ראשי » סגנון » מגזין

הגיע הזמן להפסיק להסתתר: "אני חולה נפש"

אחרי ארבע שנות סבל מושתק החליט חיים גרבר להסיר את המסכה מעל החיים הכפולים שלו, שנעים בין עבודה כאיש חינוך לבין מחשבות אובדניות, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי וזוגיות שנאבקת לשרוד

"אני חולה נפש. רשמית. מוכר כבר כמעט ארבע שנים. תרופות, טיפול, אשפוז במחלקה סגורה, כל החבילה. זה אני. אני נשוי לאישה נהדרת, גיבורה ומופלאה, אבא לשני ילדים מקסימים, בוגר תואר ראשון ותעודת הוראה, מורה במכינה קד"צ ובעוד מסגרות, מנחה קבוצות ובקרוב גם רב. גם זה אני.
נגמרה ההסתרה ואפשר לצאת החוצה ולנשום, לא עוד בזבוז אנרגיה על הבושה וההסתרה. זה אני וזה אני. לא גאה בזה, אבל מרגיש שדי להתכחשות ולהדחקה.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
כדי לפרוץ את גבולות הפחד, הניכור והחשש שמוליד איבה, עדיין יש צורך במצעדי גאווה שבהם אפשר לפתוח את דלת הארון, לצאת אל אור היום ולומר בקול רם שאין במה להתבייש ושלא צריך להמשיך ולהסתיר".
(מתוך דף הפייסבוק של חיים גרבר, 19 באוגוסט 2015).

הם זוג צעיר עם שאיפות, חלומות ושני ילדים מתוקים. משפחה רגילה, או כמעט רגילה. עד לפני שבועיים היה להם סוד כאוב, מוחבא היטב, שמעטים היו שותפים לו. עכשיו הסוד הפך גלוי, ובבית יש הקלה גדולה, לצד הרבה חששות.

מאות גולשים הגיבו ושיתפו את הפוסט האמיץ שפרסם חיים גרבר בפייסבוק, כשהחליט "לצאת מארון התרופות" כהגדרתו. את הרשת כבשו גם הדברים המרגשים שכתבה אשתו, אפרת גרבר־ארן, על ההתמודדות עם מחלת הנפש של בעלה. אבל גם אחרי החשיפה לא היה פשוט לשניהם לבוא ולפתוח הכול בריאיון הזה. הם היססו, ביקשו שוב לחשוב, התלבטו. לבסוף התרצו, בעיקר מתוך רצון לסייע לאחרים החווים התמודדות דומה.
 

 
"הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתבגר ולהפסיק את ההסתרה הזאת, שגובה ממני מחיר כבד מאוד", אומר חיים. "כדי שאף אחד לא יחשוב שאני חולה, אני מקפיד להיות מצוין בעבודה ובחברה. את כל האנרגיה אני מכלה בלהיות 'חיים הטוב' בחוץ, אבל זה פוגע בי ובמשפחה, ויוצר הפרדה קשה. הבנתי שגם בשבילי וגם בשביל האנשים שמכירים אותי, ושרובם מעריך אותי, כדאי שאחשוף את הצד הפנימי, המוסתר והקשה. זה אני וגם זה אני - וזו המציאות הלא־קלה שבתוכה אני חי. זו המציאות של חולי הנפש, תכירו".

חיים קרא לעצמו 'חולה נפש'", אומרת אפרת, "ויש כאלה שזה גורם להם לתהות: הוא חולה נפש?! הרי מבחן המציאות שלו כמעט תקין, הוא מסוגל לתפקד ברמות משתנות, ולא נראה כמו שרובנו מדמיינים את 'חולי הנפש'. כל זה בלי לפגוע באלו שכן מצויים במצב האיום של מבחן מציאות לקוי, אילוזיות, פרנויות וכולי. יש המון אנשים ונשים שסובלים מבעיות נפשיות, כל אחד במינון שונה. אם נפנים את זה שרבים מאוד מהם מתפקדים ברמות גבוהות, ויכולים להיות עובדים מצוינים ובני זוג נהדרים, כנראה יהיה להם ולנו טוב יותר".

חיים גרבר נולד לפני 29 שנה, הרביעי מחמישה ילדים במשפחה ירושלמית־אנגלוסקסית, לאבא סופר סת"ם ולאמא פסיכולוגית. הוא למד בישיבת "מקור חיים", היה חניך ומדריך בסניף עזרא, ובכיתה י"ב יצא לשנת של"ף בשדרות. תמיד נחשב לנער חברותי מאוד ואהוב על הבריות, תלמיד טוב במקצועות ההומניים ובלימודי הקודש, וקצת פחות במקצועות הריאליים. הוא שאף להתגייס לשירות קרבי משמעותי, אך בעקבות בעיות ברכיים קיבל פרופיל נמוך, והחלום הזה נגוז. במקום זאת מצא את עצמו ברבנות הצבאית. "בהתחלה זה היה בשבילי פגיעה באגו הדתי־לאומי. ראיתי את הרבנות כשירות מגזרי וחסר הילה. אבל בסופו של דבר גיליתי עולם מופלא, שהצלחתי לתרום בו רבות".
 

אחרי שורה של תפקידים ברבנות הצבאית הגיע חיים לקורס קצינים בבה"ד 1. שם פגש את אפרת, ששירתה כקצינת מודיעין בחטיבת המחקר בקריה. הם נישאו ועברו לגור בלוד, ולאחר סיום שירותם הצבאי עברו למגדל־עוז שבגוש עציון ובהמשך לעתניאל. אפרת חזרה לשנת לימוד נוספת במדרשה במגדל־עוז, שם למדה לפני גיוסה. אחר כך למדה לתואר ראשון במזרח תיכון וספרות ולתואר שני בספרות עברית, והחלה לעבוד בארגון "גשר מפעלים חינוכיים". חיים למד בישיבה בעתניאל, השלים במכללת הרצוג תואר בחינוך ומחשבת ישראל, והצטרף לאשתו ב"גשר" כמנחה קבוצות. במקביל עבד כמגיה סת"ם ובישיבה בעתניאל שימש "חצר"ם"  - חצי ר"מ, "שילוב של סייעת בגן, עוזר הוראה באוניברסיטה ומדריך", כהגדרתו. בין לבין נולד בנם הבכור.

לפני שלוש שנים וחצי עברה המשפחה לירושלים. חיים כבר מצא עבודה חדשה, ותכנן גם להתחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה לתואר שני בעבודה סוציאלית. אלא שאז משהו השתבש. מה בדיוק? לבני הזוג קשה לשים אצבע על הגורם המדויק. אולי הייתה זו הפרֵדה מהישיבה ומהקהילה החמה בעתניאל, שם נהנה חיים מהמעמד שהיה לו ומהתלמידים שהקיפו והעריכו אותו. אולי הייתה זו תאונת דרכים קשה שעבר – הוא עצמו יצא ממנה כמעט ללא פגע, בעוד רכבו נהרס כליל.

"יש אנשים שאצלם הדיכאון מתחיל ממצוקות פיזיות", אומר חיים. "אצלי זה התחיל מהמקום הרגשי. התמלאתי תחושות עמוקות של חוסר משמעות, שכל מה שאני עושה נטול ערך - הכול אפור, הכול חסר טעם. זה המשיך לרגשות שליליים, מבט פסימי מאוד על המציאות, עם אפס תקווה ואפס שמחה".

בהמשך הגיע ניתוק מכל הדברים שאהב לעשות. במשך שנים קרא חיים ללא הפסקה טקסטים במגוון נושאים – היסטוריה, פסיכולוגיה, מחשבת ישראל, תנ"ך - אך לפתע חדל לקרוא. גם המוזיקה הפסיקה להסב לו הנאה, והוא נטש את הנגינה בגיטרה, כמו גם את מגרש הכדורסל. אחר כך הגיעו תסמינים פיזיים – חוסר יכולת לישון בלילות, עלייה דרסטית במשקל, עייפות תמידית. הוא קרס למיטה, ובמשך חודשים לא יצא ממנה.

בשלב הזה כבר הבין שהוא זקוק לעזרה מקצועית. הוא הגיע לטיפול פסיכיאטרי פעמיים בשבוע, ואובחן כסובל מדיכאון. "חוץ מהיציאה לטיפול, שכבתי במיטה במשך חצי שנה. זה חוסר מסוגלות שקשה לתאר אותו במילים. חוסר יכולת לקום ולבצע את הפעולות הכי פשוטות. הדבר הכי נורא בדיכאון הוא השלב שבו אתה כבר לא מרגיש כלום, רק ייאוש עמוק. תחושה של אין. זו תקופה נוראית, מזעזעת וקשה".

עלו בך מחשבות אובדניות?
"כן, הרבה. מחשבות על האם לחיות בכלל, ולמה לא להתאבד".

מה עצר אותך?
"המחשבה על הבן שלי ועל אפרת. זה הפתיע אותי בהתחלה, איך במקום של רִיק עדיין קיימת מחויבות כלפי מישהו אחר. הברית הזו איכשהו מחזיקה ואומרת לי שאני לא יכול לעשות כזה דבר".

באותה תקופה נוראה מצאה את עצמה אפרת מתפקדת כאם חד־הורית – מנסה לטפל בבנם ובבית, במקביל לעומס העבודה והלימודים שלה. שטיפת הכלים, מטלה שחיים היה אחראי עליה בדרך כלל, הפכה למשימה בלתי נסבלת - "כאילו הלבשתי על הכלים את כל הרגשות השליליים שהיו לי כלפי הדיכאון שלו. ממש לא הייתי מסוגלת לגעת בהם", היא מספרת. "גם לא יכולתי להישאר בבית, כי בבית היה חושך. ניסיתי ככל יכולתי למצוא מקומות אחרים לשהות בהם – אצל גיסים, אחים, דודים, בגן שעשועים - רק לא לשבת בבית, שהפך מחניק יותר ויותר.
 

 
"שבת הפכה ליום הנורא מכולם. מבחינתי זה תמיד היה יום משפחתי, ממלא וכיפי, ופתאום הכול התהפך. כבר מיום ראשון הייתי מנסה לחשוב מה נעשה בשבת - איפה נהיה? איפה נאכל? איך נעבור את כל השבת? הייתי צריכה גם לדאוג לחיים, שלא יהיה לבד יותר מדי, וגם לדאוג לילד שלי, ואיכשהו גם לעצמי. שנאתי את היום הזה ורק חיכיתי שהוא ייגמר. בכל פעם כשהיינו חוזרים הביתה מסעודת שבת אצל קרובים, הייתי מדמיינת את חיים מוטל על הרצפה שותת דם, או תלוי מהחלון. הייתי נכנסת ראשונה הביתה כדי לוודא שהוא בסדר, ורק אחר כך נותנת לילד להיכנס".

בעקבות התפרצות המחלה של חיים החלה גם אפרת ללכת לטיפול פסיכולוגי, שאפשר לה לעבד את רגשותיה ואת החוויה הטראומטית שלה. "זה היה צעד נכון מאוד, ואני ממליצה לכל מי שנמצא במצבי לעשות זאת. לא לנסות להתמודד לבד, זה כמעט בלתי אפשרי".

האם היו סימנים מקדימים, משהו שינבא את הסערה העתידה לטלטל את חייהם? חיים מספר שבישיבה התיכונית היה מעביר בשינה שעות רבות. "הרב שלי אמר לי שזה לא נורמלי וביקש שאפנה לרופא או לפסיכולוג, אבל לא ראיתי בזה סימן למחלה אלא סוג של בטלה. הייתי תלמיד בסדר ועמדתי במטלות, כך שלא חשבתי שיש לי בעיה".

אפרת: "כבר כשיצאנו דיברנו על כך שחיים זקוק לטיפול ולסיוע מקצועי. ריב קטן עם מישהו התפתח ליומיים דיכאון שהוא בקושי מתפקד בהם, כל מיני אירועים קטנים גררו תגובות בלתי פרופורציונליות. ככל שעברו השנים זה הפך יותר ויותר ברור, אבל האם עשינו עם זה משהו? כלום. למה? כי עסוקים, כי גרים רחוק, כי אין כסף, כי אין זמן, כי הלימודים, כי פאדיחות. כי וכי וכי. טעינו. אסור לוותר על טיפול. אני פוגשת כל הזמן אנשים שדוחים, שמוותרים, שמתחמקים, ובא לי לצעוק להם: לכו לטיפול, קחו תרופות, שמרו על עצמכם. יש לכם הרבה מה להפסיד, אז לכו לפני שיהיה מאוחר מדי".

הטיפול הנפשי והתרופתי הצליח להוציא את חיים מהחודשים הארוכים של הסתגרות במיטתו. השינה שלו השתפרה, היכולת להרגיש ולחוות את החיים חזרה, ובהדרגה הוא העז לצאת מהבית והחל לעסוק בספורט. "התחלתי לשחות באופן קבוע. לפי איגוד הפסיכיאטרים, כושר סדיר שווה ערך רפואי לתרופות. הוא מכפיל את הכוח שלהן".
 

 
באותה תקופה גם חזר לעבודתו בגשר. כשסיפר לאחראית עליו מדוע נשאר בבית בחצי השנה האחרונה, היא גילתה הבנה. "אמרתי לה שזו המציאות, והיא בפשטות קיבלה אותי ואמרה 'תודה על השיתוף, אני שמחה שאתה חוזר'. ההכלה הזאת הייתה נהדרת. היה לי טוב לחזור ולעבוד עם חיילים ותלמידים, לגעת בבני אדם".

כאדם מאמין, הוא אומר, ההתמודדות שלו עם מצבו קשה במיוחד. "הדת היא הדבר המרכזי בחיים, הכול סובב סביבה, ופתאום תוקף אותך הדיכאון וזה כמו היום שאחרי 11 בספטמבר: אתה קם בבוקר, מסתכל על קו הרקיע, והמבנים המרכזיים נעלמו. בקו הרקיע של החיים שלי היה פיגוע טרור, וזה נורא.
"דיכאון הוא מקום קשה מבחינה דתית־תיאולוגית. יש בו ייאוש טוטאלי שמנוגד לתפיסת האמונה כמו שאנחנו רואים אותה. מחשבות אובדניות הן סוג של רצח. כמי שהעיסוק המרכזי שלו הוא התורה ומחשבת ישראל, כמי ששפת האם שלו היא דתית - זה קשה נורא".

הדיכאון גם יצר התנגשויות עם הצדדים הפרקטיים של היהדות. למשל, באמצע בולמוס אכילה החל חיים לשכנע את עצמו שמותר לו לאכול חלבי אחרי בשרי, כי זה ספק פיקוח נפש. "יש תקופות שאני לגמרי שם, בתוך האמונה, ויש תקופות שאני לגמרי בחוץ, והטלטלות לא קלות".
 

יש בך כעס על אלוקים?
"לא, זה יותר כמו חומה שקופה ביני לבינו. תחושה של נתק. אבל זה משתנה. בתקופות טובות אני לומד גמרא, יושב עם הילד ולומד פרשת שבוע, ויש תקופות שבהן החומה נסגרת סביבי".

אתה חושב שקשה יותר להיות חולה נפש במגזר הדתי לעומת מגזרים אחרים?
"המגזר הדתי הוא קהילתי, לטוב ולרע. בעתניאל תמיד התפעמתי לראות את העזרה שהגישו למשפחה של יולדת, או להבדיל למשפחה שיושבת שבעה. מצד שני, כשיש מחלה שאסור לדבר עליה, גם השתיקה והבושה וההסתרה מועצמות בתוך קהילה".

אפרת מספרת שבני המשפחה והחברים, שידעו על מחלתו של חיים עוד לפני החשיפה בפרהסיה, סיפקו תמיכה רבה לכל אורך הדרך. "ההורים שלי ושל חיים מסייעים בכל הרמות, וגם נותנים הרבה כבוד לפרטיות ולנפרדות שלנו. יש לי דודים שאני יכולה פשוט להיכנס בדלת שלהם בערב שבת, עם פנים נפוחות מבכי ושני ילדים לצדי, והם פשוט יוסיפו כיסאות לשולחן ולא ישאלו שאלות. האחים, האחיות והמשפחות שלהם גם עוזרים לנו המון עם הילדים ונותנים מקום, במיוחד אחותי אביטל, שתמיד נמצאת איתי. אני מקבלת הרבה מאוד מחברות יקרות ואהובות שמוכנות לנסוע שעתיים הלוך ושוב, רק כדי להיות איתי כשאני זקוקה לעזרה. ויש אחרים שיודעים להוציא אותי לסרט, או לשלוח לי ארוחת ערב כשאני כבר על סף ייאוש, או פשוט להיות שם בשבילי ולהקשיב".

כשהטיפולים סייעו לחיים להתאושש, אפרת החלה להאמין שאפשר יהיה להתגבר ולהמשיך הלאה. אבל אז הגיע התקף נוסף, והיא כבר הבינה שלא מדובר באירוע חולף, אלא בשינוי דרמטי של כל השגרה שהכירה. "הפעם השנייה קשה יותר מהראשונה, כי לאט־לאט את קולטת שזה איתך לתמיד, ומנסה לחשוב מה לעזאזל את עושה עם זה. המזל הוא שבין לבין יש גם תקופות טובות יחסית. כשחיים בטוב, אין בעולם בן־זוג טוב ממנו. התקופות האלה נותנות תקווה, גם אם הנפילה שאחריהן תמיד מייאשת קצת יותר, וגם אם הדיכאון תמיד נמצא שם כצל מאיים".

החיים בבית משפחת גרבר, שאליה הצטרף לפני שנה בן נוסף, הם גרף עולה ויורד, בין ימים של שבר מוחלט לימים טובים יותר. החוויה המרכזית היא אי ודאות: אף פעם אי אפשר לדעת מתי הדיכאון ישוב ויתקוף את האב, ואולי אף יוביל אותו, כפי שכבר אירע כמה פעמים, לאשפוז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי.

"זה המקום שמגיעים אליו כשהייאוש נהיה טוטאלי, כשאני מרגיש שהמצב לעולם לא ישתנה", אומר חיים. "מחלקה סגורה היא לא מקום לאנשים דיכאוניים, אלא למי שמסוכנים לעצמם ולסביבה. יש שם מצלמות במעגל סגור 24 שעות ביממה, חצר שנראית כמו חצר כלא. זה מייאש".
 

את תקופות האשפוז בבית החולים "איתנים" הוא העביר בקריאת ספרים ובשיחות עם מאושפזים אחרים. שותפיו לחדר עזרו לו להתאקלם במקום, וחיים גמל להם בשיחות על העולם שבחוץ. הוא היה שותף בקבוצה הטיפולית, ונהנה להשקיף עליה גם מעיניים של מדריך. חברים קרובים, וכמובן גם בני משפחתו, הגיעו לבקר אותו בימי האשפוז. "בית חולים לבריאות הנפש הוא לא מקום סימפטי", אומרת אפרת, "בטח לא לחולים עצמם אבל גם לא למבקרים. זה נכון במיוחד במחלקה הסגורה. חדר הביקורים שם הוא אפור וקטן, ולבוא לשם עם ילד היה ממש לא נעים".

אף שניסתה לתאם ביקור בחדר שמיועד למשפחות, פגישתם הראשונה במהלך האשפוז התקיימה בחדר קטן וצפוף. למחרת, לאחר שיחה עם הרופא המטפל של חיים, הם קיבלו מפתח לחדר הנכסף. "זה באמת התאים לנו יותר. היו שם כיסאות ושולחן קטן ששיחקנו עליו טאקי יחד. זה היה משמעותי וחשוב בשביל כולנו".

איך הבן הגדול עיכל את האשפוז?
"בבית היה לא פשוט. סיפרתי לו שאבא ממש לא הרגיש טוב, ולכן לקחנו אותו לבית חולים. הוא הבין את זה ברמה שלו והצליח להכיל את המצב, למרות שלא היה לו קל. בינתיים ניסיתי לפנק אותו קצת, קניתי לו גלידה ואכלנו פיצה לארוחת ערב. שיתפתי במתרחש את הגננת שלו וגם את הפסיכולוג של הגן. ניסיתי לשמור על הילד ועל עצמי, ומצד שני לשמור על הפרטיות של חיים. סיפרתי למי שחשבתי שיכול לעזור לילדים ולי".

כאישה צעירה שמתמודדת עם אתגר כל כך גדול, מה נותן לך כוח?
"אני לא יודעת לענות על זה בדיוק, אבל הכוח כנראה מגיע מהחיים עצמם. באינרציה של החיים שאף פעם לא מפסיקים, יש משהו שמאפשר לעבור גם דברים זוועתיים באמת. לא חסרות לנו דוגמאות מההיסטוריה היהודית או בעיתונות היומית לטראומות איומות שאנשים הצליחו להתגבר עליהן. כמו שאומר אלתרמן בשורת הפתיחה לשיר שחיים אוהב, 'בין החורבות': 'כי אין קץ לחיים, כי עוקר להם אין / הר כרה וייפול ואותם לא כיסה'. בנוסף, העבודה והיצירה נותנות לי כוח. אני כותבת שירה וסיפורים, שכרגע אני עוד לא רוצה לשתף בהם אחרים, אבל אולי אפרסם בעתיד".

תחומי העשייה שלה רבים ומגוונים. אפרת היא פעילה פמיניסטית־דתית, רכזת תוכן ב"פנים – איגוד ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל", וכותבת במיזם 929 ללימוד משותף של התנ"ך. היא משתדלת לא לתת למחלה של בעלה להאט את הקצב של חייה. "בליל שבועות הוזמנתי ללמד בשני מקומות שונים, שמחתי על ההזמנה והודעתי שאני נענית ברצון. ואז עברנו סאגה שלמה של אשפוז בעקבות כמעט־התאבדות, ורק יום לפני החג חיים יצא לחופשה וחזר הביתה. למרות זאת לא ויתרתי על השיעורים והלכתי ללמד. זה היה הזוי, להסתובב ברחובות שבוע אחרי שכמעט איבדתי את האיש שלי, אבל עשיתי את זה וקיבלתי כוח להמשיך. מצד שני ויתרתי על כל מיני דברים אחרים, שהיו פחות חשובים לי, וידעתי לבקש ולקבל עזרה כשנזקקתי לה".

לפני כשנתיים נמצא המשורר והמוזיקאי גבריאל בלחסן בדירתו ללא רוח חיים. נסיבות מותו של בלחסן, שבשיריו הצליח לפתוח צוהר לעולמו כפגוע נפש, לא התבררו. אחיו הצעיר פנחס, שטיפל בו בשנותיו האחרונות, יצא לפני כמה שבועות ביוזמה להפוך את תאריך מותו של גבריאל, 20 באוגוסט, ליום של מודעות לפגועי הנפש. ישראלים לא מעטים נענו לבקשתו ושינו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק לציטוט משירו של בלחסן: "הרימו ראש הרימו, יש לי חלום שיבוא יום ונהיה קהילה גדולה, ושיהיה לנו מצעד גדול ושכולכם תצאו מהארון ויהיה לנו דגל וצבעו יהיה לבן כמו הדגל הלבן שבים – שליו, רגוע ומחויך".
 

גם חיים גרבר הפך את השורות האלה לתמונת פרופיל. "כשהאזנתי לשירים של גבריאל, הרגשתי שהוא הצליח להעניק מילים לתחושות שתמיד בערו וצרחו בתוכי, לא ידעתי להסביר אותן לאף אחד", הוא אומר. "מצאתי את עצמי מזדהה מאוד עם המילים. יש אנשים שמזהירים אותי לא לשמוע אותו, כי זה סוג של מעגל דיכאון שמזין את עצמו, אבל אני מקשיב לו שוב ושוב".

חיים אף פנה לדמויות ציבוריות שמתחזקות דפי פייסבוק פעילים ופופולריים – מזכ"ל בני עקיבא דני הירשברג, יו"ר מרצ זהבה גלאון, הרב דוד מנחם ואחרים – וביקש שיצטרפו ליוזמה של פנחס בלחסן. חלקם נענו והחליפו את תמונות הפרופיל שלהם. "ואז אמרתי לעצמי: אם זה יום מודעות, אני לא יכול להמשיך להסתתר", מספר חיים. "הבנתי שאולי הגיע הזמן להפסיק את ההפרדה בין החיים שלי בחוץ לחיים שלי בבית. חשבתי, היססתי והתייעצתי עם אפרת, ובסופו של דבר החלטתי לעשות את זה.

"בפוסט שפרסמתי אני לא מבקש עזרה, והמטרה היא לא שירחמו עליי. יש 200 אלף איש בישראל שנוטלים תרופות פסיכיאטריות, יש להם משפחות, ומדובר במעגלים ענקיים של אנשים שמסתתרים בגלל הבושה. לרוב הציבור אין מושג מה זה באמת אומר, להיות חולה נפש. הרי כותבים גם על ישי שליסל 'חולה נפש'. אני רוצה לבוא ולומר שיש חולי נפש שהם לא משוגעים, הם לא דוקרים אף אחד והם לא אלימים. אני חולה נפש, ובמקביל אני גם דברים אחרים. אני רוצה שיכירו במורכבות הזאת, אני רוצה לשים את זה על השולחן ושזה יהיה דבר יותר מקובל.
 

"אנחנו חיים בעידן של מירוץ אחר השלמות. כל אחד מעלה לפייסבוק תמונה משפחתית מחויכת מהגולן, ואת תמונות החתונה שצולמו מהצד שבו הוא נראה שמן פחות. אבל יש צדדים עלובים. יש צדדים של מוות בחיים, וחשוב להראות גם אותם".

ספון מאחורי מסך המחשב שלו, לקח לחיים זמן להבין עד כמה הנגיעה שלו בנקודה הכואבת הייתה מדויקת. את מה שקרה אחרי פרסום הפוסט בפייסבוק הוא מדמה לבלון שרק חיכה שייגעו בו כדי להתפוצץ. אינספור תגובות מרגשות זרמו לקיר שלו ולתיבת המסרים, תלמידים כתבו לו עד כמה הם מעריכים אותו, וזרים גמורים שיתפו אותו בקשיים שלהם – אם כחולי נפש ואם כבני משפחה של חולים. "אני לא רוצה להיות הפנים של הדיכאון בישראל", אומר חיים. "החשיפה לא פשוטה, אבל נלווית אליה תחושת שליחות שנותנת הרבה אנרגיה. ההרגשה שאתה נותן כוח לאנשים אחרים מחזקת אותך".

 

גם אפרת, שכאמור כתבה על ההתמודדות מהזווית שלה כבת הזוג, קיבלה עשרות פניות מגולשות וגולשים. "כולם הרגישו שהפוסט נגע בלבם וחיזק אותם, וזו בדיוק הייתה המטרה. אני חושבת שההסתרה גוזלת המון אנרגיה. מצד שני, אין ספק שגם הפרסום הפומבי שיצאנו אליו גובה מחירים. אני כאילו חשופה בכל מקום. אני הולכת ברחוב, מישהו מחייך אליי, ואני חושבת לעצמי 'הוא בטח יודע'. או שמישהי במעלית פתאום אומרת לי 'קראתי את מה שכתבת, וזה נגע לי ללב'.

"ברור לי שהכתבה הזו רק תגביר את מידת החשיפה, אבל אני שמחה על הדברים שפרסמתי. אלה מסרים שהולכים איתי כבר שנים, והפרסום הזה לא נועד רק בשבילנו, אלא גם בשביל הרבה מאוד אחרים שסובלים בתוך ארון של בושה. אנחנו רוצים לתת להם את הכוח לנשום אוויר ולצאת לאור, כי אנחנו יודעים כמה זה חשוב".

לא את כל התגובות היא אהבה. "היו כאלה שקראו בדברים שלי מילים שלא נאמרו שם, כמו 'אנחנו חזקים ביחד למרות הכול', או 'האהבה חשובה יותר' וכדומה. לא כתבתי את זה וגם לא אכתוב, כי אני לא רוצה לצייר מצג שווא רומנטי. להפך. דיכאון הוא לא מחלה רומנטית. לאורך כל הדרך אני מודדת את היכולת שלי להישאר בזוגיות הזו בפרמטר אחד – שאלת התקווה. אם יש תקווה, יש סיבה להישאר יחד ולנסות הכול כדי להגיע למצב מאוזן וטוב - החל בטיפול פסיכולוגי, דרך תרופות וטיפולים אלטרנטיביים שונים, וכלה באמצעים מיוחדים כמו גירוי מגנטי, נזעי חשמל או אפילו ניתוח. אם התקווה הולכת לאיבוד, אי אפשר להמשיך. לדעתי, בן הזוג הבריא לא צריך להקריב את חייו על מזבח הדיכאון. אם זה יהיה המצב אצלנו אני יודעת שאעזוב, ואני מחזקת את ידי כל מי שבוחרים באפשרות הזו, במיוחד אם בן הזוג החולה לא לוקח תרופות או לא מסכים ללכת לטיפול. אני יודעת שזה לא רומנטי, ואולי זה גם לא מה שהקוראים ציפו למצוא כאן, אבל זו האמת.

"השתתפתי בעבר בקבוצת תמיכה לבני זוג של מתמודדים עם מחלות נפש. רוב הנוכחים היו במצב קשה משלי – כי בן הזוג לא היה מוכן ללכת לטיפול או לקחת כדורים. אני מבחינתי אמרתי לחיים כבר מזמן שזה קו אדום. ביום שהוא יפסיק את הטיפול, אני אקום ואלך. קו אדום נוסף מבחינתי הוא אלימות. הדיכאון הוא מחלה תוקפנית – אדם שרוצה להתאבד הוא אדם שבעצם רוצה לרצוח - ולעתים התוקפנות עלולה לפנות גם החוצה. אני אומרת גם כאן: אם בן או בת הזוג נעשים תוקפנים כלפיכם או כלפי הילדים, זה הזמן לקום וללכת. לשמחתי שני הקווים האדומים שהצבתי לא נחצו, אבל אם מישהו קורא אותי ומקבל רושם שהאהבה גוברת על הכול, אני רוצה שוב להדגיש שזה ממש לא המסר".

מה המסר שהכי חשוב לך להעביר לבני זוג של חולי נפש?
"אל תתנו לחושך של המחלה להחשיך גם את החיים שלכם למוות. צריך לנסות הכול, וכל עוד 'הכלב השחור' (דימוי לדיכאון המופיע בסרטון שחיים שיתף – ר"ר) נשאר בגודל סביר, אפשר לחיות יחד ולהתגבר יחד על האתגרים. אבל אם הכלב השחור משבית את החיים, ואין אפשרות להקטין אותו חזרה, צריך גם לדעת לעזוב ולהתחיל מחדש.

"אני מתפללת ומייחלת שמצבו של חיים ישתפר. דיכאון הוא מחלה קלה יחסית מהבחינה הזו, והרבה מהחולים מצליחים לחיות חיים טובים ומאושרים, גם אם מדי פעם יש תקופות קשות יותר. אנחנו גם עוד לא ניסינו הכול, ואני עדיין אופטימית. אני מאמינה שחיים יכול לעשות עוד המון דברים טובים בעולם. הוא מורה מדהים ואהוב מאוד על התלמידים שלו בקורס נתיב, במכינה או בישיבה".

לסיפור הזה אין בינתיים הפי־אנד. חיים גרבר נמצא כרגע בתקופה טובה, לדבריו. לצד העבודה בגשר הוא מלמד גם בקורס גיור של נתיב. הטיפול התרופתי והפסיכולוגי מאפשר לו להמשיך בחייו, לעבוד ולבלות עם הילדים ועם אפרת. אך המחלה תמיד נוכחת: השינה שלו לא סדירה, קשה לו להתרכז לאורך זמן, ושני בני הזוג יודעים שבכל רגע הכלב השחור יכול לשוב ולתקוף.

חיים מצדו מנסה להשיב מתקפה משלו. לא מזמן החליט, אחרי לבטים, לגשת לבחינה האחרונה שנותרה לו לצורך הסמכה לרבנות. "אני רוצה לבנות מחדש את קו הרקיע של חיי כמו שהכרתי אותו", הוא אומר. "מעצם ההשתתפות בבחינה קיבלתי שמחה ובעיקר תקווה, הרבה תקווה"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...