ראשי » סגנון » הורות

קוראים לי מיקי ואני היפוכונדר. וגם אתם

היפוכונדריה ושאר הפרעות חרדה הן לא חומר נפוץ בספרי ילדים, אבל מיקי מורג, קופירייטר לשעבר, לא חושש ומציף אותן כדי לעזור לילדים לצאת מחוזקים

צמד המילים שעליו חוזר מיקי מורג הכי הרבה פעמים בשיחתנו הוא "הכול בסדר". קצת מפתיע כשמדובר במי שכתב את "היפוכונדר", ספר שבו הכול לא בסדר: החרדות מציפות את היפו ההיפופוטם לבית משפחת כונדר, שחושב שהוא הולך למות מכל שטות. לכן הוא מצויד בכל מיני כדורים למחלות דמיוניות ומתנהג בזהירות מופרזת, שלא לומר מוזרה, עד שאמהות מודאגות אוסרות על גוריהן להתקרב אליו, שמא יידבקו. לבסוף הוא נוחת ב"חולי־לנד", מרגיש בגן עדן, וחוזר משם עם תובנות חדשות.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
"בכל אחד מאיתנו מקנן איזשהו היפוכונדר, מי יותר ומי פחות", מסביר מורג את הרעיון שבבסיס הספר. "לא פעם משתלטת ההרגשה הזאת שברגע שנשרטת, זה יכול להתפתח לזיהום - וחליעה לאללה,
אתה כבר עמוק באבולה".

אתה עצמך אדם חרדתי?
"יש בי חרדות, כמו כל אחד. לא אובחנתי כהיפוכונדר, אבל אני גם לא מאלה שאומרים: 'עזוב, אני לא עושה בדיקות, מה שאני לא יודע לא מפריע לי'. אם אני מרגיש משהו, אני רוצה לדעת מה קורה ואיך לטפל בזה, ואני רוצה גם לשלול דברים אפשריים. עד שלא שללתי - זה שם".

גיבור הסיפור שלך מורחק מהחברה - אולי הפוך מהמציאות של ימינו שבה היפוכונדרים הופכים לגיבורי תרבות, כמו למשל מולי שפירא ויוסי שריד.
"אני לא חושב שהיפוכונדר הופך לידוען בגלל שהוא כזה. יש מקרים, כמו שציינת, של אנשים חרדתיים שהפכו לידוענים, וגם עשו מזה צחוק. זו שיטה נהדרת לצאת מהחרדות: אתה מחזיר אותן לפרופורציות. זה כמו שמישהו יגיד: 'אני פולני, ואני עכשיו הולך להיעלב בחושך בחדר'. יש כל מיני רמות של חרדה, יש כאלה שהחרדה משתקת אותם, והם כבר צריכים טיפול. בגדול, הספר בא ואומר: יש מה לעשות. אתם לא לבד, הכול בסדר. הכוונה היא להעביר את הקוראים איזו דרך ולתת פתרון מחויך של – חאליק, שום דבר לא באמת כל כך נורא, אלה לא הצרות הגדולות". 

"היפוכונדר" מוגדר על כריכתו כ"ספר ילדים למבוגרים", ולא בכדי, אומר מורג. "אתה יכול לקחת את הספר לשני כיוונים: ברובד של הילדים – הם יכולים ללמוד ממנו את הערך של להיצמד לאמת שלך ולייחודיות שלך, את ערך החברות ואת חשיבות השמירה על פרופורציות בחיים. המבוגרים יוכלו לקבל גם את הערכים האלו, וגם לצחוק ממושגים ומשחקי מילים שרק הם מסוגלים להבין. כל אחד מקבל משהו שמתאים לרמה שלו".
 

מורג לא הסתפק במשחקי מילים משעשעים. כדי לתת לספרו רובד מעשי הוא יצר קשר עם הפסיכולוגית ד"ר לילך רחמים, ולמד ממנה למשל על הצורך של המטופל להסתכל על הדברים מבחוץ. "הספר נמכר למטפלים, שעושים בו שימוש לטובת פציינטים עם הפרעות חרדה. בטיפול לא מדברים על האדם עצמו, אלא על היפופוטם נחמד שיש לו בעיות. כך הרבה יותר קל לך להזדהות איתו ולנסות למצוא פתרונות".

אילו פתרונות, למשל?
"השיטה המרכזית בטיפול היא להפחית את עוצמת ההקשבה שלך לאותה חרדה. קודם כול אתה צריך להיות מודע לחרדה, ואחר כך לתרגל את הורדת הווליום שלה, ולתת לה פחות ופחות מקום. אפשר לדמות את זה לרעש של שכן קשקשן. אתה מגיע מהעבודה, הוא שומע אותך חוזר, דופק בדלת, מתיישב אצלך ומתחיל לדבר. אז אתה נורא מנומס והוא ממשיך לדבר, ומתיש אותך לגמרי. בערב הבא, כשהוא מתיישב ומתחיל עם הדיבורים שלו, אתה כבר פחות מנומס – אתה קם ומתחיל לסדר את הבית, להדיח כלים, לקפל כביסה, לקרוא מיילים. ככה אתה מצמצם את החלל שהוא מנסה למלא ברעש שלו. ביום השלישי אתה הרבה פחות מנומס. הנודניק עדיין מגיע, אבל אתה כבר כמעט לא שומע אותו.

"הדיבור הזה של השכן הוא הרעש שאנחנו מייצרים לעצמנו. במקום להיכנס ללחץ או לחרדה, אתה צריך לומר לעצמך: 'אני מודע למה שקורה, ואני פחות מקשיב לזה'. לפעמים אנחנו חוששים ממשהו עוד הרבה לפני שהוא מתרחש, וכשהוא מגיע אנחנו קולטים שסתם הלחצנו את עצמנו. כל החרדות הרי קשורות בלהיות מוכן: אתה משקיע הרבה אנרגיה בלהכין את עצמך לדבר כלשהו, אבל בסוף מתברר שהוא לא כזה מפחיד".
 
מורג הוא אדם אופטימי ומשעשע, ועוד לפני כל המסרים הערכיים ששיבץ בספר, הייתה לו מטרה אחרת - לבדר את עצמו. "כשהבת שלי הייתה קטנה, אני הייתי האחראי על הקראת סיפור לפני השינה. תמיד אחרי שלושה עמודים מצאתי את עצמי נוחר בהקיץ. אמרתי, משהו צריך להשאיר אותי ער, כי תוך שנייה אני מתחיל לפהק, וגיליתי שפיהוקים לא מידבקים כשמדובר בילדים שאמורים ללכת לישון. לכן ניסיתי לבנות בספר משהו שאפשר לשתף בו גם את המבוגרים שמרדימים את הילד".

כדי שהמבוגרים המקריאים לא ייפלו קורבן למלאך השינה, לוכד אותם מורג, עד לאחרונה קופירייטר במשרה מלאה, במשחקי המילים שהוא כל כך אוהב. "יש לי ספר אחר על שלוש כינים, וגם אליו הכנסתי את השטויות שלי. משחקי המילים הם חלק ממני. במשרדי הפרסום שעבדתי בהם כקופירייטר צעיר היו המון משימות ובריפים, והכול היה חדש ונורא מלחיץ. לכן בכל פעם שהיה לי איזשהו רעיון או משחק מילים, מיד כתבתי אותו. אתה רואה את העט שצמוד לי לחולצה? זה סימן ההיכר שלי. כשצץ לי רעיון אני שולף, רושם על היד, ואחר כך בפנקס. זה יכול להיות בקולנוע בחושך, ליד המיטה או בנסיעה. והאמת, גם הפעולה הזו קשורה לאיזו חרדה – אני צריך שיהיה לי איזשהו מאגר רעיונות ג'אסט־אין־קייס. אני נשבעתי שעוד פעם הגרמנים לא ימצאו אותנו לא מוכנים", הוא צוחק. "בפועל, מעט מאוד פעמים ניגשתי למאגר הזה".

חלק ממשחקי המילים שלך, איך נגיד, לא ממש חינוכיים. "חת־חת חולה־רע"', "חרא־דוט" וכדומה, הם ביטויים שלא בטוח שסופר־נני הייתה מאשרת לשימוש.
"קהל המטרה מבחינתי הם מבוגרים מצד אחד, וילדים־שאינם־קוראים מצד שני. הרי ברגע שהילד קורא, הוא יכול לומר לך: רגע, אבא, יש פה טעות, ככה לא כותבים - כי הוא לא מזהה את משחקי המילים. אבל כשאתה המבוגר קורא חרא־דוט, הילד בגיל טרום־קריאה שומע 'חרדות'. מבחינתו אין כאן גסויות.

"ההומור שאני משתמש בו בספר הוא דרך להגיע אל אנשים. אדם מבוגר ששלחתי לו את הקובץ של הספר, סיפר לי שהוא קרא אותו מהמסך וזה לא דיבר אליו. כשיצא להכין לעצמו קפה, הוא פתאום שמע מהחדר שלו את בנו בן ה־17 צוחק בקול. בהתחלה הוא אמר לעצמו - לא יכול להיות שהוא צוחק מהדבר הזה שאני בכלל לא הבנתי מה עושים איתו. אבל הספר, כנראה, מדבר יותר לצעירים ולאלו שאוהבים משחקי מילים ומזהים את הסוג הזה של ההומור".

לקראת כתיבת הספר למד מורג מחברו הטוב, הסופר והתסריטאי משה זונדר, את הנוסחה של אריסטו לבניית עלילה. "לכל סרט או ספר יש איזשהו שלד, עם גיבור ואנטי־גיבור, נקודות מפנה וקונפליקט. פתאום כשקראתי את הכללים של אריסטו, הבנתי עד כמה הם נכונים. השלד הזה בונה עניין ומתח, וכדאי להיצמד אליו".

לאריסטו אולי נצמדת, אבל לא להוליווד: הסוף של הספר לא נראה אופטימי. הגיבור לא מצליח להסתדר עם החברים, ופשוט רוצה להתרחק מהם.
"לדעתי, הסוף דווקא מאוד אופטימי, כי בתוך־תוכו הגיבור יודע שהוא היפוכונדר. הוא יכול להיות היפוכונדר קיצוני, אבל הוא גם יכול להבין שזה מה שהוא, ולהשלים עם זה. תמיד אמרתי לבת שלי, 'תזכרי, את אדם שלם' - עם כל הטוב והפחות טוב. כל המכלול שלך כבן־אדם, זה הייחוד שלך. תאהבי את עצמך ככה. אם אני אוריד ממך את זה ואת זה, כבר לא תהיי את. גם אני מודע לעובדה שאני לא מושלם. זה מה שיש, והכול בסדר".
 

יש אנשים שלפחות כלפי חוץ נחשבים מצליחנים, אבל מתייחסים לעצמם כאפסים. הגישה שלך מאוד אופטימית.
"כי אני מתחרה רק בי, לא מנסה להתחרות בכל העולם. וכשאתה הולך עם האמת שלך, הכול כיף וקל. אדם צריך להתמקד בתחומים שהוא טוב בהם, לא בדברים שלא מתאימים לו. לאהוב את עצמו כמו שהוא, עם כל המעלות והחסרונות. אני חושב שההוא למעלה לא סתם ברא אותנו ככה. אני מאמין שיש בינינו חלוקה: הוא על ההגה, ואני על הגז. אם אני נתקל באיזשהו קושי ולא מבין משהו שקורה לי, אבל ממשיך בכיוון שלי עם רגל כבדה על הגז - אני יכול לקלוט, לפעמים בטווח של חודשים או שנים, שכיוונו אותי מלמעלה למקומות שאין סיכוי שהייתי מגיע אליהם לבד, כי הם לא היו קיימים מבחינתי. שום דבר שקורה לנו לא קורה סתם. ובמיוחד ברגעי משבר צריכים את המודעות לכך".

זו תובנה מאוד אמונית.
"אני בפירוש מאמין. אני לא מקיים מצוות ולא בטיח, אבל בכל מה שקשור לדת היהודית, למדתי שאני לא פוסל דברים שאני לא מבין".

איך הגעת למודעות הזאת?
"מכל מיני דברים שקרו לי במהלך הזמן. בהתחלה לא הבנתי למה, אבל בדיעבד פתאום הכול התברר. אם תסתכל על הסיטואציה שלך במבט־על, תוכל לראות שבסוף הדברים מסתדרים כמו שצריך. יש מי שיקרא לזה השגחה עליונה, ואין הגדרה טובה יותר מזו. בשיר 'ליל חנייה' של אלתרמן יש שורה שאומרת: 'לזכור, לא רק לרע, ימי רעה'. כשקורים לך דברים רעים, תזכור שקרו שם גם דברים טובים".

מורג, נשוי למאיה ואב לנועה, מתגורר בתל־אביב. דירתו היא מעין מוזיאון קטן של נונסנס מבולגן לתפארת, הכולל מיני תמונות וחפצים שגורמים לאורח המזדמן לעצור רגע ולחשוב: רגע, מה קורה פה? על אחד הקירות תמונה של "האדם הוויטרובי" של לאונרדו דה־וינצ'י, מחולקת מחדש לכמה תמונות קטנות בא־סימטריה מופתית; על מדף מונח העתק ראש הפסל דוד של מיכלאנג'לו, כשעל צווארו שרשר עם השם "דוד"; והשולחן שבסלון הוא לוח זכוכית המונח על מבנה בצורת האות ח', שעשוי כולו מערמות של מאות חוברות נשיונל ג'יאוגרפיק. וזה על קצה המזלג.
 

הוא נולד בחיפה בשנת 1965. אמו עבדה בבית חולים, אביו היה נהג. כנער למד בבית הספר עירוני ג' בעיר - "לא מקצועות ריאליים", הוא מדגיש. "היה ברור שזה לא הכיוון. הייתי תלמיד משכמי ומטה. היום אני יכול לייחס את זה להפרעות קשב וריכוז שיש לי, ואני גם מבין שלא היה טעם לנסות את כל המקצועות הריאליים. כבר בבית הספר היסודי הייתי משרבט כל הזמן. בזה הייתי טוב, לא במתמטיקה ולא בשום דבר אחר, אולי קצת בספורט. בגלל הפרעות הקשב שלי, ההתעסקות בשרבוט עזרה לי להתרכז".

בצבא שירת במודיעין. כשהשתחרר עבר לתל־אביב והתחיל ללמוד עיצוב גרפי בשלוחה של הטכניון. "המורה שלימדה אותנו טיפוגרפיה אמרה לי: 'שמע, מיקי, טיפוגרף גדול אתה לא תהיה. אתה תהיה מאייר כשתהיה גדול'. עברו עשרים שנה, והיום אני עושה מה שהיא זיהתה כבר אז".

הפרסומאי גדעון עמיחי, שלימד בשלוחה ההיא קורס בפרסום, סיפר למורג בסוף הלימודים ש"יש איזה בית ספר חדש לפרסום, ונראה לי שאתה מתאים". מורג שמע להמלצה ונרשם לקורס בבית הספר לקופירייטינג שפתחו תרצה גרנות ומוטי מורל. לאחר שסיים שם החל לעבוד במשרדי פרסום, "ובכל כמה שנים עברתי מקום כדי למצוא עניין".

את משבר גיל הארבעים הוא חווה כבר בגיל 35. "אמרתי לעצמי באותה תקופה: עד איזה גיל אני אהיה קופירייטר? ואז אריה רוטנברג (הבעלים לשעבר של משרד קשר בראל, שהשתלב במקאן אריקסון – א"מ) אמר לי: 'עזוב, מה אתה מתרגש? יש בארה"ב אפילו קופירייטרים בני 60 שמתמחים בתחום מסוים. תתמחה גם אתה - למשל ברכב, או ברפואה. יהיה בסדר".

את "היפוכונדר" אייר מורג בעצמו, וזו לו הפעם הראשונה שהוא מאייר ספר. "כדי לאייר הייתי נכנס לחדר, סוגר את הדלת, מגיף את התריסים, יושב מול מחשב עם מנורת קריאה עליו, ומתנתק מהעולם. בלי טלפון ובלי כלום. כשאני מצייר אני מאוד מרוכז. זה כמו לשמוע מוזיקה קלאסית, כי היא הרמונית ואין בה מילים, היא לא משתלטת על שום דבר אלא נותנת לך מקום".

אתה עובד על לוח אלקטרוני?
"לא. אמנם יש לי כזה, אבל לא פתחתי אותו. אני מאייר בעזרת העכבר. זה קשה, אבל מצד שני הטכניקה הזו כופה על האיור איזושהי עילגות מתוקה. יוצא מין קו רועד כזה, שאני אוהב".
   

את הספר הוא הוציא לאור בעצמו. קל זה לא היה. "כל דבר היה מבחינתי משימה חדשה. עם כל דבר התמודדתי בפעם הראשונה - עם האיור, עם הכתיבה, עם הכול. זה תהליך שמצד אחד יש בו הרבה אנרגיות, ומצד שני הוא מלא ספקות: בתור אחד שכבר בכיתה א' ידע שהוא כישלון בחשבון, היה לי ברור שטעיתי איפשהו בדרך – ואכן טעיתי. תוך כדי תנועה הבנתי דברים שלא ידעתי בהתחלה. עלו כל מיני שאלות, למשל האם לעשות את הספר רוחבי או מלבני.

"היו גם הפתעות: באמזון אפשר להזמין עותק של הספר באנגלית, בפורמט דיגיטלי או מודפס. כשקיבלתי את העותק המודפס, ראיתי שאלה לא הצבעים שהיו לי על המסך. התברר לי שכדי שהתוצאה תהיה בצבעים שרציתי, אני צריך לעבוד עם 'מניפת פנטון', תהליך שבו אתה נותן את הקוד המדויק של מרכיבי הצבע. על המסך זה נראה סדום ועמורה, אבל רק ככה זה עובד בדפוס. כשהבנתי את זה, תפסתי את הראש ואמרתי: איך אני פותר את הבעיה הזאת, כדי שההדפסה בארץ תצא כמו שצריך? ואז החלטתי שאין מה לעשות: אני יושב עכשיו במשך כמה ימים ומכניס את הערכים של כל צבע וצבע, עד שזה יוצא כפי שאני רוצה".

ניסית לעניין הוצאות לאור בספר שלך? זה היה חוסך לך את ההתעסקויות האלה.
"ניסיתי, אבל ההוצאות מאוד זהירות עכשיו. אם אתה לא סופר ידוע, שמבחינתן הוא כמעט ולא הימור, קרוב לוודאי שהן לא ייקחו אותך. הספר שלי הוא חיה מוזרה שלא דומה לשום דבר אחר, ויש בפירוש הימור בהוצאה של דבר כזה".

אז למה החלטת לקחת את ההימור על עצמך?
"כי אני עקשן ויש לי חלום. האמנתי במה שאני עושה, והחלטתי שזה הולך לצאת, נקודה. עם יציאת הספר הרגשתי שאבן נגולה. כאילו, וואו! זה יצא! מה שנשאר אחרינו בעולם זה בדרך כלל קופסת נעליים ותמונות בשחור־לבן - אז לי יהיו קופסת נעליים, תמונות בשחור־לבן וגם ספר. או שלושה ספרים. קיימים הספרים על הכינים - ספר וספר־המשך שהוצאתי באנגלית, ואני רוצה להוציא אותם גם בעברית".

להיפוכונדר מתוכנן המשך?
"לא, אבל יש חולצה עם הדמות שלו".

מורג מתכוון להמשיך להתעסק בכתיבת ספרים ובהפצתם העצמאית, ולפני כשנה אף עזב את עבודתו כדי להגשים את החלום. "הדבר הזה הוא כיף גדול. זה בדיוק מה שאני אוהב, יש לי המון רעיונות, וזה מעסיק אותי כל היום".

מה זה אומר, למעשה?
"למשל, לקדם את הספרים בכל צורה, או לחשוב על חולצות ההיפוכונדר - איפה מוצאים אותן, איך מדפיסים עליהן, כמה זה עולה ואיך שולחים אותן, במיוחד עם הבעיות של הדואר היום. אני גם נוסע הרבה בארץ. בחודשיים האחרונים הבנתי שאני חייב להגיע לסניפי הרשתות ולדבר באופן אישי וישיר עם המוכרים בחנויות על היפוכונדר, שמוגדר כ'ספר מתנה' – מה שאומר שהוא נידון לחיי בדידות עם הפנים לקיר במדף התחתון. הייתי עד עכשיו בערך ב־160 סניפים, ותוך כדי חילקתי פליירים וגם שמתי על וישרים של מכוניות ובחניונים. איפה לא הייתי? חוץ מאילת, בכל מקום.

"זה פול־טיים ג'וב. אני נורא אוהב לכתוב ולאייר, אבל אני מבין שכל המסביב הוא לא פחות חשוב. גם הוצאת שני הספרים האחרים בעברית היא בפירוש התחלה של דרך חדשה, ואני כל היום עסוק באיך לפתח ולקדם את זה. חלומות מתגשמים רק אחרי שעושים את הצעד הראשון".

לאחרונה הוא חזר מטיול בן שלושה שבועות בארץ השמש העולה, ונראה שהחוויה עדיין מרגשת אותו. "יפן היא מקום מדהים, כמו צוהר לירח. ראיתי הרבה ארצות ושום דבר לא דומה לזה. יש שם סדר, כבוד, שירות, מודעות. זו כמעט חברה דתית, אבל בלי שום אוטוריטה כמו רב ראשי שיגיד מה צריך לעשות. אתה לא רואה שם זרים כמעט, רק ים של יפנים, וכולם ממוקדים ומעוצבים. כתייר אתה לא מבין איך זה שכולם מחונכים ועושים מה שצריך. יש שם איזושהי שיטה שהצליחה להנחיל את הדבר הזה. והכול מאוד מחבק, נעים, אנשים חייכנים, אדיבים, עוזרים – כמעט בלי מילים. הכרטיסן ברכבת, כשהוא מסיים לבדוק קרון מסוים, רגע לפני שהוא יוצא הוא קד כלפי הנוסעים. זה מרשים. אין שם פחים ברחוב. יש לך בקבוק? תיחנק! אתה לא יכול לזרוק אותו עד שתגיע למלון. ובכל זאת הרחובות נקיים. אין גם ספסלים. אתה מת לשבת רגע, ואין".

אז לא הכול מושלם.
"לא, ובכל זאת יפן היא מקום נפלא. והכול חדש, כאילו נולדת אתמול, זרקו אותך למאדים – ויאללה, תסתדר. אתה לא יודע איך להוריד מים בשירותים, כי אין שם ידית, אלא איזה משהו שנראה כמו שלוחה של אמפליפייר. בלי דוקטורט אין לך סיכוי להוריד את המים".

נשמע כמו בסיס לספר מטורף.
"האמת שכתבתי שם יומן בכל ערב. בהתחלה אשתי קנתה פנקס קטן ואמרה שהיא תכתוב, ואיכשהו זה עבר אליי. אז כתבתי, ושלחתי לחבר בוואטסאפ, והוא כרך את זה כך שאפשר לקרוא כמו ספר. יצא נורא נחמד. אני עוד לא יודע מה אני עושה עם היומן הזה, כי אני עדיין מעכל את מה שעברתי שם, אבל יכול להיות שאעשה משהו".

עוד חלום שאתה רוצה להגשים?
"קניתי את אופנוע החלומות שלי, ב־מ־וו אדוונצ'ר 1,200 סמ"ק, ואין לי יותר חלומות להגשים. אומרים לי, 'בוא'נה, מה, אין לך חלומות? זה נורא עצוב'. אבל זה לא עצוב. אני חי את החלום על אופנוע החלומות שלי, ואני לא רוצה יותר כלום. זה כיף שלא נגמר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...