ראשי » סגנון » מגזין

כל המקומות שעומדים בהם בתור באוגוסט

נראה לכם שהדבר הכי גרוע באוגוסט הוא החום? הו, לא. הדבר הכי גרוע אלו התורים הארוכים שכולנו עומדים בהם בחודש הזה בדרך לכל מקום. מיטב כתבינו התארגנו על ליטר וחצי מים, כובע וחטיפים ויצאו להביא תזמונים מהדרך. עד עכשיו הם עדיין מזיעים, בעיקר מעצבים

  

לפני כמה שבועות כבר הדפסנו יפה את רשימות הספרים, בדקנו מה קיים במלאי ומה למרבה הצער יש לרכוש. מרקרנו בצהוב זוהר ובקו ישר את כל החוסרים, וקיטרנו על המהדורות החדשות שמתחלפות כל שנה.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 

אבל אחרי שבועות ארוכים של שכנוע עצמי עמוק שבכך הכנו את הילדים לשנת הלימודים הקרבה, הכתה המציאות בכל עוז. רשימה מסודרת זה יפה, אבל לא מספיק. מישהו אשכרה צריך לחרף את נפשו, לגשת במו עצמו אל חנות ספרי הלימוד הסמוכה ולשוב עם ערימת ספרים משומשים במצב סביר. אז שתינו הרבה מים קרים, שכנענו את עצמנו שכולם בחו"ל ורק אנחנו מחכים לרגע האחרון ולכן בטוח יהיה ריק, נשמנו עמוק, ויצאנו אל לב המאפליה.

אין מקום מדכא יותר מחנות ספרי לימוד באמצע אוגוסט. פעם היו שם משב מזגן וצעצועים בשקל, אבל עכשיו תמצאו בעיקר אגלי זיעה ועבודת נוער בלתי מתוגמלת. אי אז בתחילת הקיץ התייצבו הצעירים החרוצים הנ"ל בחיוך לעבודה. אבל בזמן שאנחנו התמהמהנו ברכישותינו, הם חטפו כבר ים של חוסר סבלנות וצעקות, ועכשיו הם כבר יודעים בוודאות שחוברת גיאומטריה מהדורה ז' לכיתה ג', מעולם לא יצאה לאור.

אז אחרי שהמתנו והמתנו, נשמנו עמוק וחיכינו עוד קצת, הגיע הרגע הגורלי. העברנו את הרשימה המסודרת לידיו המותשות של בן התשחורת, ופצחנו בתפילתו הכנה ביותר של ההורה. אלי, עשה שהכול יהיה. כאן ועכשיו. שרק לא נצטרך לחזור לכאן פעם נוספת. רועדים ומתוחים המתנו לגזר הדין המחוצ'קן. והנה, הגאולה הגיעה. "יש הכול". אתה בטוח? "לגמרי". "אבל". תמיד יש אבל. יש הכול, אבל חוברת גיאוגרפיה בדיוק נגמרה. וספר היסטוריה יש, אבל רק חדש אז זה עולה פי שלושה.

כמו סאנג'רים ותיקים, ברור לנו שנבקר כאן פעם נוספת. ואחריה אולי רק עוד פעם אחת, אם יהיה מזל. אבל בסוף, שנייה וחצי לפני שייגמר החופש לגמרי, גם אנחנו נהיה בעליה הגאים של ערימת חוברות לימוד מסמורטטות במצב טוב. עכשיו נשאר רק לחתוך יריעות ניילון, לגזור ולהדביק אותן במדויק בסלוטייפ, ולקלל כשניזכר בעניין הזה עם הסנטימטר ניילון שצריך להשאיר במרחב, כדי שהספר גם יוכל להיסגר. העיקר שבילינו ביחד. // הודיה כריש–חזוני

תיאור מצב: נתחיל מאקסיומה ישראלית ברורה: צפוף כאן. במדינה הזאת אין שטחים מיותרים, אין חופים פנויים, אין בתים ריקים וכל אוטובוס שעובר בתחנה בשעה 7:30 בבוקר ויש בו מקום לשבת הוא בגדר פאטה מורגנה. עוד כילדים אנחנו מבינים שאם ברצוננו להשיג דבר מה במדינה הזאת עלינו לדחוף ולתפוס מקום לפני כולם. 
 

 
לכן התודעה הראשונית של המשפחה הישראלית ממוצעת שנכנסת ללונה פארק היא, ובכן, תודעה של מלחמה על משאבים. שוויו של מתקן הוא נגזרת ישירה של אורך עמדת ההמתנה שלפניו, וביקור מוצלח במקום הוא כזה שמתקיימים בו לפחות חלק מהמקרים הבאים:

1. "הוא שמר לי מקום": בהתחלה הוא עומד לפניכם שם לבד, הערס, ונראה זניח ולא מאיים. ואז משתחלת מחוץ למעקה התאומה המנומרת שלו ומכריזה שהם ביחד והוא שמר לה מקום. אתם שותקים, כולה בחורה אחת, לא נתקטנן. לא עוברות עשר שניות ופתאום כל השושלת שלהם עד חמישה דורות אחורה נדחפת מתחת לברזלים ודוחקת אתכם הרחק הרחק משם, למחלף גני התערוכה כזה.

2. שיטת הרגל. מישהו שעומד מאחורינו בתור מתחיל קצת להיצמד אלינו יותר מדי, ועולה חשש סביר שברגע של היסח דעת הוא יבצע עקיפה. מה עושים? נשענים באגביות על המעקה ומייצרים מחסום עם הרגל. אלגנטי, אבל מעביר את המסר.

3. בני 20 שעומדים בתור למכוניות המתנגשות. החיים שלכם ממתינים לכם בפינת האבדות.

4. גלגל ענק: מעלית שבת במסווה של מתקן.

5. מבוך מראות: שיטה שפיתחו בלונה פארק כדי לצמצם תורים. את נכנסת לשם בת חמש ויוצאת עם בעל, חמישה נכדים ו–30 נינים.

6. הנדנדות המעופפות: המתקן הכיפי ביותר במתחם, למעט העובדה שיחד עם הנדנדות מתעופפים להם כובעים, נעליים, ועוד כמה אנשים שהעולם טרם הבחין בחסרונם. 
// רחלי מלק–בודה

תיאור מצב: ברגע שהמכונית המשפחתית חוצה את קו בית שאן צפונה, משהו משתבש בתפיסת המציאות הישראלית. תאמרו, תחושת החופש מכה בכם, רוגע גדול אופף את כולם, מקום העבודה נותר זיכרון רחוק, פירות אורגניים מחולקים ושירי ארץ ישראל פורצים מכל גרון. יפה. בדיוק כך. רק במכוניות של אחרים, כאלו שמפיצים תמונות פייסבוק מאושרות לכל הבלתי מעוניין. אצלכם אבא עדיין בשיחת טלפון דחופה, ריח הדוריטוס חונק את הנשמה, כולם רעבים ועצבניים, השמש תמיד בצד שלהם, מגעיל אותם לשתות מפה לפה והם מתים כבר להגיע לצריף במחיר מופקע המכונה צימר.
 

הגעתם. התמקמתם. התעוררתם למחרת מוקדם מדי עם כאבי גב ועקיצות יתוש. לא נורא. הכול כשר למען המטרה המקודשת. אנחנו בצפון! ולכן! אנחנו! נגיע! ראשונים! לקיאקים!! זו מהות קיומנו, והסיבה היחידה שתגרום לנו אושר. ברור. זאת התוכנית המובנית של אמא, שלא ישנה כבר כמה לילות בגלל הכביסות, האריזות והקניות המטורפות שלא ברור למה אבל חייבים לעשות רגע לפני שנדחסים באוטו. וכולם צריכים ליישר קו עם התוכניות של אמא, שעושה הכול כדי שכולם ייהנו ביחד. אז כיף! לנו! ביחד!

הערתם את כולם. ניג'זתם שיתארגנו כבר. ניסיתם להסביר למה העובדה שיצאנו לחופש לא מצדיקה בשום פנים טלוויזיה במיטה והתפנקות בשאנטי על הבוקר, למרות שאיבדתם לגמרי את קו ההיגיון הפתלתל תוך כדי הסבר. ונסעתם, והגעתם. ומצאתם קצה ענף לחנות תחתיו, כדי להרגיש מרוצים לגמרי שהצלחתם לחנות בצל.

והצטרפתם לעשרות האלפים שהשכימו גם הם קום, ותפסו גם הם מקום בצל, ובאו מוקדם כי הם ישנו בצפון בשביל להיות ראשונים בקיאקים. ושלחתם את האח הקטן מהר–מהר שיעמוד כבר בתור לכרטיסים, ויתפוס מקום. וכולם עוקפים אותו ומועכים לו את הצורה, אבל אתם מגיעים ומשתחלים לצדו בתחושת הצטדקות, תוך כדי מבטים מתחסדים לכל הצדדים. והגעתם מיוזעים לקופה, ושלפתם כל קופון אפשרי, ובכל זאת שילמתם מחיר מטורף לחלוטין עבור בילוי של שעה בסירת גומי מתנפחת. עם זאת, בשל תפיסת המציאות המשובשת שכאמור שורה עליכם, אתם מרגישים לרגע שעשיתם את דיל חייכם.
 

עם הכרטיסים ביד והחוטים המגוחכים למשקפיים עליכם, אתם שועטים במהירות לעבר קו המים. וזהו. אתם כבר כמעט שם. קצה המירוץ מציץ מן האופק. פסגת שאיפותיכם מאז שכולם כבר העלו את התמונות המעצבנות האלה מלב הטבע המבורגן. עוד רגע גם אתם תשבו ספונים בקיאק. רק מרפק קטן לשם, צעקת עצבים אחרונה למשפחה, וזהו. זה קרה.

הספינה הפליגה. שלווה גדולה יורדת עליכם, שיחים קוצניים שורטים את פניכם, מכות קצובות מהמשוט של הילד הפסיכי בסירה ליד דופקות בראשכם, אבל אתם רגועים לחלוטין. עשיתם זאת.

נשימה אחת עמוקה של שמחה עצמית על ההישג המרגש של היום, סלפי אחרון לפני שהנייד טובע, ואתם כבר במירוץ הבא. הפעם המטרה איטית מתמיד. אתם תמצו את החוויה כמה שרק אפשר. אתם, חברים, תהיו אלו שיגיעו אחרונים. // הודיה כריש–חזוני

תיאור מצב: 30 אנשים עומדים שם לפניי. שלושים אנשים. מה כבר רציתי? להוציא חבילה שהגיעה בדואר רשום, ככל הנראה דוח חניה נשכח, ולחזור בשלום. אבל בתור לפניי עומדים עכשיו 30 אנשים ולא ברור כמה זמן זה ייקח. אז אני מוציאה את הסלולרי. 57% חיים בסוללה. בודקת מיילים, עונה לסמסים, שולחת ווטסאפים.
 

חמישה אנשים התקדמו בתור. מתברר שיש תור אחד לתשלומים, שרץ דווקא מהר — בעיקר בשל העובדה שאף אחד לא משלם כלום באוגוסט ולכן הפקידה יושבת עם עצמה — ותור שני לחבילות. כמובן שהפקידה של התשלומים לא יכולה לעזור לפקידה של הדואר הרשום כי מה יעשו האנשים שיבואו לשלם וייאלצו להמתין בתור הלא נכון?

25 אנשים לפניי. פותחת קנדי קראש. 45% בסוללה. מסיימת את כל החיים שלי. מבקשת מחברים. מחסלת גם את החיים שהם נתנו לי. מודה להם על הצער שמילאו בו את חיי המתרוקנים. 18 אנשים לפניי. 25% בסוללה. מנסה לדבר עם האיש שיושב לידי. הוא לא בשל לשיחות. 14 אנשים לפני. 15% בסוללה.  חצי שעה עברה. 12 אנשים לפניי. 8% בסוללה. כבר חם לי ואני עצבנית. בוהה בתקרה. אחלה עיצוב.

הסלולרי מצפצף. החיים שלו עומדים להסתיים. גם שלי. ומה אשאיר אחריי? מה יהיה בסופנו? והאם השארתי אחריי חותם? עוד רבע שעה עברה. הגיע תורי. קיבלתי דוח חניה. עכשיו צריך לחכות בתור של התשלומים. הפקידה לקחה הפסקה. עוד רבע שעה היא תשוב.  // לימור גריזים–מגן     

תיאור מצב: לידי עומדת משפחה. האמא נפרדת בדמעות מאמא שלה, הילדה תופסת למישהו שנראה כמו אחיה את היד חזק–חזק. מחזה הפרידה הנרגש מזכיר פרק מוויוה, אבל היי, הם בסך הכול טסים לשלושה ימים בכרתים. בואו ניסחף באמת.
 

 
התור לנתב"ג מתעתע. מצד אחד, כולם שמחים שהם הולכים לעוף מפה. מצד שני, הם בכל זאת ישראלים ולכן הם עושים את מה שחינכו אותנו מדורי דורות לעשות: הם מנסים לעקוף. אז אני עומד שם, עם תיק היד שלי, ושומר על פאסון מדומה כשבעצם העיניים שלי כל הזמן על זוג הערסים שמנסים לנצל רגעי ישנוניות ולהגיע ישר לבידוק.

בינתיים ובמקביל, אני חייב להדוף את מתקפת הווטסאפים מהחברים הלא מפרגנים. "שתסבול, אמן", כאלה. לאלו שנשארים מאחור יש קטע: קודם הם מקללים, אחר כך יורדים עליך ובסוף מחפשים דיל שיביא גם אותם לנתב"ג.

וככה הם מאחלים לטסים שיסבלו, מלגלגים על ההורים שביניהם על הסבל הצפוי עם ילדיהם המנוזלים, מבטיחים גלי חום בלתי צפויים בכל אירופה וגלי קור ייחודיים ברחבי אפריקה, ו"אל תעלה תמונות לפייסבוק כי אנחנו לא רוצים לראות". אז תדעו אחים, שמהמטוס, כשכוס קולה קרירה כבר בידי, הייאוש שלכם נראה הרבה יותר נוח. אדיוס במבינוס, תאכלו את הלב, בשבוע הבא אשוב.
// צביקה קליין

הבעיה: כל האוכל שבימים רגילים מספיק לנו לשבוע, מסתיים בחופש הגדול בתוך כמה שעות. משל למה הדבר דומה? למכת ארבה שמשתוללת בבית וזוללת הכול. אז צריך ללכת לסופר. הבעיה היא שאם בתחילת החופש הגדול אני מעמיסה על העגלה ירקות, פירות, קטניות ופינוקים מיוחדים כמו חטיף גרנולה, פופקורן מופחת שומן וחמוציות, באמצע אוגוסט תמצאו בעגלה שלי פיצה קפואה, כל סוגי הביסלי, מלאווח, מעדני שוקולד, קרטיבים, גלידות וקורנפלקס טריקס.

במהלך אוגוסט גם הביקור בסופר משתנה: מגברת רצינית ובעלת הליכה זקופה וגאה, אני מפתחת הליכה שמתאימה לסוכני חרש מיומנים. משאירה את העגלה וזורקת אליה מוצרים מרחוק. שרק לא יראו את כל הג'אנק שמתחבא שם בפנים.
 

אבל הסיוט האמיתי מתחיל בתור לקופה, או יותר נכון — לקצה התור לקופה שנמצא באזור מוצרי החלב. קודם כול, כי יש תור והוא לא צפוי להסתיים בקרוב. דבר שני, בגלל שכולם מציצים לעגלה שלי ובודקים מה יש בה. גם אני מסתכלת בתגובה. ראיתי אותך, ההוא עם שתי העגלות המתפקעות שמסתיר למטה 16 חבילות של שוקולד אגוזים. ואתה, זה לפניו שזולל בינתיים בורקסים מהמעדנייה. והאחד שלפניו עוד לא חזר מהקניות ובינתיים סבתא שלו שומרת לו את התור.

אני עומדת ומחכה ובינתיים מתחילה לפחד שלא רק אנשים זרים יגלו את מעצמת האוכל הקפוא שלי, אלא גם מישהו שאני מכירה. ולכן אני מנצלת את הזמן כדי לסדר את העגלה מחדש ולקבור את כל הראיות. המים המינרליים מוצבים בראש הערימה וסביבם ברוקולי וסוכריות ללא סוכר.

יש לי זמן כי התור לא זז. הקופאית שבחרתי היא כמובן האיטית ביותר, ומישהו החזיר מוצר מקולקל ועכשיו כולם מחכים לאחראית המשמרת שתעביר את הכרטיס שלה ותשחרר זיכוי, ואז מגיע גם הטלפון מהבית. "אמא, אני רעבה", מודיעה הילדה. בקול רם מאוד וברור אני מציעה לה סלט ירקות, כרוב ניצנים או ממרח טופו על פתית, ואז לוחשת בשקט–בשקט "לכי לפריזר ראיתי שם היום למטה למטה פיצה אחרונה". כשהיא מנתקת, אני מוסיפה בקול רם: "ותאכלי את זה עם נבטים, כן?"

אני מתיישבת בייאוש על המים המינרליים, לא נראה לי שאצא מפה בקרוב. פותחת שקית של ביסלי בצל ואוכלת כאילו זה לא קשור אליי. כשמגיע סוף–סוף התור שלי בקופה אני מוציאה את הדברים וגם את השקית הכמעט ריקה של הביסלי, הקופאית שואלת: "זה גם במשלוח או שאת אוכלת את זה עכשיו?" "אני?? נראה לך?? כנראה שהשקית הזו הייתה פתוחה". היא כמעט מאמינה אבל אז שולחת עיניים ואני מבינה: פירורי אבקת הפטרוזיליה שנתקעו לי בין השיניים הסגירו אותי. // תמר פרלשטיין

הטקסט הזה נכתב בפקק.
 

טוב, למרות שזה יכול היה להישמע מעולה, זהו שקר. הטקסט הזה נכתב בבית, מתחת למזגן המקפיא, כשאשכול ענבי מוסקט ירוק מונח לו ברישול בקערה שבצד. אבל כל זה קורה רק מפני שהיום, בשל החשש מפקקים איומים בדרך לעבודה, קיבלתי אישור חד–פעמי לעבוד מהבית.

טוב, גם זהו שקר. כעת בכלל שעת לילה מאוחרת, אפילו שמשון ויובב ישנים. אבל מה שמצפה לי מחר, או–ווה, או–ווה, אני לא רוצה אפילו לדמיין. אמנם אתם קוראים את הטקסט הזה ביום שישי, כשאשכול ענבי מוסקט מונח לצדכם, אבל בפועל הוא נכתב ביום רביעי, יממה לפני שגשר מעריב בתל אביב אמור היה להיסגר לתנועה וכל העולם ואחותו חששו מהפקק הענקי שייווצר בגללו. "סוף העולם", מכנים זאת ההיפסטרים המתגוררים בעיר.

טוב, זהו שקר אחרון להיום. כבר כמעט שנה שאני מתנייד ללא רכב בתוך תל אביב. וכל הסיבות להחרמת הרכב מוצדקות — מחיר החניה (800 שקל לחודש), מחיר הדלק (רגע, עכשיו, כשיהיה שלום עם איראן, המחיר יצנח?) והגרוע מכול — מחיר הזמן. כן כן, הזמן. בתל אביב הוא מצרך יקר. להמתין בפקק אימתני שמתחיל באיילון דרום ומסתיים לאחר שעה וחצי, כשרוכב האופניים ההומלס עוקף אותי מימין כשהוא מדווש בזיג–זג כמו שיכור זה בדיוק מה ששובר אותנו. אתם יודעים מה יכולנו לעשות בזמן הזה? לשתות שני גלונים של בירה, לצבוע פס סגול בשיער ולסיים ארוחה טובה.

פקק — איזו מילה חמודה. פקק — אמרו אותה בקול רם. כל הקונוטציה החיובית שלה, כמו חליצת פקק של בקבוק שרדונה מבציר 1992, נעלמת כשמדובר בדיווח מגלגלצ. התל אביבים, גבירותיי ורבותיי, לא פוחדים ממלחמה, הם פוחדים רק מרצף המילים הזה: עקב המרתון החודשי שנערך כעת כל הרחובות חסומים, משה זוכמיר תזמן אותו בשבועיים וחצי.

***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...