הלך לאיבוד עד שצוק איתן החזיר אותו בחזרה
בצלאל ויברמן היה בן תשע כשראה את המחבל מתפוצץ לנגד עיניו בקו 32 בירושלים. משם החלה ההידרדרות — סמים, מכות, חזרה בשאלה. רגע לפני ייאוש, הוא קיבל הזדמנות אחרונה והשתנה מקצה לקצה. כיום, כשהוא עוזר לילדים אבודים בפרויקט יוצא דופן, הוא מסביר איך אפשר לחזור מהתהום
"זו הייתה לחימה מטורפת. מסוקים מעל הראש, ירי אר–פי–ג'י, שריון. אתה מבין שאתה נכנס למקום שלא פתחו לפני כן, יודע שהזמן קריטי". יום שישי בצהריים, רפיח. הדר גולדין נחטף בידי מחבלי חמאס למנהרה, נוהל חניבעל מוכרז. השעות הכי קשות של צוק איתן מגיעות עכשיו. בצלאל ויברמן, לוחם בפלנ"ט גבעתי, נמצא בכוח שנשלח לנסות ולאתר את פתח היציאה של המנהרה שאליה נחטף הדר.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"חצינו את ציר טנצ'ר, שעד אז היה גבול גזרה מוחלט. זו הפעם הראשונה שאתה רואה אזרחים. פנים של אנשים בחלונות. הגענו ממש לתוך מחנה אימונים של חמאס, עם עמדות שמירה, מטווחים, חדר אוכל. הכול נמצא בלב אזור מאוכלס בתושבים. אנחנו שם שמונה בתוך נגמ"ש, ומפקד הפלוגה אומר לנו לפרוק, לצאת. אנחנו מסתכלים לרגע אחד על השני, אבל יוצאים מהנגמ"ש. מתחילים השתלטות על המקום הזה, שברור לנו שהוא מעוז של מחבלים. ירי מסיבי. מחסניות מתרוקנות בקצב. יישור קו עם מרחק של כמעט 30 או 40 מטר אחד מהשני".
פחד?
"זה לא שאין פחד, כי ברור לך שמה שאתה עושה הוא לא בדיוק לפי השכל. שזו בעצם משימה לכוח הרבה יותר גדול. אבל הפחד הזה עושה אותך יותר ערני ויותר חד. אחרי כעשרים דקות שאר הפלוגה חוברת אלינו".
באותו ערב הם שומעים לראשונה את שמות ההרוגים. כולם מוכרים להם היטב. סרן הדר גולדין, רב סרן בניה שראל, סמל ראשון ליאל גדעוני. "מצאנו את עצמנו באיזה בית בפאתי רפיח. כל אחד מעכל עם עצמו. לאור סטיקלייט, ארגנו שם תפילת ליל שבת. תפילה שקטה אבל מטורפת. אמרנו קדיש ראשון על ההרוגים. הבאתי איתי משם גור כלבים קטן שאני מגדל עד היום. היה לו רסיס ברגל. הוא קצת בעייתי אבל כלב טוב. אני קורא לו רפיח".
הראיון הזה אמור היה בכלל לעסוק בפרויקט המרשים שוויברמן יזם והוציא לפועל בעצמו. פרויקט שנולד מסיפור החיים האישי והכואב שלו ונקרא כיום על שמו של גדעוני הי"ד. אבל אז הוא התחיל לספר על אותו יום שישי ברפיח. על פתח המנהרה שאכן נמצא זמן קצר אחרי שהפלוגה חברה אליהם. על ההתלבטות אם לזרוק פנימה רימוני עשן. וגם על הימים שבאו אחרי שהלחימה נגמרה.
"יצאנו לחופשת שחרור פחות מחודש אחרי צוק איתן. כשאתה חוזר מקרבות כאלה לשגרה של חיילים, זה מאפס אותך. אבל להיזרק ישר לחופשת שחרור? לא טוב. פתאום צוות שלם של לוחמים מוצא את עצמו אבוד. אתה מסתובב בירושלים, רואה שהחיים של כולם נמשכים אותו דבר ולא מאמין. אתה עוד לא מבין את גודל הניסים שקרו לך שם, וכמה שבועות אחרי הקרבות כולם מדברים כבר על מילקי בברלין. אתה לא מבין איך בנאדם צופר לך בכביש אחרי ש–67 אנשים נתנו את החיים שלהם. זה לא פשוט. חלק מהחבר'ה טסו ישר לתאילנד, אבל אני נשארתי בארץ, כי הבנתי שנסיעה כזו לא תקדם אותי. ניסיתי לומר לעצמי שבעצם נלחמנו בדיוק כדי שהחיים ימשיכו להיות רגילים".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה ויברמן מצא את עצמו אבוד. הוא גדל בשכונת קריית משה בירושלים. ילד אמצעי בין שלושה אחים, למשפחה שהוא מגדיר "קשת יום". הוא היה בכיתה ג' בחודש יוני 2002, כשבוקר אחד בהסעה בדרך לתלמוד תורה, באמצע צומת פת, קו 32 התפוצץ מול עיניו. מחבל מתאבד, 19 הרוגים. "ישבתי ליד הנהג של ההסעה וראיתי הכול. הנהג אמר לילדים להוריד את הראש, לא להסתכל, אבל אני הייתי מהופנט. נוצרו מיד פקקים, ועמדנו שם קרוב ל–25 דקות עד שהשוטרים פינו את התנועה. ראיתי הכול, כאילו העולם קפא. עד היום אני עוד רואה התמונות. אני זוכר גופות. אנשים צורחים. דברים איומים".
דיברת על זה עם מישהו?
"כשהגענו לבית הספר, הביאו עובד סוציאלי שידבר איתנו. אז עוד לא חשבתי שמשהו הולך להתחולל בי. כשחזרתי הביתה אבא שלי לקח אותי לאכול פיצה, כדי לדבר. אני זוכר את הכאפה שקיבלתי שם. הטלוויזיה הייתה פתוחה והראו את תמונות ההרוגים ואת הפנים שלהם. הראו את נהג קו 32 מחייך, ואני ראיתי אותו הרוג. אני זוכר את אבא שלי שואל למה אני לא אוכל".
ומה קרה מאז?
"עד אותו יום הייתי ילד חכם, כריזמטי, ציונים טובים. מאז החל מסע הידרדרות. לא הצלחתי להירדם בלילה. ההורים שמעו אותי צורח מתוך שינה ושלחו לפסיכולוג. הוא היה איש נהדר, אבל זה לא עזר. לא עניין אותי יותר לשחק עם ילדים בגילי. הפכתי להיות קיצוני בכל דבר. לא למדתי, בכל הזדמנות שהייתה לי ברחתי לטבע, לא הסתדרתי עם אף אחד. ואז גם התחלתי להסתבך".
ויברמן הוא איש צעיר ועדין. התיאורים הקשים שלו על עצמו לא ממש מתחברים לבחור המתוק שהוא היום. כשהיה בן 12, חודשים ספורים לאחר העקירה מגוש קטיף, התקיים ביישוב היהודי בחברון מאבק נגד פינוי שכונת שלהבת. "הייתי בכיתה ז'. הברזתי עם חבר מהלימודים ונסענו לחברון. שני ילדים. נקלענו לקטטה עם ערבים". זה היה המעצר הראשון שלו. "הייתי כל כך תמים שאמרתי לשוטרים שבשתיים אני צריך ללכת הביתה כי ההורים שלי חושבים שאני בבית הספר".
בשנים שבאו הוא הסתבך עוד כמה פעמים. "חסימות כבישים, פנצ'ורי גלגלים. הרגשתי אידיאולוג כי הייתי עצור לכאורה על רקע לאומני". הוא התגלגל ממוסד חינוכי אחד לשני, כשהוריו מנסים ככל יכולתם למצוא מקום שבו הנפש שלו תירגע. "התחלתי בישיבה קטנה. אחרי חודשיים מצאתי את עצמי בחוץ. למדתי שנה במושב דלתון. היה לי טוב שם, לימודי רתכות, נגרות, ספורט, מצאתי מקום. אבל אחרי שנה הפנימייה עברה לצפת, והמעבר מהטבע לעיר לא התאים לי. אחרי דלתון הכרתי את הרחוב. חזרתי לשכונה בירושלים והסתבכתי עוד. נהייתי ילד ערס".
אביו מצא לו מקום אצל יחזקאל נואמה באיתמר. בוגר יחידות קרביות שהפך לרב חב"די. "זה היה מקום טוב, אבל הייתי הכי צעיר שם. לא באמת עבדתי. טיילתי הרבה, מדי פעם היתקלויות עם ערבים, מדי פעם ברחתי לחבר'ה בירושלים. הסתובבתי עם נוער הגבעות, אבל בניגוד לכולם שהיו עם פאות ארוכות, אני הייתי עם עגיל בגבה. עזבתי אז את אלוקים, כי איך יכול להיות שאלוקים נותן לילד לראות דברים כמו שראיתי".
כשהגיע לגיל גיוס, היה ברור לו שמקומו לא בצבא. "מבחינתי האנשים הירוקים הם אלה שזורקים אנשים מהבתים שלהם. גם הצבא לא ממש רצה אותי, ככה שזה הסתדר לי יופי. אבל יחזקאל דיבר ודיבר איתי, ולאט–לאט נכנסתי לקטע. הוא הפעיל מאמצים גם בצבא כדי שיסכימו לגייס אותי".
אחת ההבטחות שהבטיח ויברמן לעצמו הייתה שאם יתקבל ליחידה מובחרת, יפסיק עם הבלגנים. "הייתי אמור להתגייס לחוות השומר, אבל שיגעתי את השכל עד שאישרו לי גבעתי. רציתי נורא סיירת. יצאתי לגיבוש, ובסופו אמרו לי שהתקבלתי לפלנ"ט. כשהגעתי לצוות, ראיתי שכולם שם אשכנזים בלונדינים כאלה. הבנתי שלא יהיה פשוט". ואכן, תחילת דרכו הצבאית הייתה רצופה מהמורות, בלשון עדינה. "אכלתי סרטים. בא מפקד, גדול ממני בשנה, וצורח עליי. אני כל הזמן חושב איך באזרחות הייתי דופק מכות רצח למי שהיה מדבר אליי ככה. הייתי חוזר לשכונה בסופי שבוע, אומר לעצמי שלא אעשן אבל בסוף מעשן. הייתי לחוץ בית בשביל השאכטה הזאת בסוף השבוע".
לילה אחד, אחרי כשלושה חודשים בצבא, הגיע המשבר הגדול הראשון. "היה לילה וירד גשם זלעפות. הייתי אמור לשמור בעמדה אבל נרדמתי". סמל המחלקה שלח אותו למפקד. "ירד מבול בחוץ. המ"מ הודיע לי שמכיוון ששברתי שמירה, אני אענש. עמדתי במשך שעות בחוץ, בגשם. נשברתי. החלטתי שאני וצה"ל סיימנו את דרכנו, ופשוט התחלתי ללכת הביתה".
המפקד רדף אחריו לש"ג. "אחרי כמה דקות פשוט התפרקתי והתחלתי לבכות. סיפרתי לו הכול. על הבית, על המצב הכלכלי הקשה, על הפיגוע. מאותו רגע והלאה הוא לא נתן לי ליפול".
ענבים למחבל
ובכל זאת הוא הסתבך שוב, הפעם בתגרה עם קצין. במפתיע, גם קיבל את הצ'אנס של חייו. "הגעתי למפקד הגדוד", הוא מספר. סא"ל אליעד מאור (מואטי) נתן לו את מה שוויברמן מגדיר כהזדמנות של פעם אחת בחיים. "הוא אמר לי שעל פי הדין מגיע לי כלא ולעוף מהיחידה, אבל הוא ישלח אותי לשבועיים מעצר כדי לחשוב על מה שעשיתי. אמרתי לעצמי שאני חייב להשתנות ב–180 מעלות".
את השבועיים במעצר הוא בילה לדבריו בחשבון נפש על אובדן הדרך, הסמים, וגם על אלוקים, והחליט לפתוח דף חדש לגמרי בסיפור חייו.
מה הבנת?
"שבזבזתי עשר שנים ברחמים עצמיים. שוויתרתי לעצמי".
ביציאה הקרובה שלו הביתה ניגש ויברמן לעובד קידום נוער בשכונה והציע לדבר עם החבר'ה על הצבא. "במוצאי שבת הגיעו ארבעה. התחלתי להעביר להם אימונים. פשוט לימדתי אותם כל מה שלימדו אותי באימון מתקדם. רצתי איתם, לימדתי ניווטים".
לאט–לאט התווספו עוד צעירים לקבוצה שנפגשה מדי מוצאי שבת, ובסופו של דבר הסתיים מחזור ראשון של אימון עם קבוצה של 17 חניכים. "הם היו חבר'ה קשים. כי כשנער דתי פורק עול, הוא פורק כל עול. מדובר בנוער בסיכון שהצבא בכלל לא בראש שלהם. סיימנו את המחזור הזה בטקס, שאליו גם המג"ד שלי הגיע".
התוכנית לקבוצה שקיבלה בינתיים את השם "מכין קריית משה", הפכה להיות עניין מרכזי אצלו. "הייתי יושב בלילות במשרד של המ"פ, מכין תוכניות, בונה סרגל מאמצים, מבקש מקצינים שיבואו להעביר שיחות. ארגנתי אפילו יום סיור בצבא". במחזור השני היו כבר 22 חניכים. "הפכנו למותג בשכונה. זה כבר חבר מביא חבר. אין לי שמץ של מושג בחינוך, זה הכול סיעתא דשמיא. אני רוצה לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו".
באותה תקופה, יצא ויברמן ללימודים בבסיס מחו"ה אלון כדי להשלים 12 שנות לימוד, אבל לאחר חמישה חודשי לימודים, התחיל צוק איתן. רגע לפני הבחינות הוא עזב הכול ויצא לקרב. עד לאותו יום שישי ברפיח, השתתף בלא מעט לחימה. "נכנסים, יוצאים, מקבלים משימות נקודתיות. אני היום פעיל ב'אמת שלי', כי בכל הפעילות שלנו שם ראיתי עד כמה הצבא פועל בהומניות".
מה אתה חושב על שוברים שתיקה?
"זה מרתיח. אחרי שנהרגו לך שלושה אחים לנשק כי כיבדו את הפסקת האש, אחרי שאתה רואה מחבל שנעצר ונותנים לו מים וענבים למרות שיכול להיות שהוא פצצה מתקתקת. אני לא אומר שהצבא הוא טלית שכולה תכלת, אבל המטרה של הסיפורים נטולי הפרטים האלו של שוברים שתיקה היא נטו להכפיש".
המחזור השלישי של "מכין קריית משה" שבו יש כבר למעלה מ–30 חניכים, נקרא על שם ליאל גדעוני.
"ליאל היה ירושלמי, מקטמון. הוא היה בחור ומפקד מאוד מיוחד, והמוטו שלו היה שצריך לעשות הכול עם חיוך כי 'חיוך זה שמחה ושמחה נותנת את הכוח להמשיך הלאה'. זה משפט מדהים בעיניי שמאוד התאים לי ולקבוצה. פגשתי אותו בעזה יום לפני שהוא נהרג. היינו בתוך איזה מבנה, וכל אחד רק ניסה לתפוס איזו פינה ולישון, והוא התיישב עם החיוך שלו והתחיל לדבר עם אנשים. היה לו כוח בתוך כל זה להתייחס ולהקשיב לאחרים. המשפחה שלו קיבלה את היוזמה שלנו בשמחה, ומעכשיו התוכנית תיקרא על שמו של ליאל".
בשנה הבאה הוא מתכוון להתחיל ללמוד חינוך בלתי פורמלי. החלום הגדול שלו הוא להקים באיתמר כפר נוער לילדים אבודים כמוהו. חלום שחשב להגשים כבר בשנה הבאה, אבל יודע שייאלץ לדחות לפחות בשנה.
"גיליתי שלהשיג תקציבים זה עניין מאוד לא פשוט. הקבוצה בקריית משה פועלת כולה על בסיס התנדבות ותרומות. אנחנו אמורים לקבל תקציב מהעירייה אבל מתברר שהבירוקרטיה לוקחת זמן. אני מסוגל לשגע קצין כדי שיבוא לדבר עם החבר'ה, אבל לבקש כסף קצת קשה לי".
איך בגיל צעיר כל כך הייתה לך יכולת להשתנות ככה מקצה אל קצה, וגם לסחוף ולהוביל אחרים לשינוי?
"האמת היא שהרבה לפני שאני נותן לנוער, אני נותן לעצמי. אני הולך עם הקשיים שלי יום–יום, ומה שמחזיק אותי זו העשייה שלי. הרבה שנים כעסתי. כשהכרתי למשל אנשים מהצוות שלי, לא הבנתי למה ההוא נולד ברעות וזה אבא שלו טייס, ולי קשה כל הזמן. אין לי תשובה לָמה, יש לי תשובה לְמה".
מה התשובה?
"כדי שאדע לטפל באחרים. אם אני בגיל 22 יודע מה הייעוד שלי, אז חסכתי לעצמי דרך".
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם