ראשי » סגנון » מגזין

זיפ, אסימון וטייפ: דברים שכיף להתגעגע אליהם

בראשית היה פטיפון ואז ווקמן, דיסקמן ואייפוד, והיום יש סלולרי. פעם היה אסימון ואז טלכרט ואז כרטיס חיוג. היום יש, ובכן, סלולרי. ומי זוכר את טעמה של אבקת הזיפ? ישי פלג חזר לדברים שהיו ואינם, ולא שכח גם את הדברים שראוי שייעלמו כבר מחיינו

העתיד כבר כאן. אנחנו חיים בעולם משתנה והולך, ולמרבה הצער כל התקדמות גוררת איתה הרס של מה שהיה לפניה, שנידון לשכחה. האם העבר לא יכול לשרוד גם בחיי היום–יום? התשובה, כמובן, היא שהוא יכול לשרוד. הוא יכול לשרוד בסמטאות צדדיות, שבהן עוד קיימים הדברים שהיו לנו ואבדו. הוא יכול גם לשרוד ברטרו, בקאמבק, ברי–בוט, בגרסה מחודשת ו"מודעת לעצמה" של מה שהיה אז. והוא יכול לשרוד גם בסמלים שהצעירים שבינינו לא ממש מבינים מה בדיוק הם אומרים. אבל חלק מהדברים שהיו לנו לא יהיו עוד. ולא תמיד צריך להצטער על זה.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 

את  כרטיסיות האוטובוסים  איבדנו לא לפני הרבה זמן, ועדיין — אם תפתחו את הארנק ותראו פתאום כרטיסייה כזו, של אגד או של דן, יש לשער שתראו אותה לחברים בהתרגשות כאילו הייתה שריד אבוד ממלחמת העולם השנייה. לכל מי שהרבה לנסוע בתחבורה הציבורית היו שתיים או שלוש כרטיסיות בארנק: אחת לנסיעה עירונית בתל אביב, למשל, אחת לנסיעה בין–עירונית מתל אביב לירושלים ואחת לנסיעה עירונית בירושלים. שלושתן היו קטנות ומלאות ניקובים, שאותם היינו סופרים כדי לוודא שיש לנו עוד נסיעה אחת אחרונה. כל ניקוב היה בצורה מוזרה אחרת, כדי שהמבקרים יוכלו להבחין בין הנהגים שניקבו את הכרטיסיות. היום, כרטיס פלסטיק אחד מטפל בכל צורכי הנסיעות הרב–פעמיות והחד–פעמיות שלנו. והכרטיסיות — הן הלכו ולא יהיו עוד.
 

כמו הכרטיסיות של אגד, כך גם הטלפונים הציבוריים. מעניין מה קרה להם, לאן לקחו אותם. הם עמדו שם, בשורות: ליד התחנה המרכזית בתל אביב, מול בנייני האומה בירושלים, בפתח המספרה במרכז העיר, בפינה של תחנת דלק צפונית ומרוחקת. פעם היית יכול לשלשל בהם אסימון, אחר כך עברו לטלכרט, והייתה גם אפשרות לחייג קוד אישי ולהתקשר — או לנסות את שיטת הגוביינא המוכרת לנו מהסדרות על בתי הכלא האמריקאיים. פעם מצאתי על המדרכה שרשרת עדינה עם תליון של אסימון מוזהב. עד היום אני שומר את האסימון הזה בארנק, כמו דולר של הרבי, למזל ולברכה.

עוד משהו שלקחנו לדרך והיום כבר לא קיים הוא הדיסקמן. או מה שהיה לפניו, הווקמן, שהשתמש בקלטות ולא בדיסקים. או מה שהגיע אחריו, האייפוד. כן, יש עדיין אייפודים, אבל לא ממש ברור למה. הטלפון הסלולרי גזל מהאייפוד את פרנסתו, כמו שהאייפוד מחק את הדיסקמן, וכמו שהדיסקמן חיסל את הווקמן. בעיר המוזיקה הניידת, כמו שאומרים, אין מקום לשניים.
 

אוכל, מכל הסוגים והמינים, נעלם כל הזמן. זוכרים את אבקת זיפ? אני לא. זאת אומרת, בשירות הסדיר שלי היא עדיין הייתה בתוך מנת הקרב, בשקית כסופה ומכוערת שאיש (כמעט) לא ניסה לפתוח: אבקת סוכר צבעונית שהייתה אמורה לצבוע מים ולהוסיף להם טעם של מיץ. היא נעלמה, וטוב שכך, ויש עוד כמוה: שוקולד רוזמרי. בקבוק קינלי. הסוכריות בקופסת הפח הקטנה שכל נהג שמכבד את עצמו שמר מתחת לרדיו. אין על מה להצטער.

פעם היה פונוגרף. היה לו רמקול מתעקל גדול, שמתנשא כמו פרח מעל גליל מסתובב שהסימנים שנחרטו עליו גרמו לו להשמיע קול מוקלט. רעיון מבריק — תודה, תומס אדיסון — אבל לא תראו הרבה כאלה. אתם כן תראו, משום מה, פטיפונים. הפטיפון מוצלח יותר, אין מה לומר: התקליט שלו שטוח, לא גלילי, והרמקולים שלו גדולים ומרובעים ויפים. אבל היתרון הגדול ביותר של הפטיפון, מה שגרם לו להפוך לרטרו, הוא אוספי הענק של תקליטי הוויניל שקיימים ברחבי העולם. ואוספי הענק קיימים בעיקר בגלל העטיפות הגדולות והיפות שהיו לתקליטים. הגרפיקה החזירה את הפטיפון.
 

אם תמצאו היכן שהוא טייפ דאבל–קאסט, תכניסו קלטת לאחד מהתאים ותאזינו לקולות הבוקעים מהרמקולים, אולי תיהנו לרגע. לא יותר. הסרט המגנטי על הקלטות היה מעצבן. הוא היה נפגם בקלות, יוצא, מסתבך, נקרע. זוכרים את העיפרון שבעזרתו סובבנו את הסרט בחזרה אל תוך הקלטת? הוא שרד יותר מהקלטות שהציל אלפי פעמים בשנה. אבל תהיו בטוחים: אם הקלטות היו גדולות יותר, אילו הייתה להן עטיפה יפה ומעוצבת ולא חוברת עלובה ומקופלת בתוך קופסת פלסטיק משעממת — היה להן סיכוי. אולי היינו שומרים עליהן וממשיכים לשמוע אותן במכשירי רטרו.

אבל לא, הקלטות לא היו יפות מספיק. הרטרו הוא מגמה עיצובית. אנחנו לא חוזרים אל הווידאו, כי לא היה שום דבר יפה בקלטות השחורות והמשעממות. אנחנו כן חוזרים אל התקליטים המרהיבים של פעם. אנחנו לא רואים מסכי מחשב שמעוצבים בצורת המסכים שהשתמשנו בהם בשנות ה–90, אבל כן ראינו שפופרות ישנות, של טלפוני חוגה, שמתחברות לאייפון. כי הן היו יפות. מה שחוזר הוא מה ששרד בראש שלנו בגעגוע. מה שנגע לנו ללב. ומה לעשות, בתחרות של הלב, היופי מנצח.

ולבסוף, יש דברים שהלכו לאיבוד אבל רוחם חיה איתנו היום, ואולי גם תחיה איתנו לנצח. תראו את הטלפון הסלולרי שלכם. כשאתם רוצים להתקשר למישהו, אתם צריכים ללחוץ על סימן ירוק של שפופרת טלפון. כן, אתם יודעים מהי שפופרת טלפון, עדיין יש כאלה בכל מיני מקומות עבודה ובבית של ההורים, ואולי אפילו אצלכם בסלון. אבל השפופרת תיעלם, בוודאות. בעוד עשור, שניים, שלושה — לא תהיה עוד שפופרת טלפון אחת בעולם. הסימן, עם זאת, יישאר כנראה לנצח. הוא הפך לחלק מהתרבות שלנו. אני אהיה מופתע אם בעוד מאה שנה יהיה סימן אחר ל"חיוג". כן, גם המילה "חיוג" עדיין קיימת. מי זוכר בכלל שהיא קשורה לחוגה ששימשה אותנו כדי להתקשר זה לזה?
 

ויש עוד כאלה, עוד הרבה, כמו סימן השמירה במחשב: דיסקט. מתי בפעם האחרונה ראיתם דיסקט? אפילו את הדיסק החלפנו בדיסק און–קי, וגם הדיסק און–קי כבר מת בגלל ה"ענן". מה הנכדים שלי יחשבו על הסימן הזה? האות אל"ף הייתה פעם ציור של שור, אלוף, ולכן היא קרויה ככה. בדיוק באותו אופן, הסימן של פעולת השמירה יישאר ציור של דיסקט 1.44 מ"ב (או 560 ק"ב? מי יודע). אנחנו נמשיך להשתמש בציור הזה עד עולם, או לפחות לכמה עשרות ומאות שנים, למרות שלא תהיה לו שום משמעות בשבילנו. אין הבדל בין זה ובין מצלמה אלקטרונית שמשמיעה צליל בזמן הצילום, למרות שאין לה צמצם או סרט. הסמל שרד, אבל הדבר עצמו — עבר זמנו.

הנוסטלגיה יכולה ללמד אותנו הרבה על החיים שלנו. לפעמים העבר רודף אותנו, לפעמים אנחנו נזכרים בו לחינם, לפעמים שווה להכניס אותו לשגרת היום–יום שלנו, ולפעמים עדיף לשכוח. אם נכשלת פעם במבחן במתמטיקה, הסמל של הכישלון עשוי להישאר איתך לנצח למרות שהוא כבר לא קיים, ובמבחן הבא שתעז לעשות דווקא תצליח. מנגד, אם פעם העזת לעשות משהו — לטוס לחו"ל במפתיע, בלי לתכנן, למשל — יכול להיות שגם היום אתה יכול לעשות את זה, גם אם זה לא יהיה בדיוק אותו דבר.

אז ברגעים של נוסטלגיה, קחו את הזמנים היפים מהעבר ותחיו אותם שוב. אל תתעכבו על משמעותם של סימנים מיותרים, צלקות מתות, מורשת שאין לה חשיבות לחיים שלכם היום. והדבר הכי חשוב, אולי, הוא לוותר על החזקת תכונות, התנהגויות או חפצים מכוערים ועתיקים, רק כי קשה לכם לדמיין את עצמכם בלעדיהם. אל תעמדו לידם ותתלבטו, אל תחכו אפילו רגע. תראו איך מפילים את גשר מעריב בעבודות הקמת הרכבת הקלה.

יש הרבה כבוד לנוסטלגיה, אבל חלק משרידי העבר ראוי להם שימותו, ויפה שעה אחת קודם.
חוץ מהפצפצים. לאחרונה נודע כי בקרוב יפסיקו לייצר פצפצים. בהודעה לעיתונות הוסבר שבעתיד לא נזדקק להם עוד, כי יש שיטות מתוחכמות יותר. אז לא, אל תיגעו לנו בפצפצים. כי מה עוד עושה אושר קטן לאדם באמצע חיי השגרה שלו?

***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...