאסט שהרמן מגיש בשנתיים האחרונות יחד עם חבריו. פודקאסט, בקצרה, היא תוכנית רדיו דיגיטלית שזמינה להורדה למחשב, לטלפון החכם או לכל מכשיר דיגיטלי אחר שאפשר לחבר לו רמקולים ואוזניות. כאן בארץ קיים מבחר מצומצם למדי של תוכניות כאלה (אחת הוותיקות והמוכרות שבהן היא "עושים היסטוריה" של רן לוי, שאף הגיש עם החבורה של הרמן פרק משותף), אך בעולם הדובר אנגלית מדובר בתעשייה שלמה, המונה אינספור יוצרים, מגוון ז'אנרים ותחומי עניין ומיליוני מאזינים נלהבים.
פרק ממוצע של אחד מהפודקאסטים המוכרים ביותר, This American Life (שעוד נגיע אליו בהמשך), זוכה ל־750 אלף הורדות בממוצע - בלי לספור את הגולשים שבחרו להאזין לו ישירות מאתר האינטרנט ואת מי שנחשפו אליו דרך תחנות הרדיו המסורתיות, שנוהגות לרכוש את הפודקאסטים המוצלחים ולשדר אותם.
כשמאזינים לסיפור על מסע הטרמפים בקולו של הרמן, היום בן 32, קל מאוד לשכוח שמדובר בסך הכול בתוכנית רדיו: העריכה המוקפדת, המלווה בפסקול משובח ובהרבה אפקטים קוליים, מצליחה להחזיר את השומעים אל החורף האנגלי שבמהלכו מתרחשת הנסיעה. כשהרמן מספר על הגשם שדפק על החלון, נשמעים ברקע רעמים וברקים. כשהוא עולה על רכבת, נשמע קול שקשוק הגלגלים על המסילה. כשהוא מגיע לשדה תעופה בלב סין, אפשר לשמוע דיילת דוברת מנדרינית, המזרזת את הנוסעים לעלות אל המטוס.
השילוב בין הסיפור יוצא הדופן, הקריינות האישית והפסקול המושקע הופך את "סיפור ישראלי" למוצר רדיופוני נדיר בנוף המקומי, ויוצר תחושה של צפייה בסרט דוקומנטרי יותר מאשר האזנה לתוכנית רדיו מצויה. בכל אחד מהפרקים, הזמינים להאזנה חינם באתר התוכנית, מקובצים יחד ארבעה או חמישה סיפורים שעוסקים כולם בנושא מרכזי אחד. סיפור הטרמפים של הרמן, למשל, שובץ בתוכנית שעסקה בהתחלות חדשות. לצדו מובא שם סיפורה של המלחינה הישראלית נועה גיא, שבעקבות תאונת דרכים קשה נאלצה לחשב מסלול מחדש; סיפור שיקומם של יערות הכרמל לאחר השרפה הגדולה שכילתה אותם; סיפור על שיחת הטלפון שהולידה את המחאה החברתית; וגם סיפור קצר של אתגר קרת, משתתף קבוע בתוכנית.
לבחירת מרכיבי התוכנית אין כללים ברורים. הסיפורים יכולים להיות קורעי לב או משעשעים, מוכרים או כאלה שלא סופרו מעולם, בכיכובם של אנשים מפורסמים או אלמונים. העיקר, מסבירים הרמן וחבריו לצוות, שיהיו סיפורים טובים.
מאז שעלתה לאינטרנט לפני שנתיים הפכה "סיפור ישראלי" לשם דבר בקרב חובבי הרדיו בארץ ואפילו בעולם. התוכנית, שכל פרק שלה גורף עשרות אלפי הורדות, קיבלה משבצת קבועה בגלי צה"ל, זכתה להתעניינות תקשורתית יוצאת דופן בארה"ב, ולאחרונה אף השיקה גרסה מקבילה בשפה האנגלית.
מה שנראה היום כסיפור הצלחה תקשורתי יוצא דופן, בוודאי במונחים הצנועים של עולם הרדיו הישראלי, החל לגמרי במקרה, כיוזמה חובבנית של חברי ילדות. הרמן הירושלמי פגש לראשונה את חבריו לצוות ההפקה של התוכנית במסגרת נוע"ם, תנועת הנוער של התנועה המסורתית.
הארבעה - הרמן ושי סתרן הירושלמים, יוחאי מי־טל מחיפה ורועי גילרון מבאר־שבע - שמרו על קשר גם כשכל אחד מהם פנה לדרכו. הרומן שלהם עם הרדיו החל כשגילרון והרמן בילו יחד בלימודים בבוסטון שבארה"ב. גילרון, כיום דוקטורנט למדעי המוח, התאהב בעולם הפודקאסטים, וניסה לשכנע את הרמן להאזין להם יחד איתו. "למישי הייתה רתיעה מזה. הוא חשב שלהאזין לפודקאסטים זה מאוד 'חנוני'", מספר מי־טל. הרמן ממהר להתגונן: "לזכותי ייאמר שבאותה תקופה רועי ניסה גם לשכנע אותי לקרוא מאמרים של עשרות אלפי מילים שעסקו בנושאים כמו חוקי חמורבי".
רק כשהרמן החליט לצאת לטיול לאורך כבישי ארה"ב, מלווה במכונית חלודה ובכלבתו האהובה נעמי, השעמום הכריע את העקשנות והוא החל להאזין למאות הפודקאסטים שגילרון צייד אותו בהם. "כשמישי ורועי חזרו לארץ, הם הודיעו לנו שהחליטו ליצור פודקאסט ישראלי", נזכר מי־טל. החבורה נפגשה בדירתו הנחלאותית של הרמן והחלה לתכנן את הפרק הראשון. במשך שנה שלמה הם חקרו, כתבו, ראיינו, קריינו וערכו - ולבסוף "סיפור ישראלי" עלה לאוויר.
ארבעת החברים יצאו לדרך בלי תקציב, בלי ידע מוקדם, ועם הרבה מאוד לילות לבנים - כי בכל זאת, בימים צריך להתפרנס ממשהו. "לא היה לנו שום ניסיון ברדיו, כך שהיינו צריכים להבין איך בכלל עושים את הדבר הזה", נזכר מי־טל. "עשינו המון טעויות של מתחילים", מוסיף הרמן. "למשל, יצאנו להקליט מרואיינים בפאבים - ואפילו לא חשבנו שיש משהו בעייתי ברעש שברקע. רק בדיעבד, כשניסינו לערוך את החומרים, הבנו שחייבים להקליט בסביבה שקטה".
במסגרת החריקות של תחילת הדרך, מי־טל כמעט נפל קורבן לברווז עיתונאי. "עבדתי על סיפור שהיה מטורף בעיניי - אפריקני מסווזילנד שחי בארץ וקורא לעצמו קינג־קווה זולו. הוא סיפר לי במשך שעות איך הגיע לכאן ברגל מאפריקה, ואיך בילדותו הוא היה צריך לעבור כל מיני מבחני בגרות, שכללו גם מאבק עם גורילה. השמעתי את ההקלטה לחבר שלי, בחור דרום־אפריקני, עד שבשלב מסוים הוא עצר ואמר: 'אבל רגע, אין בכלל גורילות בסווזילנד'. הבנתי שמשהו כאן לא בסדר, ונאלצתי לזרוק את הסיפור לפח".
לא הייתה זו הפעם היחידה שבה עבודה של שעות ירדה בסופו של דבר לטמיון. "כל פרק של התוכנית מתחיל עם משהו כמו עשרים רעיונות לסיפורים. את חלקם אנחנו אפילו יוצאים להקליט בשטח, ורק אחר כך מחליטים שבעצם הם לא טובים מספיק", אומר הרמן. על כל שעת שידור, הוא מעריך, עובדת החבורה כאלף שעות במצטבר.
נשמע מטורף.
"אף אחד לא יגיד ליוצר של סרט דוקומנטרי שזה מטורף שהוא עבד על שעה אחת של סרט במשך שלוש או ארבע שנים, נכון?" אומר מי־טל. "זה פשוט הטבע של מה שאנחנו עושים. 'סיפור ישראלי' היא לא כמו תוכנית רדיו ממוצעת, שבה מעלים מישהו לקו והוא משוחח עם מראיין. אנחנו מדברים על סיפורים שנערכים מתוך שיחות ארוכות. עכשיו, למשל, אני עובד על סיפור עם מישהי שכבר הקלטתי במשך שש שעות, ויש לי עוד מאות דפי יומן שלה שאני צריך לעבור עליהם. כל העבודה הזו הולכת להיערך לתוך שידור של חצי שעה לכל היותר".
רבות מאלף שעות העבודה הללו מנותבות לחיפוש הסיפורים שירכיבו את התוכנית. "בהתחלה היה לנו קשה למצוא סיפורים מעניינים, ולכן התמקדנו בדברים שקרו לנו או לחברים שלנו", נזכר הרמן. "זה יצר מצב קצת מצחיק, כי הרבה מהסיפורים האישיים שסיפרתי ברדיו הם כאלה שתמיד הייתי מספר אותם בדייטים ראשונים. עכשיו בעצם שרפתי אותם, כי אם אנסה לספר אותם למישהי, היא עלולה לומר: 'רגע, זה מוכר לי מאיפשהו'. כל הספונטניות הולכת", הוא צוחק.
אבל אתגרי הדייטים של הרמן לא היו הגורם היחיד במוטיבציה של החבורה להרחיב את טווח החיפושים אחר סיפורים טובים. "הבעיה העיקרית הייתה שבסך הכול אנחנו נורא דומים, והסיפורים הגיעו כל הזמן מאותם מעגלים", אומר הרמן. כדי לפרוץ את המתחם המוכר, החליטה החבורה להגביל את עצמה לנושא מסוים בכל פעם, באופן שיאלץ אותה לחפש סיפורים מתחת לרדאר.
כך למשל נולד הפרק המוצלח "הרצל 48" - שבמסגרתו ביקרו הארבעה בשנים־עשר בתים וחנויות, מדן ועד אילת, שלכולם מכנה משותף אחד ויחיד: הם שוכנים ברחוב הרצל בבית מספר 48, כתובת הנושאת סמליות ציונית. בתוכנית אפשר לשמוע משפחה מבני־ברק, יזם שבונה פרויקט חדש ויוקרתי בנהריה, קצב מעכו, תל־אביבי מובטל שמגדל ארנבת בלב העיר, ועוד. "ביקרנו גם את משה שמעון פרץ, ש"סניק מאופקים ואושיה מקומית, וישבנו שעות בבית שלו", נזכר מי־טל. "העובדה שבילינו כל כך הרבה עם האיש המיוחד הזה, שכנראה לא היינו פוגשים בנסיבות אחרות, מרגשת בעיניי".
פרק אחר שהוציא את החבורה מאזור הנוחות היה זה שבמסגרתו בילו בתריסר בתי ספר שונים ברחבי הארץ. התוכנית המיוחדת, ששודרה בגל"צ לרגל פתיחת שנת הלימודים המסתיימת בשבועות אלו, כללה סיפור אחד מכל מוסד חינוכי, בכל פעם משכבת גיל אחרת: בתלמוד תורה באלעד נפגשו הארבעה עם זאטוטים בכיתה א', במועצה האזורית תמר ראיינו תלמידים בכיתה ב', ובשכונת התקווה בתל־אביב דיברו עם ג'אלון, תלמיד כיתה ג' שהוריו הגיעו לכאן מניגריה. במערכה האחרונה של התוכנית, בכיתה י"ב, חזר הרמן לבית הספר של ילדותו - התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים.
הפרק הזה היה נקודת מפנה בשביל החבורה, מבחינת נושאי התוכנית. "בתחילת הדרך ניסינו במודע להתרחק מכל דבר שעלול להיות שנוי במחלוקת. שאפנו לפנות לקהל רחב ככל האפשר, ולא רצינו לתייג את עצמנו לשום כיוון - פוליטי או אחר. עם הזמן גילינו שהמאזינים שלנו מגיעים מכל מיני רקעים ומגזרים: צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים. אנחנו יודעים בדיוק כמה מאזינים יש לנו בתל־אביב, וגם בבית־אל או באלקנה - ויש לא מעט כאלה".
הגילוי הוביל את החבורה לגוון גם את הרקע של הסיפורים. "בתוכנית שהוקלטה בבתי ספר, היה לנו ברור שאנחנו רוצים גם סיפור מיו"ש. בתחילת הדרך היינו בוחרים בטח בגוש עציון או באריאל, אבל הפעם החלטנו להתרחק קצת מהמקומות המוכרים, ויצאנו להקליט את הסיפור של כיתה ד' בבית ספר בקריית־ארבע. משם נסענו להקליט בבית ספר בדווי בח'ורה".
אחד הסיפורים המרתקים שעלו לאוויר במסגרת "סיפור ישראלי" נמצא בפרק המוקדש כולו לקורותיהם של שאדי, מוזהר ומונדיר בדיר, אחים עיוורים מכפר־קאסם. סיפורם של השלושה הסעיר את מדינת ישראל בתחילת שנות ה־2000, לאחר שהתברר שבמשך שנים הצליחו להערים על מרכזיות ברחבי הארץ, להתחבר אליהן באופן פיראטי, ולמכור ללקוחות שיחות בשווי עצום.
האחים, כך נקבע בפסק דינם, ניצלו את יכולות השמיעה יוצאות הדופן שלהם כדי לפרוץ למרכזי הטלפונייה השונים, ובהם אפילו המרכזייה של גלי צה"ל. הם הורשעו בשורה של עבירות מרמה, ומאז שריצו את עונשם שקעו באנונימיות כמעט מוחלטת. הרמן וחבריו חזרו אל האחים הספק־גאונים ספק־נוכלים, ולאחר מאמצים רבים הצליחו לשמוע מהם וממשפחתם את הסיפור המלא - ההריונות הצפופים של אמם שנישאה בגיל 15, הגילוי המבהיל של העיוורון המשולש, הקושי להשתלב בבית הספר ובחברה, הגעתו של הטלפון הציבורי אל הכפר, פיצוח סודות האסימון והטלפון והפריצה למרכזיות.
היום, עם ותק של יותר מעשרים תוכניות בנות שעה, הסיפורים כבר זורמים מאליהם לתיבות המייל של אנשי צוות ההפקה. "אנשים התחילו לפנות אלינו. זה נחמד אבל גם מציק, כי יש לא מעט הצעות לא רלוונטיות", אומר מי־טל. "בכלל, ברגע שצללנו לתוך העשייה של התוכנית, מצאנו את עצמנו בוחנים חיים של אנשים אחרים בעיניים עיתונאיות. אני יכול לדבר עם מישהו, ולומר לעצמי תוך כדי: 'אוקיי, הסיפור הזה מעניין ברמה בינונית מינוס'".
הרמן: "קורה לי הרבה פעמים שחבר בא אליי ואומר: 'אחי, קרה לי סיפור מטורף שאתה לא מאמין'. ואני שומע, ובמקום להתלהב מהסיפור אני מפטיר 'נו, בסדר', בטון אדיש".
מקור ההשראה של "סיפור ישראלי", המודל לחיקוי, הוא הפודקאסט This American Life הנזכר לעיל. בעשרים שנות קיומה הספיקה התוכנית האמריקנית בהובלתו של השדרן הוותיק והמוערך איירה גלאס להפוך למוסד של ממש, עם צוות הפקה רחב, נסיעות ברחבי היבשת לצורך הקלטת פרקי התוכנית מול קהל היושב באולם, צבירת אינספור פרסים ואפילו שידור שתי עונות שהופקו כתוכניות טלוויזיה.
בדומה לאחות הקטנה מישראל, גם התוכנית האמריקנית מביאה סיפורים מרחבי ארה"ב, המקובצים בכל פעם סביב נושא מרכזי אחד. "הרעיון מאחורי התוכנית שלהם הוא לאסוף סיפורים של אנשים רגילים - לא מפורסמים, לא פוליטיקאים, לא עשירים - וליצור מהם תוכנית משובחת", אומר מי־טל. "הם הבינו שסיפורים טובים קורים לכל אחד, רק צריך לדעת למצוא אותם ולהגיש אותם בצורה הנכונה. אנחנו תמיד אומרים שאם נשלוף באופן אקראי אדם מהרחוב, אחרי שיחה ארוכה ומעמיקה מספיק נצליח לגרום לו לספר לנו סיפור מעניין".
This American Life היא הרבה יותר מתוכנית רדיו אינטרנטית מקומית: "זו הייתה הסנונית הראשונה של רדיו דוקומנטרי, שונה מכל מה שהיה עד אז", אומר הרמן. "הם השפיעו על הרבה מאוד יוצרים אחרים, ובשנים האחרונות זה ממש התפוצץ. היום נדמה שלכל אחד בארה"ב יש פודקאסט משלו - כמו שפעם לכל אחד הייתה להקת רוק במרתף, ואחר כך לכל אחד הייתה חברת סטארט־אפ".
שנה לאחר שיצאה לדרך כבר נרכשה תוכניתו של גלאס לשידור ב־200 תחנות רדיו ציבוריות ברחבי ארה"ב. כמה מהסיפורים שנחשפו במסגרתה עובדו לסרטים ותוכניות טלוויזיה, ואחת ממפיקות הסדרה, שרה קניג, אפילו פנתה להפקה עצמאית ויצרה מעין סדרה־בת שזכתה לשבחים רבים ולפופולריות עצומה.
הפודקאסט של קניג, Serial ("סדרתי"), עוקב אחר רצח של נערה צעירה בארה"ב לפני יותר מ־15 שנה, והרשעתו השנויה במחלוקת של בן כיתתה, עדנאן סאייד, פקיסטני־אמריקני בן 17. קניג חזרה אל זירת הפשע, אל החברים לכיתה ואל בני משפחותיהם, ופתחה מחדש את השאלות שטויחו והושתקו מהמקרה הכאוב ההוא. פרקי הסדרה לוו בשיחות שקיים סאייד עם קניג דרך הטלפון הציבורי בבית הכלא, כמו גם בהתחבטויות האישיות של המגישה: היא מספרת על האמפתיה שלה לצעיר הכלוא מצד אחד, ועל הפקפוק שלה בגרסתו מצד שני.
האפקט הציבורי של "סדרתי" היה בלתי נתפס כמעט, אפילו בשביל שועלי רדיו ותיקים כמו קניג וגלאס: התוכנית זכתה למספר חסר תקדים של הורדות והאזנות, והפכה לשיחת הברזייה ההכרחית בכל רחבי ארה"ב. שוק צרכני הפודקאסט האמריקני רחב למדי גם כך, אבל התוכנית הזו הצליחה לפרוץ את גבולות הקהל המסורתי של חובבי רדיו, והובילה לדיונים אינסופיים בפורומים אינטרנטיים ייעודיים.
פודקאסטים חובבניים של אוהדי הסדרה עלו לאוויר כדי לדון בהתפתחויות החדשות בפרשה המשפטית ובספקולציות לגבי מה שיקרה בהמשך, ואפילו הם זכו לפופולריות יוצאת דופן. משהו באופן שבו הוגשה "סדרתי" הצליח ליצור אפקט של סדרת מתח משובחת, אף שמדובר בסיפור אמיתי לחלוטין שהתרחש לפני שנים רבות.
לקראת השקת "סיפור ישראלי", פנתה חבורת הישראלים בחיל ורעדה מתבקשים לגלאס, שיצר את המודל לחיקוי בתוכניתו המצליחה. להפתעתם, לא רק שאנשי הצוות שם שמחו לארח אותם במשרדים בניו־יורק, הם אף העבירו להם קורס רדיופוני מזורז ואפשרו להם להיות זבובים על קיר הזכוכית של אולפן ההקלטות, כדי שיעקבו אחר שלבי הפקת התוכנית. הפתעה גדולה עוד יותר חיכתה להם כשגילו שאחת ממפיקות התוכנית, ננסי אפדייק, מתגוררת בתל־אביב באופן זמני: "מתברר שהרבה מהפרקים שהאזנו להם בהתלהבות הופקו מישראל, ממש מתחת לאף שלנו", מספר מי־טל. "ננסי נפגשה איתנו, ונתנה לנו הנחיה מקצועית וטיפים לתחילת הדרך".
הפרק הראשון של "סיפור ישראלי" הושק כאמור אחרי עבודה מאומצת של חודשים ארוכים. "היו לנו שאיפות מאוד צנועות לגבי החשיפה ומספר המאזינים שנצליח לגייס", אומר הרמן. "כשהעלינו את הפרק לאוויר אמרנו לעצמנו שיהיה מגניב אם תחנת רדיו מקומית תשדר פעם את התוכנית שלנו בשלוש לפנות בוקר, כי יהיו נהגי משאיות על הכבישים שיוכלו לשמוע אותנו. ממש לא קיווינו ליותר מזה".
אבל השמועה על התוכנית המשובחת החלה לעשות לה כנפיים, ועם כל פרק שעלה לאתר האינטרנט עלה גם ביטחונה העצמי של החבורה. "עשינו מארב למפקד גל"צ ירון דקל מחוץ לבניין התחנה ביפו, והגשנו לו דיסק עם הקלטה של התוכנית שלנו. מפה לשם קיבלנו שעת שידור ברדיו - ולא סתם שעת שידור, אלא ביום שישי אחר הצהריים, אחת מהמשבצות הכי מוצלחות. זה היה הזוי מבחינתנו", נזכר מי־טל.
מי ששכנעה את דקל להעניק הזדמנות לארבעת המופלאים האנונימים הייתה אתי אנטה־שגב, ראש מחלקת התרבות דאז בגל"צ. כעת "סיפור ישראלי" משודרת בתחנה בתקופות קצובות של עשרה שבועות בכל פעם, ולאחריהם פגרה ארוכה שמאפשרת לצוות לעבוד על פרקים חדשים. עונת השידור הבאה של התוכנית בתחנה הצבאית תחל בשבוע האחרון של אוגוסט, הפעם במוצ"ש בשעה 21:00.
המעבר לשידור בתחנת רדיו של ממש גרר גם כמה הרמות גבה מצדם של אנשי תקשורת ותיקים.
"כשאנחנו מקריינים בתוכנית אנחנו משתדלים להישמע טבעיים ככל האפשר, כאילו אנחנו בשיחת חולין עם חבר", אומר מי־טל. זה לא מקובל ברדיו, ובגל"צ יש אסכולה שחושבת שאנחנו חפיפניקים, שהיחס שלנו לשפה בעייתי. בואי נאמר שאנחנו מקבלים הרבה טלפונים זועמים מאבשלום קור".
דריסת הרגל בגל"צ לא הייתה הצעד האחרון של "סיפור ישראלי" בדרך לכיבוש גלי הרדיו. החבורה, שגדלה בינתיים והוסיפה לשורותיה את נשות הרדיו מאיה קוסובר, מאיה גאייר וגאיה עופר, החליטה לצלול למים העמוקים של זירת הפודקאסטים העולמית - וליצור גרסה דוברת אנגלית לתוכנית הישראלית כל כך. "אחת הסיבות להחלטה היא שהיינו חייבים למצוא דרך לממן את הפעילות שלנו, שנעשתה עד אז ללא כל תמורה. קהל צרכני הפודקאסט באנגלית רחב יותר, ואיתו מגיעות גם אפשרויות רבות יותר למימון העשייה", אומר הרמן.
לנימוק הכלכלי התלוותה גם סיבה נוספת, עמוקה יותר. "הרבה מאיתנו התגוררו בשלבים שונים בארה"ב, והתחושה שלנו הייתה שישראל תמיד מוצגת שם בצורה מאוד חד־ממדית: או שמדברים עליה כמקום של אלימות וטרור, או שמציגים אותה כאוטופיה בלב המזרח התיכון וכמעצמת סטארט־אפ עולמית. אבל ישראל שלנו היא לא כזאת וגם לא כזאת, היא מקום מורכב עם אנשים מעניינים ומגוון מאוד גדול. חשבנו שהתוכנית שלנו, עם הסיפורים שהיא מביאה, נותנת הזדמנות להציג את ישראל לעולם באופן קצת אחר".
החבורה פנתה לקרנות שונות שהשילוב בין רדיו לישראל קרוב ללִבן, והצליחה לעניין כמה וכמה מהן. "צריך לומר שבארה"ב, ברנז'ת הרדיו היא קצת כמו הוליווד - יש הרבה מאוד יהודים מאחורי המיקרופונים", מסביר מי־טל. בין השאר קיבלה התוכנית מימון נדיב מקרן בבעלות במאי הקולנוע סטיבן ספילברג.
אחרי שהתוכניות של "סיפור ישראלי" בשפה האנגלית עלו לאוויר, שודרו כמה מהן בתחנות רדיו ציבוריות בארה"ב. חברת הפצה מרכזית בתחום האודיו הביעה אף היא עניין, ובעזרתה ישולבו בקרוב חסויות ופרסומות במסגרת הפרקים. החבורה כולה חזרה ממש לאחרונה ממסע הופעות בארה"ב, שבמסגרתו הקליטה את יצירותיה על במה מול קהל נלהב.
מי מאזין לתוכניות שלכם באנגלית?
הרמן: "יהודים, אבל לא רק. באופן לא מאוד מפתיע, אנחנו פופולריים גם בקרב חוגים של נוצרים אוונגליסטים. לאט־לאט מתחילים להאזין לנו גם אנשים שפשוט אוהבים את התוכנית ואת הסיפורים".
קורה לכם שאתם משפשפים את העיניים כדי להאמין שהגעתם עד הלום?
מי־טל: "כשאתה בתוך העולם הזה אתה שוכח להסתכל לרגע מבחוץ ולומר: וואלה, קורה לי משהו מיוחד. ובכל זאת, כשהיינו עכשיו בניו־יורק והזמינו אותנו לישיבת מערכת של אחד הפודקאסטים הכי מצליחים בארה"ב, זה היה רגע שבו נתתי לעצמי דין וחשבון. אמרתי לעצמי שזה מדהים: אני, שעד לאחרונה לא היה לי שום ניסיון בתחום הזה, יושב עם אנשים שהם מבחינתי בית ספר לרדיו".
עם ההצלחה חוצת היבשות, החלו להגיע גם פניות ממפיקי קולנוע ומערוצי טלוויזיה שונים, שהציעו להעתיק את פורמט התוכנית למסך הקטן והגדול. "דחינו את כל ההצעות מהטלוויזיה", מספר הרמן.
"אנחנו אוהבים את האינטימיות של הרדיו, ויהיה קשה לשמר את האווירה הזו בטלוויזיה. חוץ מזה, בעולם הרדיו אנחנו פועלים בוואקום, כי אין עוד תוכניות מהסוג הזה בארץ. הרדיו בישראל הוא עסק אגרסיבי מאוד: מעלים מרואיין לשידור, והמראיין צועק עליו ולא נותן לו לדבר. כך שבתוך העולם הרדיופוני, אנחנו מרגישים שהעשייה שלנו מצליחה לחדש, בעוד בתחום הקולנוע יש בארץ עשייה מרשימה מאוד. אנחנו לא מרגישים שצריך אותנו שם, למרות ששם נמצא הכסף".
ועם זאת, הסיפורים שלהם מפלסים את דרכם אל מחוץ לגרסת האודיו. הפרק על האחים בדיר זיכה אותם בתקציב הפקה מ"יס דוקו", ויבוים כסרט דוקומנטרי על ידי אדם ביזנסקי, שסייע ביצירת הפודקאסט. סיפור אחר, על פליט אריתריאי שתרגם את יומנה של אנה פרנק לשפה הטיגרית בעת שהותו במחנה פליטים באתיופיה, הפך לסרט דוקומנטרי קצר.
"אחד הדברים שאני אוהב במדיום של הרדיו הוא אורך הנשימה", מוסיף מי־טל. "כשרק התחלנו לעבוד על התוכנית פנינו למישהי עם אחיזה רצינית בעולם התרבות, והשמענו לה מהחומרים שלנו. היא האזינה במשך כמה דקות, ואז אמרה: 'זה נחמד, אבל אתם צריכים לקצר את זה לדקה'. לא הקשבנו לה, ואני חושב שהצלחנו להוכיח שגם בעידן המהיר שלנו אפשר לפעמים לקחת את הזמן. חוץ מזה, הרדיו מאפשר להביא קולות שלא היינו שומעים בשום מקום אחר. מתי אנחנו שומעים בתקשורת על אתיופים או על מישהו שגר באופקים? רק כשיש שם רצח, או כשסגרו מפעל. בתוכניות אירוח טלוויזיונית יש בנק של אושיות תרבות שתמיד מתראיינות על נושא מסוים. התוכנית שלנו מאפשרת לשמוע אנשים שלא נשמעים בדרך כלל, כאלה שהם לא מרואיינים מקצועיים".
"ישראל היא חברה נורא מקטלגת. אתה מסתכל על צבע העור של אנשים, ועל מה שיש או אין להם על הראש, ואתה בטוח שאתה יודע בדיוק מי הם. יש משהו ברדיו שמוריד קצת את העטיפות החיצוניות. פתאום אתה יכול להקשיב לסיפור של אישה חרדית מצפת, או לסיפורם של שלושה אחים ערבים מכפר־קאסם, ולרגע לשכוח שהם שונים ממך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם