מה אמרת עכשיו? מילון האימוג'ים השלם
מי צריך לדבר כשאפשר לשלוח אימוג'ים ולתת לצד השני להבין לבד למה התכוונו? כותבי "מקור ראשון" פשפשו בטלפונים שלהם וחזרו כדי לספר מהו האימוג'י האהוב עליהם
איריס מושקוביץ יודעת שקוף קטן עם עיניים עצומות יעשה לה את העבודה
"מאחרת", "אויש שכחתי" ואפילו: "נראה לי שזה לא ילך בינינו". קוף קטן שמכסה את העיניים. זה כל מה שצריך כדי לבשר בשורות פחות משמחות פלוס קריצה. וקריצה זו מה עושה? מרככת את המכה ומונעת אסון. והרי איזה אדם מסוגל לכעוס על קוף מתוק שמסתיר את עיניו מבושה, אין לכם לב? תסתכלו עליו, אוי איך הוא חמוד ותמים. נכון? יופי. אז גם אני.
כל כך פשוט. כמה מילים מיותרות נחסכות מאיתנו בזכות אותה חיה מטופשת. אפילו המילה המחייבת: "סליחה". קוף וגמרנו. מתי מתחילות הבעיות? בדומה לכלכלה: כשיש אינפלציה.
תמר פרלשטיין משתמשת בשטן הסגול כדי להבהיל את סביבתה
השעה 19:00. הטלפון שלי מצפצף. אני פותחת את הווטסאפ בתחושה שאני יודעת בדיוק מה עומד לקרות. "הי מותק, זה בסדר אם אשאר גם היום מאוחר בעבודה, יש לי הרבה לחץ?" הוא כותב. התשובה שלי היא שטן סגול מחייך. שקט בצד השני. הוא מבין טוב מאוד מה זה אומר. פרצוף שקובע נחרצות: "אם אתה בא מאוחר גם היום, אז אני יוצאת מחר בשש בבוקר לכושר, אנחנו לא הולכים יותר להורים שלך לשבת, המטבח יישאר מבולגן כי אני עייפה מהלבד ואתה חייב לי ביג טיים".
מה לעשות? לכל דבר יש מחיר. ולמה האימוג'י מחייך? כי אני יודעת שהערב אראה סדרה שלמה ברצף ואוכל להשאיר את הבית מבולגן.
יואב פרידמן מחפש פתרון לצחוק פרוע דרך הווטסאפ
העולם מצחיק אז צוחקים, ואז כותבים "חה חה חה" או "חחחחחח" או "חחחח. גדול". טוב, בעצם כותבים זה כזה 2013, היום פשוט לוחצים על החייכן ומחפשים את האימוג'י של מתפקע–מצחוק–עד–שיורדות–לו–דמעות–מהעיניים. אבל אני דווקא מעדיף לשים במקום ציור של קקטוס ירוק. למה? כי זה בעצם התרגום לעברית של LOL (Laugh Out Loud). כאילו, צב"ר (תרגמו, נו). הבנתם? חחחח. גדול.
לימור גריזים–מגן סיגלה גינונים ים תיכוניים והתחילה לשלוח נשיקות לכולם
השילוב שבין טכנופוביה קיצונית, עצלנות בסיסית ונימוסים שלא יאפשרו לי לעולם להסתובב בוורשה עם כפפת יד שתואמת בול למטרייה המעוצבת נגד השמש, יצרו אצלי מגוון אימוג'ים קטן ביותר. אם תרצו, עולם האימוג'ים שלי נחלק לשניים: באחד אגודל מונף שאומר: "כן, בסדר, מעולה, איזה יופי, מצוין. חולה עליך נשמה". בשני אימוג'י מנשק. נכון, ים תיכונית וזה, אבל האימוג'י החמוד שלי יוצר קרבה בקלות, מכניע אנשים כועסים ושולח ברכה לבבית וחמה.
בעולם שבו רגשות זה כל כך 2001, האימוג'י המנשק הוא דרך מעודכנת להגיד תודה ובבקשה. ואגב, כל הנ"ל תקף רק בעניין האימוג'י ששולח נשיקה. ההוא עם הלבבות בעיניים קצת נואש.
רננית פרשני מאמינה בחיוך הקלאסי. ולכן אין לה ווטסאפ
הוא ראשון, הוא אופטימי, והוא מתאים בדיוק למי שמעודכן טכנולוגית כמוני. כלומר לא מעודכן בכלל. אין לי פייסבוק, אין לי ווטסאפ, ואני מרגישה שחיוך קלאסי, שנות ה–80, פורטרט פקמני שכזה, הוא כל מה שאני צריכה כדי לשמח את הודעות ה–SMS שלי.
אם מישהו מעצבן אותי, אני הפרימיטיבית בוחרת להתמודד עם הדברים כמו שהיו מתמודדים איתם פעם. אני מקללת. בקול רם.
אריאל שנבל משתמש באימוג'י אחד כדי להגיד הכול
כף יד צהובה, ארבע אצבעות מאוגרפות, ואגודל גדולה באופן לא פרופורציונלי המזדקרת אל על. זהו האימוג'י הנמצא אצלי בשימוש הרב ביותר, שלא לומר האימוג'י הכמעט יחיד שנמצא אצלי בשימוש. כן, צריך להודות בכך. אני כמעט בן 40. שפתי היא שפת האותיות והמילים, אמצעים שנראים לבני העשרים ובוודאי לבני העשרה כדינוזאורים שמשום מה עדיין לא נכחדו כליל. כשאחיינית בגיל הנכון שולחת לי הודעה על, נניח, הצלחה בטסט פנימי או הבל נעורים אחר, היא עושה זאת כמעט אך ורק עם אימוג'ים. אני תוהה אם לקח לה הרבה זמן למצוא אותם כדי לנסח את המסר שביקשה להעביר, אבל אז אני קולט שאימוג'ים עבורה ועבור כל הדור שלה הם האותיות. הם המילים.
והם צודקים כמובן. כי האימוג'י הפרטי שלי, זה שבו אני דווקא כן טורח להשתמש, מחליף כל כך הרבה מילים, שבעצם לא ברור איך אני לא מאמץ לי עוד כמה אימוג'ים. הנה מה שהסמל האחד והקטן הזה אומר: "תודה על תגובתך, מסכים איתך כמעט בהכול, אולי בחלק לא לגמרי אבל אני קצת ממהר אז בוא נסגור את השיחה תודה וביי".
רחלי מלק–בודה מבינה שלהגיד "מזל טוב" בלי ריגשון, זה כמו לבוא לאירוע בלי צ'ק
מי שאמר שהאימוג'י מקצר תהליכים, מעולם לא קם בבוקר למשמע צלילי הווטסאפ היישובי המבשרים על עוד תינוק שנולד בשכונה. "מזל טוב לצוקרמנים להולדת הבת!!!" כותבת השכנה שתמיד יודעת הכול. מאותו רגע מתחיל שרשור מזלטובים מתיש, ואם לא תיקחו בו חלק בתוך זמן סביר תיחשדו כמי שהתעלמו מהמאורע המרגש. באותו רגע נפתחת גם תחרות ה"מי מפנק יותר עם האימוג'ים". זרים, בקבוקים, קונפטי, פרצוף של תינוק — הכול הולך.
כשאתם בבית ויש לכם זמן זה אחלה, אבל אם אתרע מזלכם לנסח את האיחול באמצע פגישה והצלחתם לחלץ מהמקלדת רק מזל טוב סתמי, לנצח תרגישו אשמים על הפרגון המינימלי, כאילו באתם לאירוע בלי צ'ק או משהו. מצד שני היי, לא נורא, תמיד תוכלו לפצות בארוחה ליולדת.
הודיה כריש–חזוני מתחברת לטקסט הנמוך ביותר שתכתוב בחייה
יש בהחלט אפשרות שהטקסט הבא הינו הטקסט הנמוך ביותר שכתבתי בחיי. כי, איך בעצם אפשר לתאר את מידת החיבור עם האימוג'י הזה?
הוא מגעיל, הוא רדוד, הוא ילדותי, הכול נכון. ובכל זאת, מדובר בסמליל יעיל למדי. לעתים רק הוא מבהיר באופן המדויק ביותר את המצב, וגם מוסיף לו חיוך. אלו החיים, ולפעמים הם כאלה. זה לא אייקון שמשתמשים בו עם עמיתים לעבודה או אנשים רציניים אחרים, אבל בקבוצה של החברות הכי טובות, להן מותר לקטר ולהתבכיין, הוא בהחלט השולט. בצירוף מקרים קוסמי שכזה, יצא שחברה קרובה שחולקת איתי את החיבה למגעילון הנ"ל, ישבה השבוע שבעה. אז בשבילה ולמענה בהרבה אהבה אני מקדישה עוד אחד כזה.
ומיכל אורבך שואלת: למה בכלל צריך אימוג'ים? מה רע במילים עצמן?
יום אחד קיבלתי בלון מחבר כנסת, בלון אדום. מצויר. ואז כמה ציורי ידיים מוחאות כף, דובי וזר פרחים. חמוד ומתוק, אבל קצת מעורר תמיהה. משהו השתבש פה. אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, בתפקידים בכירים, שולחים זה לזה באמצע ישיבה רצינית ציורי פרחים ופרצופים קורצים עם קרניים מרושעות. אולי נתקפו בגעגוע לתחביב המדבקות הנושן, שבמסגרתו ילדים, ובעיקר ילדות, נוהגים למלא אלבומים במדבקות מצוירות לפי נושאים. חיות, וולט דיסני, מדבקות "שוות" ושוות פחות, בדיוק כמו הקטגוריות שיש לכם שם במעמקי הסמארטפון.
אני מבינה שלפעמים פרח יכול לסיים שיחת נימוסים בלתי נגמרת. וכבר פורסמו מחקרים על כך שטקסט יבש לפעמים לא מצליח להעביר את הרגש שהובע בו. אירוניה, למשל, לא תמיד עוברת מסך סמארטפון או מחשב. ניחא. אז שימו כמה סמיילים. אבל נשגב מבינתי מדוע בני 60 ו–70 נזקקים לרצף ציורים ילדותיים — ובינינו, די כעורים — כדי להביע את רגשותיהם, במסרונים שהם שולחים ביניהם ולא לנכדיהם. מה רע במילים עצמן?
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם