סרן זיו שילון עושה הכל כדי לחזור לצבא כמפקד
כשסרן זיו שילון ירוץ בקרוב במרתון ברלין, עם דגל ישראל על הכתפיים, הוא ינצח שוב: את הפציעה הקשה, את השיקום הארוך, ובעיקר את עצמו. עכשיו נשארה ללוחם המיוחד הזה עוד משימה אחת: להיות אבא
זו הייתה שעת בוקר של סוף אוקטובר 2012. נכון יותר, 6:32 בבוקר שעון מקומי, גדר המערכת ליד כיסופים, מרכז רצועת עזה. הימים הם ערב מבצע "עמוד ענן". המתיחות באזור בשיאה. ירי פצמ״רים רצוף ואיומי צליפה מהצד השני של הגדר היו חיזיון נפרץ ומטריד.
סרן זיו שילון, בן 24, מפקד פלוגת מסלול בגדוד צבר של גבעתי, נכנס ארבע שעות קודם לכן לפעילות מבצעית בזירת איומים מסובכת. הוא הגיע לשער בגדר כדי לפתוח אותו ולאפשר כניסה ויציאה של כוחות צה״ל. כדי שלא לסכן את חייליו, השאיר אותם כ–250 מטר מאחור, וחוץ מהקשר שלו שנותר מעט מאחוריו, היה שם לבד כשזה קרה. שילון פתח את השער, התקדם שלושה צעדים ואז הכול התפוצץ. תיל ממעיד הוצמד לגדר והפעיל את המטען.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשנייה הראשונה סרן שילון לא ידע אם מדובר בפצמ״ר שנפל, במטען שהתפוצץ או שמא מחבלים תכננו מארב חטיפה, שבסופו ימצא את עצמו נעלם מהצד הלא נכון של הגדר. הוא עף שלושה–ארבעה מטרים, אבל עדיין היה בהכרה והבין מה קורה איתו וסביבו. הוא הסתכל לשמאלו והבחין שכף ידו נעלמה ומה שנשאר ממנה משפריץ דם בקילוחים. השבוע, כשישבנו בבית קפה ברחוב שבאופן סימבולי קרוי "צה״ל", שחזר את הרגע שבו ניסה לתת פקודה ליד ימין לזוז ולגונן על מה שנשאר מיד שמאל, אבל יד ימין הייתה אפילו במצב גרוע יותר מהשמאלית: "פשוט אספתי אותה מהרצפה, אחרי שהייתה תלויה על כמה חתיכות עור. הצמדתי אותה לגוף ורצתי אחורה, לכיוון הכוח שלי".
אני מסתכל על הבחור שיושב מולי מחייך, אוחז בכוס הקפה שלו באמצעות כף יד עשויה ברזל, וידו השנייה מוגדרת כבעלת אחוזי תפקוד נמוכים מאוד. באותו יום אחר הצהריים הוא סיים בחינה במשפט מנהלי במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם הוא לומד כבר שנה שנייה. בספטמבר הקרוב יטוס לברלין וישתתף בפעם הראשונה בחייו במרתון. מעולם לא רץ 42 ק״מ, גם לא בימיו הגדולים בצבא כשהיה בכושר גופני משופר, ובוודאי שלא כשהיה סוג של שבר כלי במיטה, בימים הלא פשוטים לפני שהבין שחייו השתנו, לאו דווקא לרעה.
נחזור לבוקר הגרוע ההוא לפני שנתיים וחצי. ברגע הפיצוץ היה על שילון משקל של כמעט 25 קילוגרם, שכלל אפוד קרמי, נשק, מחסניות ורימונים שבמזל לא התפוצצו. הוא איבד את ההכרה לשניות ספורות, אבל מיד התעשת, התרומם, אסף מה שאסף מעצמו ורץ לכיוון הג׳יפ, שחנה כמה מאות מטרים משם, למרות שמבחינתו המרחק נראה כמו ריצת מרתון. הוא נעמד מול החובש הנרעש, חייל בן 18 שחזה לראשונה בחייו בפציעה כזאת, נגח בו קלות עם הקסדה כדי להחזיר אותו לפוקוס מלא וביקש חוסמי עורקים לשתי הידיים. בתוך זמן קצר הן נחבשו, והדם פסק לצאת החוצה. מסוק הבהיל אותו לבית חולים סורוקה לסשן של ניתוחים. שלושה ימים היה בתרדמת, שבועיים היטלטל בין חיים למוות, על חוט השערה. כשהתייצב מעט, הובהל לסדרת ניתוחים. ביד ימין עבר 13 ניתוחים, וזה עוד לא נגמר.
כשעברה סכנת המוות, הגיעה סכנת החיים. כשהתעורר, הבין שחייו השתנו ושחייליו ימשיכו בלעדיו. אלו היו ייסורי שאול, כמעט כמו כאבי הפצעים. הוא הרגיש שהשאיר אותם לנפשם, ורק שלח אליהם את אהבתו.
מה לא יכולת לעשות עוד לאחר הפציעה?
״למחוא כפיים, למשל, אבל לא נורא, מחאו בשבילי. זה קורה גם בהרצאות שאני מעביר. או לשחק כדורסל. אני נורא מתגעגע לשחק. שיחקתי הרבה שנים בנוער של הפועל באר שבע, לאומית מחוז דרום. אני 1.78 מ׳ — לא גבוה, אבל הייתי קלע. הייתה לי יד טובה״. ויותר מהכול הוא מתגעגע לצבא, להווייתו כלוחם: ״זה בוער בי. כשיש מבצעים גדולים, חסרה לי האווירה הצבאית, אותה אחריות שהייתה לי להעביר את מה שיש לי לדור הבא. לעצב אישיות של נערים בני 18, בלי קשר לערכים וציונות, לתת למישהו אחר בלי רצון לקבל בחזרה״.
אתה בחור צעיר, בן 27, ועדיין אומרים שבני ה–18 של היום כבר שונים מהדור שלך. זה נכון?
״לגמרי. אתה לא מבין כמה. במציאות הטכנולוגית של היום הנוער שונה לגמרי מהצעירים מלפני עשר ועשרים שנה. ברמה הפרקטית, היכולת לייצר אינטראקציה בין–אישית היא פחות טובה היום מאשר בעבר. היום הצעירים מדברים בווטסאפ ובפייסבוק, לא מייצרים כמעט שיחה או התכתבות של קודים. אני זוכר את עצמי כשהייתי מ״מ או סמ״פ מגיע בשבת הראשונה ורואה 12 חיילים סביב 12 מיטות, וכל אחד עסוק באייפון שלו. מפקדים בדור שלי מבינים את הקושי, מרגישים את זה הארד קור ועושים מאמץ גדול לייצר תהליך של חיבור למציאות ויצירת אינטראקציה ואינטליגנציה רגשית. אחרי תהליך של שמונה חודשים אתה רואה את המהפך שהחבר׳ה האלה עוברים. אין חזקה יותר מהכשרה כזאת כשהיא נעשית תחת אלונקה אחת. אנשים עוברים עומסים וקשיים ומתחברים בלי הבדל צבע, דת או גזע״.
השבוע ציינו 39 שנה למבצע אנטבה, והתחושה הכללית היא שלא בטוח שצה״ל היה יכול לבצע היום בהצלחה פעולת חילוץ כזאת של יותר ממאה אנשים במרחק של 7,000 ק״מ מכאן.
״היום המלחמה לא מתנהלת באותה זירה. 70 אחוז מהלחימה מתנהלת בתקשורת וברמה ההסברתית. מה שחשוב הוא מה העולם יחשוב עלינו, ואיך נגיב כדי שנספק ארגונים מסוימים ונצדיק רמה מוסרית שנדרשת מאיתנו במיוחד. היום עורכי דין פועלים במקביל להחלטות פיקודיות, וההתנהלות מול ארגוני הטרור היא מאוד מורכבת. עד 1976 נחשבנו לאנדרדוג, וכולם הריעו לכוח קטן ממדינה שנבנית, שעשה פעולה הירואית. היום אנחנו נחשבים חזקים, מסתכלים עלינו אחרת. ותוסיף ממד משמעותי של אנטישמיות מתעצמת, דבר שגורם לנו לחשוב פעמיים או ללכת אחורה. זה לא שהצבא פחות טוב, אלא שהפקודה 'קדימה הסתער!' הפכה ליותר מורכבת. גם הזירות מורכבות. אחרי צוק איתן, צבאות מערביים יצאו בהצהרות שצה״ל מציב סטנדרטים בלתי אפשריים של שמירה על חיי אדם, שבמקרה שלנו זה האויב, אבל מצד שני קובעים שאנחנו פושעי מלחמה״.
בשנה האחרונה הוא מרצה בארץ ובעולם את סיפור חייו, ונותן סוג של השראה ופרקטיות לאנשים שחווים קשיים פיזיים ונפשיים בחייהם. הוא מחבר בהרצאה שלו בין שואה לתקומה, דבר שהופך את ההכנה למרתון בברלין למרגש ומעורר השראה מבחינתו.
עד הפציעה היה בכושר גופני מעולה, והאימון היה חלק מדרך חיים שתכנן לבנות כמפקד בצבא, להתמודדות ולנשיאת מאמצים בחיים, לאו דווקא פיזיים. למשל, לשאת את מחלתה האנושה של אמו, שנמשכה כשמונה שנים עד שנפטרה לפני שנה. כשזיו נפצע, תקופת ההתאוששות הארוכה סיימה למעשה את האפשרות להתאמן ולשמור על כושר גופני גבוה: ״הייתי מאוכזב מעצמי שאני לא מנסה לחזור לכושר. לקחתי משככי כאבים שהקשו עליי לעשות פעילות. פשוט לא הייתי מסוגל. אבל כל הזמן אמא שלי הייתה בתמונה והיה לי חשוב להראות לה, עוד בחייה, שאני מתאושש ומשתקם. ממש בער לי להוכיח לה שאני מחלים. בימים של צוק איתן חזרה אצלי ההכרה שאני מסוגל. חלמתי שאני עם החיילים שלי בזירות, ולא יושב מול הטלוויזיה ומסתכל איך הם נכנסים לשטח בשורות. רציתי לחזור, אבל חסרה לי ביד ימין האצבע שתלחץ על ההדק״.
הוא רצה לאמץ לעצמו אתגר אחד גדול שיכיל את כל האתגרים הפיזיים והנפשיים. בתוך זמן קצר מצא שני אתגרים: האחד, לרוץ מרתון בתוך ארבעה–חמישה חודשים. השני, לצלוח את תחרות האיירון מן.
הוא זוכר את האימון הראשון, את הפעם הראשונה שבה יצא לשטח עם המאמן שלו ניר כהן. אחרי 700 מטר הפסיק לרוץ והקיא את נשמתו, אבל אחרי חודשים של אימונים הוא כבר רץ קרוב ל–25 ק״מ, ו״אין מצב שלא אגמור את המרתון בספטמבר. אין מצב״.
כמה קשה לרוץ בלי ידיים?
״אנשים חושבים שרגליים נדרשות לריצה, אבל בלי ידיים זה קשה. עבדתי בהתחלה הרבה מאוד על יציבה, על לרוץ ישר ונכון. לוקח זמן וזה מאמץ, אבל יש לי הרבה חברים פצועים שראיתי לאן הם הגיעו דרך ריצה. זו הייתה דרך טובה לינוק מהם אנרגיה. תחשוב על אנשים ששכבו שנה במיטה בבית חולים והפכו לספורטאים מדהימים. זה עושה לי את זה כמו מה שאמרתי לך — הרצון לחזור לפקד".
איך תעשה את זה במגבלות שלך?
״גם אם לא אפקד בשורה הראשונה, עדיין אני רוצה לתת השראה ללוחמים. אני צריך לעבור עוד כמה ניתוחים ביד ימין, ואם זה יסתדר ויהיה לצבא צורך בי — אני רוצה ומוכן. אם זו הייתה רק יד שמאל שנפגעה, כבר מזמן הייתי חוזר ללבוש מדים. עם יד אחת בריאה, הייתי יכול להפעיל נשק. יש את הסיפור של איזי אזגי, חייל בודד, לוחם בכפיר, שהתגייס מחדש לגבעתי אחרי שאיבד יד. אלוף פיקוד הדרום בזמנו, יואב גלנט, אישר את החזרה שלו והוא עשה שוב מסלול של לוחם. היית צריך לראות באיזו מהירות הוא פרק את הנשק שלו עם הכתף. יותר מהיר מהבריאים. איזי היה אחד הקלעים הטובים, וגם אני לא מוותר בינתיים על החלום״.
איך אתה רואה את החיבור בין ההרצאות שלך על שואה ותקומה, לעובדה שהמרתון הראשון שלך יהיה בברלין?
״אין דבר יותר מרגש מזה, לרוץ כיהודי ולהצליח במקום שהיה אכזר וקשוח כלפי העם שלנו. כל ניצחון של ישראלי ויהודי שהיה בתחתית ועבר למצב של הצלחה מסמל את מה שעברנו כעם. אני חושב על הצעדים האחרונים שלי בריצה בברלין, כשאני עם דגל ישראל על הכתפיים. זה נותן לי תחושה שהכול אפשרי".
ומה אתה חולם לעשות?
״לטפס על חבל שישה מטרים. אם אצליח, אגיד וואו. ולעשות כפיפות על מתח. הייתי רוצה לסגור כפתורים בחולצה, אבל בינתיים אלבש טי–שרט״.
איך אתה קושר נעליים?
״אני לא קושר, משאיר אותן לא שרוכות. תראה, אנשים שוקעים בגלל דברים קטנים, מסתכלים על מחצית הכוס הריקה, אבל בשורה התחתונה יש לי מזל ואני יכול לתת כמו אלו שנתנו לפניי וייתנו אחריי".
החיים שלך היו די מסודרים לפני הפציעה. היה לך עתיד די ברור, לעשות קריירה צבאית. מה עכשיו?
"זה נכון, העתיד היה ברור: רציתי להתקדם ברמה הפיקודית. אני לא יכול להגיד שהפציעה היא הדבר הכי טוב שקרה לי, אבל המצב לא רע עכשיו. אני רוצה להשפיע ברמה הציבורית, אולי כעורך דין שמסייע למפקדים, אולי יום אחד אהיה ראש ממשלה".
רוצה את התפקיד הנורא הזה?
"אולי. בעולם הזה של פיקוד אין דבר כזה החלטה נכונה או לא. אולי עשיתי אז טעות כשניגשתי לבד לגדר, ואולי לא הייתה טעות כי הכוח הגדול שלי היה מאחור ולא נפגע".
ואולי אם לא הפציעה, לא היה מרתון ולא היית לומד משפטים, ולא בטוח שהיית כבר נשוי.
"הכול נכון. ציר החיים השתנה. עדי הייתה איתי בכל התהליך. הכרנו שלוש שנים לפני הפציעה, והיו ימים שהייתי סמרטוט במיטה ושאלתי אותה למה לה לחיות עם אדם נכה. אבל היא הייתה שם וזה for good".
אתה מרגיש נכה?
"לא מרגיש ככה. אני עושה דברים שבריאים לא עושים. נכה זה בראש. זו פציעה שיצרה מוגבלות, אבל בעוד שלושה חודשים תיוולד לנו בת, ממש על המרתון. מקווה שעדי לא תטיל וטו על הריצה".
***
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם