ראשי » סגנון » מגזין

כל הבלונדיניות: מילון הסטריאוטיפים הישראלי

יקה הוא פוץ, מרוקאי סכין ובלונדיניות תמיד חכמות פחות? הסטריאוטיפים מלווים את חיינו משחר ההיסטוריה, אבל לרוב אין להם כל קשר למציאות. ישי פלג בדק ומצא: מהם המשפטים הכי מכלילים בישראל ומה הם מגלים על כולנו

קל להתייחס אל העולם דרך סטריאוטיפים: קל להכניס אנשים לתיקיות, לקבוע את מקומם בעולם לפי המוצא, המראה, התפקיד. לא צריך להכיר אנשים לעומק, אפילו לא צריך לקרוא את הבעות הפנים ואת ההפוגות בין המילים, לא צריך לספור נשימות. הכול בא מן המוכן. מצד שני, הכול עלול להתמוטט כשתגלה שהחבר מהעבודה הוא מרוקאי בלי סכין; או כשבחו"ל תפגשי א יידישע מאמע שהיא בכלל לא יהודייה; או כשתראו פתאום שהבן שלכם הוא מישהו מבת ים למרות שהוא גדל בכלל באפרת.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
   
כל הסטריאוטיפים רעים. גם החיוביים הם רעים: כשכל הסינים בארצות הברית נחשבים לטובים במתמטיקה, הסיני שלא ממש מוצלח יאבד את עצמו בתוך הסטריאוטיפ. אפילו אלה שכן טובים במתמטיקה יאבדו את הביטחון העצמי כשיחשבו על הציפיות הנובעות מהמוצא שלהם. ואלה רק הנזקים של הסטריאוטיפים החיוביים, לאלה השליליים יש נזקים אכזריים משל עצמם: ציפיות נמוכות מביאות לתוצאות רעות, ואם כבר חושבים שאני לא אינטליגנטית בגלל צבע השיער שלי, אז למה להתאמץ?

הבעיה היא שכולם משתתפים במשחק: גם מי שנפגע מהסטריאוטיפ וגם מי שמרגיש שהוא מרוויח ממנו. מי שיתנהג כמו שהסטריאוטיפ שלו קובע יחיה חיים טובים יותר. לא מפתיעים במיוחד, אבל טובים יותר. תראו למשל את היקים: הם חיים לפי כל התוכניות, ואין ספק שגם בלי הפתעות החיים שלהם פשוטים יותר.

הוא הגיע מגרמניה בשנות השלושים, כנראה הסטריאוטיפ הראשון שלנו: לבוש משונה, מבטא מוזר, הבנה איטית (בעיקר של חוש ההומור הארצישראלי). בא לכאן עם כסף ומקצוע והשכלה וגעגוע לארץ הישנה, והוא מזיע אבל לא מתכוון להחליף את החליפה במכנסי ברמודה. את החיים שהיו לו באאורופה הוא יחיה גם כאן.
 

אצל היקה הכול מסודר בתיקיות: הזמן, העולם, האנושות. הוא יודע מתי צריך לצאת מהבית, איפה לעבור כדי לחסוך זמן ולא לגרום למהומה, ולפי אילו חוקים להתייחס לאנשים שהוא פוגש.

בשיחה עם הספר הוא יוכל לדבר על העולם לפי 
הכללים שניסח לעצמו ולפי אלה שקרא בעיתון: הממשלה מושחתת, הפרופסורים צודקים, בערב יש קונצרט. אלה מקורות מידע אמינים, ואפשר לקבוע בעזרתם מיד, למשל, שהמזרחי שלפניך הוא כמו כל המזרחים.

זה לגמרי עניין של צבע שיער. לכל הבלונדיניות יש צחוק כמו צלצול פעמונים, כולן טיפשות להחריד, כולן מתעסקות בחיצוני ובטפל. למה? בגלל הצבע של השיער. יש משהו בבלונד שחודר מקצות השערות אל השורשים, ומשם למוח ולהתנהגות. הן יתחתנו בנישואים פיקטיביים כדי לא לשרת בצבא, או שיהיו פקידות בקריה ויעבירו את הזמן בצביעת ציפורניים. אחר כך הן ילמדו במרכז הבינתחומי כי אבא שלהן עשיר, ויתחתנו  - הפעם באמת  - עם צעירים יפים ומוכשרים או עם גברים זקנים ועשירים. הן יתגרשו. בכסף הן ישתמשו לניתוחים פלסטיים ולצבע לשיער, כי הן לא באמת בלונדיניות. אה, והן תמיד יהיו רזות. אין בלונדיניות שמנות.
 

הוא רגיש מדי וקצת עצבני, והוא מחזיק עליו, איפשהו, כלי ממש מסוכן. עדיף להתייחס אליו כמו לילד. הפרענק הוא פרימיטיבי, אינסטינקטיבי, פרא. הוא יושב על הברזלים, הוא משחק בקלפים, הוא תמיד בחבורות, תמיד עם עוד טיפוסים כמותו. הוא "הם", ו"הם" לא נחמדים.
 

הם כן עצלנים וכן ישמחו לעשות כאן מהפכה בשביל העדה. הם לא יחשבו ברציונליות אלא ייעלבו ויסתגרו בביתם. לרוב בבית שאן. והוא לא רק מרוקאי אלא גם פרסי קמצן וכורדי מטומטם ואפילו רומני גנב, כי כמו היקה הם הגיעו מארץ אחרת ביחד והם גרים ביחד ואפשר להסתכל על ההתנהגות שלהם בלי להפריד בין אדם לאדם. אבל יש דבר אחד שמחבר בינינו וביניהם: לכולנו יש אמא יהודייה.

השמנה תהיה מצחיקה. היא תהיה עליזה כל היום (ואולי תבכה בלילה, בשביל המורכבות). היא תאכל חופשי, כל מה שבא, ותגיד שהיא משלימה עם הגוף שלה (ואולי תתעסק כל הזמן בדיאטות כושלות). פעם היא הייתה מכוערת, היום היא מרשה לעצמה להיות יפה: מטופחת בפנים ובשיער, לובשת בגדים יפים. הכול בגלל הסרטים האמריקאיים, שבהם גם השמנים יפים. אבל היא לא תופיע בפרסומות בטלוויזיה ולא בפרסומות באיילון, וגם בסרטים היא תמיד תהיה החברה הכי טובה ולא הכוכבת. היא לא מושא לאהבה אלא מקור להקשבה, לחיבוק, לעצות מרחיבות דעת — וכמובן, לצחוק.
 

גם השמן יהיה חביב ומצחיק. או שהוא יהיה סלקטור.

האמא היהודייה יכולה להיות גם מרוקאית, אבל היא פולנייה. לא שיש לה קשר אמיתי לפולניות אחרות (שהן קרות ואדישות, כמו כל הפולניות). היידישע מאמע חמה ומחבקת, מארחת ברוחב לב, זועמת כשצריך ומגוננת כמו לביאה על ילדיה. מי שמסביב לא חשוב, היא רואה רק את "המשפוחה" שלה.
 

 
העולם מתחלק, בשביל האמא היהודייה, לשניים: המשפוחה וכל השאר. ככה הכי קל לשרוד בעולם מסוכן, שבו כל מי שבחוץ עלול לשבור את כל מי שבפנים. "כל השאר" הם זרים, אין טעם בקשר איתם, אבל המשפוחה כוללת את כל הקרובים והרחוקים, כולל מי שהסתכסך איתה פעם והיא נוטרת לו טינה עד היום. אם הוא לא היה מהמשפוחה, היא לא הייתה משקיעה אנרגיות שנאה. רק את מי שרזה ונראית טוב אפשר לשנוא גם בלי קשר משפחתי.

יש נזיר ויש פרארי. יש מי שחי בשביל החיים, יש מי שחי בשביל הכסף. עניין של מדיניות: או שאתה לחוץ על העבודה, מתרוצץ בין פגישות ומשימות, משווה משכורות וחותר לקידום הבא, או שאתה עומד על שובר הגלים מוקדם בבוקר עם חכה ביד ודלי ליד הרגליים. ושורק, או שותק. הדייג חכם ומבין את החיים, איש העסקים מחפש איזה דג זהב שהמשאלות שיגשים לעולם לא יספקו אותו. הדייג קורא ספר של ארנסט המינגוויי על ההשלמה עם איתני הטבע. איש העסקים קורא רק מה שמועיל, ובודק מי הזיז את הגבינה שלו ולמה אבא אחד עשיר ואבא אחר עני.

אבל לפעמים הדייג מגלגל את החוט בחזרה אל החכה, שופך את הדגים מהדלי בחזרה אל המים, נוסע הביתה, מתקלח, לובש חליפה והולך למשרד. עניין של מדיניות.
 

הוא לא יעבור סלקציה. הוא מי שלא נכלל ב"אנשים יפים" בהודעות היח"צ של המועדונים. למה שואלים עליו במופעי הסטנד–אפ? לא כדי לא להעליב, אלא כדי לא להיפגע: כי הוא יושב בגינה ומרעיש באמצע הלילה, וכשמישהו בא להעיר לו הוא לוקח סכין ודוקר. הוא הצאצא של המרוקאי סכין. הוא מתלבש אלגנט אבל לא אלגנטי. כשהוא יעשה כסף הוא יבזבז אותו על הסיגריות ועל האישה.

אבל מישהו מבת ים בדרך למות. כמו כל הסטריאוטיפים, הוא יגסוס כשמישהו מבת ים ייפגש עם מישהו מתל אביב ופתאום שניהם יראו שהם בעצם אותו הדבר. הוא ימשיך לגסוס כשקומיקאי מתל אביב יפסיק לשאול אם יש מישהו מבת ים בקהל גם כשהוא כן יספר בדיחה על בת ים. הוא יגסוס עוד יותר (אם יש דבר כזה בכלל) כשקומיקאי מתל אביב יפסיק לספר בדיחות על בת ים, ולו רק כי זה נדוש ומשעמם. הוא ימות סופית כשמישהו מתל אביב יעבור לגור בבת ים כי זול שם ומגניב ויש מלא צעירים. והאמת, כל זה כבר בעצם קרה. הבדיחה היא כבר לא על בת ים, אלא על הקומיקאי.
 

ועכשיו זה כבר "אתן" ו"אנחנו", או "אנחנו" ו"אתם". כולם שייכים לאחד הצדדים, וכולם צריכים להטיל את כל הסטריאוטיפים גם על עצמם וגם על המין האחר. אתן רגישות ומתחשבות, אנחנו קשוחים. ואם את לא רגישה ואני לא קשוח? החיים קשים, וצריך להיות רגישים לסטריאוטיפים. אי אפשר לברוח. לא יודעת ללהטט בין שבע משימות במקביל? לא מתעניין בספורט? לא יודעת לבשל? לא יודע לחנות ברוורס? מעדיפה קריירה? שמח להישאר בבית עם הילדים? העולם הזה לא בשבילכם.
 

לא, באמת, הוא לא בשבילכם. הוא בנוי בשביל הסטריאוטיפים. הממשלה תעודד את ההתנהגות לפיהם, מערכת החינוך תנציח את התפיסות, בצבא לא ישתלב מי שלא יציג לפחות חזות מתאימה, בדייטים תצטרכו להגיד מי אתם צריכים להיות, ולא מי אתם באמת. זה פשוט קל יותר לכולם.
רוצים בכל זאת לשבור את הסטריאוטיפים? היום יש כל כך הרבה אנשים בעולם, שאפשר פשוט להצטרף לתת–סטריאוטיפ. לכל אחד יש קבוצת תמיכה, כל אחד יכול לשבת עם אחרים כמוהו ולומר "אוהבים אותך, מישהו". כל דבר הוא "תופעה", כי לבד אי אפשר.

סטודנט מהמרכז כבר לא יכול פשוט לעבור לגור בלוד כי זול שם וזה מקום לגור בו כמו כל מקום אחר. הוא חייב להיות חלק מ"קבוצה של סטודנטים שהחליטה להתרחק מתל אביב הסוערת ולעבור לגור בפריפריה, שלחנו את כתבנו לדווח".

עורכת דין כבר לא יכולה לעבור הסבה להוראה כי היא אוהבת ילדים. היא חייבת להיות חלק מ"תוכנית לאומית מעודדת אקדמאים להצטרף למערכת החינוך". אפילו כששוברים סטריאוטיפים, צריך אנשים כמוך לצדך.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...