לא בגלל המילקי: למה ישראל עדיפה על גרמניה
חמוש באביו, בשני אחיו ובגרמנית שרכש מסרטי "היטלר מתעצבן", יצא אסף וול לגרמניה כדי לברר פעם אחת ולתמיד מדוע עדיף לחיות בישראל
כמחצית השעה לפני ההמראה אני נתקף חרדונת. הדרכון וכרטיס הטיסה אינם בנמצא. לא נורא, אני חושב לעצמי, החפצים הקריטיים הללו תמיד מבצעים את אותו התרגיל ומסווים עצמם היטב בתיק או באחד הכיסים. אבל לא, הם אינם הפעם. אני מזעיק את שני אחיי ומבשר להם על התקלה המבצעית. הללו מורגלים בפיזור הנפש שלי, פוצחים בנוהל הרגיל: היכן ראית אותם בפעם האחרונה? אתה בטוח שזה לא בתיק? איפה היית? אז זהו, שלא הייתי בשום מקום. קיימתי את מצוות הרכישה בדיוטי פרי של איזה טאבלט וכשיצאתי, פג הדרכון כמוץ ברוח ועמו הכרטיס אל הארץ המובטחת.
כנכד לייקים, כיסופים לגרמניה ולתרבותה תמיד פיעמו בי, למרות ההסתייגות היהודית הטבעית מכל מה שמייצגת גרמניה. בכלל, הגרמנים סובלים מיחסי ציבור גרועים ודי בצדק. למשל, חובב של תרבות צרפת יכונה "פרנקופיל" וייחשב לאינטלקטואל. לעומתו אדם המגדיר עצמו "גרמנופיל" עלול לסווג עצמו כעבריין מסוג מאוד מסוים או כמחזיק בהפרעת אישיות. בכל זאת השפה הגרמנית ערבה לאוזניי, עוגות היער השחור עושות לי את זה מאוד וכשרכבת ישראל מתעכבת למעלה משעה בגלל הפנסיה של ועד העובדים, יש מצב לייחל לקצת"אורדנונג" (סדר) גרמני.
אם כך, סיבת נסיעתנו הרשמית היא מסע שורשים. בנות משפחתי העדיפו את מסע השורשים שלהן במספרה וכך נותרנו הגברים בלבד. ניתן להניח שלו היה מוצאו של סבא הייקה ז"ל במקומות אטרקטיביים פחות, היו גם אחיי ואבי מוותרים על העניין, שכן, בני משפחת וול מתעניינים בעיקר בתפלצים מכניים חקלאיים ומוטוריים. קרבתו של הכפר הקטן שבו נולד סבי לפס ייצור חטיבת המנועים של מרצדס, לקו ההרכבה של חברת הטרקטורים ג'ון דיר ולמוזיאון פורשה — עוררו בם לפתע דחף עז לצאת בעקבות שורשיה היהודים של השושלת המשפחתית.
לעומתם אני, האידיאליסט שבמשפחה, ראיתי מטרה ציונית בהרבה ממסע שורשים בעקבות תעשיית הרכב הגרמנית. מטרתי האמיתית הייתה לבדוק מקרוב את המיתוס הגרמני ולבחון, האם כדאי גם לי לנוע בעקבות גלי היורדים ברלינה ולהתיישב על סיר הבשר המקומי. את מסקנותיי העגומות תוכלו לקרוא בהמשך, אלא שבינתיים אנו עדיין באולם היוצאים, ונראה כי כל הפרויקט עומד לרדת לטמיון.
הדרכון איננו, השעון מתקתק והחרדונת מזנקת שני שלבים בבת אחת בסולם ריכטר. לחיפושים מצטרף כעת גם אבי, וביחד בני משפחת וול הופכים את אולם היוצאים על קרבו ועל כרעיו, אבל גורנישט. נותרו פחות מ–20 דקות. לחץ. זיעה. החלטה: האחים ואבא מתעופפים לפרנקפורט, האח המפוזר עם ה–ADHD נשאר על אדמת המולדת. בינתיים, ינפיק דרכון חדש ויגיע בטיסה הבאה. זאת, רק בתנאי שלא יאבד גם את הדרכון החדש כמובן.
כעבור זמן מה — בהמשך תגלו איך — נחתנו על אדמת פרנקפורט. אחד מאחיי גילה בעיר מבצע במלון ברברוסה ואנו מבצעים בליץ על הלובי. כבר ביציאה הראשונה אל הרחוב, הופתעתי מהעובדה ההופכת את גרמניה למדינה בעייתית ביותר. מסתבר שהגרמנים מדברים לא אחרת מאשר גרמנית. תדהמה מוחלטת. כישראלי הורגלתי שההודים למשל, דוברים עברית. כך גם באנטליה, בבנגקוק ובלוס אנג'לס כולם מדברים בלשון הקודש, ואפילו בתל אביב עדיין מדברים עברית פה ושם. אבל הגרמנים בשלהם. אמנם הגרמנית שבפיהם אינה רעה בכלל, אבל איך לעזאזל אני אמור להסתדר בגרמנית הרעועה שלי, אשר רובה נרכשה מצפייה בסרטוני "היטלר מתעצבן"? כמה דקות מאוחר יותר אני נכנס אל המקלחת המבהיקה, תוהה מה טומן המסע בצקלונו.
עניין מיוחד אשר יצאתי לבדוק הוא שערוריית מחירי המילקי המקומי. הקוראים בוודאי יודעים היטב כי כישראלים עושה מדינתנו כל שביכולתה על מנת לערוב לבריאותנו. חלק מהדאגה הישראלית לבריאות האזרח אינו נעוץ במערכת הבריאות, אלא דווקא בגישה המניעתית שנוקטת המדינה בהרחקת אזרחיה מכל דבר העלול להזיק לבריאותם. כך אוסרת ישראל על שימוש בסמים קשים וקלים, משיתה מכסי עתק על סיגריות ואוסרת על מכירת אלכוהול לקטינים.
בעניין זה הגישה הגרמנית גובלת בהפקרות של ממש. הנה, מוצר המכיל בעיקר סוכרים, שומן מן החי ופחמימות בצורת עמילנים מעובדים המתקרא בישראל "מילקי". מחירו בישראל נושק לארבעה שקלים, בעוד שברשתות המזון הגרמניות מגיעה עלות מקבילו הגרמני ל–19 אירו–סנט לכל היותר ובעברית: כ–82 אגורות. כך לגבי מוצרים מזיקים רבים אחרים שאין זה המקום להתעכב בגינם, למעט דוגמה בולטת אחרת. מחירו של אננס מהגזע הארי עומד על, שימו לב, 2.39 אירו, כלומר כעשרה שקלים. בישראל תשלמו עבור עמיתו הציוני בין 25 ל–45 שקלים ואף יותר. אינני יודע מה טיב פגיעתו הנוראה של אותו אננס בבריאותנו, אך בוטח אני בעינים עצומות לגמרי בממשלתנו כי מדובר במעדן בעייתי במיוחד שאילולא כן, איני מוצא כל סיבה אחרת לתועפות עלותו. חשתי שבעניין זה עדיין יש לאירופאים מה ללמוד מבני העם הנבחר.
בהמשך צץ חיסרון גרמני נוסף הנעוץ בעצלותם של האזרחים המארחים. זו נובעת בעיקר מהיקיצה המאוחרת שסיגלו לעצמם הגרמנים. העניין הובהר לי רק לאחר שאיחרתי להקיץ כמה פעמים, בעיקר משום שהורגלתי להשכמה מכובדת ומדויקת יותר בתזמונה מפי מואזין כפר עין חוד הסמוך למגוריי. מזה שנות דור שהנ"ל מקפיד להשכימני בטובו ללא כל תמורה כבר ב–05:00 בבוקר לכל המאוחר. להפתעתי, שירות זה אינו ניתן כלל בגרמניה, אשר פעמוני כנסיותיה החלושים מצלצלים מעדנות לאורך היממה ואף שובתים על פי חוק אכזרי בין השעות 23:00 ל–06:00 בבוקר. בעניין זה הבטיחוני הגרמנים כי בעקבות תלונות המהגרים הרבים, שירותי ההשכמה החיוניים הללו ישופרו בקרוב עם בנייתם המתוכננת של מאות מסגדים ברחבי הרפובליקה. ימים יגידו.
ככלל, התברר לנו כי הגרמנים הם "מערכת לומדת". כלומר, משהם מבחינים ביתרון מסוים הנמצא אצל הזולת, הם ממהרים להעתיקו ולשכללו ביעילות. גם עמנו הנבחר זכה לכמה חיקויים כאלו, שאחד הבולטים בהם הוא מכונית הסטיישן המשפחתית. כידוע, אחוז הילודה הישראלי גבוה בהרבה מזה של עמיתו הגרמני. עמישראל שהתברך במשפחות עתק, סיגל לעצמו רכישת מכוניות סטיישן מדגמים שנבחרו בקפידה מקרב אומות העולם, והבולטים בהם הם סובארו, סקודה, יונדאי וכיוצא בזאת אוטומובילים ארוכי ירכתיים שהתיישנו היטב–היטב על כבישי ארצנו. מכונות אלו ניחנו בטעמים עשירים של במבה שנשכחה בין המושבים, עפיצות של קליפות גרעיני חמניה, סיומת ארוכה של מנטוס ממזווה תא הכפפות — והן ממלאות את כבישינו ככוכבי השמיים לרוב.
לעומתנו הגרמנים שנתקנאו בכל אלו, החלו כאמור אף הם לנהוג ברכבים מרווחים ממין זה. אלא שבעוד אנו נהנים ממגוון עולמי חסר תקדים, נאלצים עמיתינו הבהירים להסתפק בתוצרת המקומית הרעועה. כך עלול הנוסע התמים להיתקל בכבישי הנכר של מרכז אירופה באאודי A5 סטיישן מקרטעת, ב–BMW ארוכת בגאז' דהוי מסדרה 6 ומעלה או אפילו במרצדס 500 שזנבה נמתח בצורה מעוותת. לא זו בלבד אלא שהם אף נמנעים מהדבקת סטיקרים לרוחב הסטיישן, סטיקרים המונעים חלודה, התפרקות הרכב או ניפוץ השמשה האחורית במקרה של השלכת אבנים על מכוניות החולפות בנתיבי האוטובאן.
הקמצנות והחסכנות הגרמנית אף הן מגרעות שקיים קושי רב להתרגל אליהן, בעיקר בקרב מי שספג את תרבותו במזרח התיכון המיוזע אך רחב הלב. הלארג'יות והכנסת האורחים הישראלית עומדים ביחס הפוך להתחשבנות על כל אירו–סנט של גויי הארצות דוברי הגרמנית. ביטוי לתופעה זו נתגלה בצורה מובהקת, עת שמנו פעמינו לאגם קטן היושב לתפארה בלב היער השחור. שמו של האגם הוא "טיטיזה". מתוכו "טיטי" זהו שם האגם ואילו המילה "זה" (See) משמעותה בגרמנית היא ים, אגם, או כל מקווה מים שהגיע לנפח של קצת יותר מסאתיים ואצל הגרמנים כך ראוי להזכיר, סאה זו סאה.
ציפיות רבות תלינו באותו אגם, בעיקר למקרא תיאוריו הציורייים במדריכי התיירים המקוונים. סביבת האגם תוארה בהם כמופלאה, כזו השוקקת פעילות ימית ויבשתית לעילא. אלא שמשהגענו ליעדנו לא יכולנו להחניק את עגמת הנפש. "זה טיטי זה?" הביע אחד מאחיי את אכזבתו. הסיבה נראתה לעין ובעיקר נשמעה לאוזן. מי שהורגל בשירותי מוזיקה וקריוקי לאורך חופי הכנרת חינם אין כסף, ימצא את חופי טיטיזה השקטים כיער שממה, ציה וצלמוות. לא אייל גולן, לא משה פרץ ואפילו לא שרית חדד נשמעים לתועלת הציבור. רק קול דממה דקה. האנטישמים אף גזרו על קנס בגובה כמה מאות יורו לזה אשר ירהיב עוז להפר את החוק, ולחלוק עם ציבור הרחב מארסנל להיטיו או חלילה להדליק אש באזור, אשר תפשיר מעט את הלב הגרמני הקפוא.
גם מיתוס הסדר והאחידות הגרמנים התנפץ במהלך שהותנו במולדתם וכל אורח לרגע יבחין מיד כי מדובר באמונות תפלות בלבד. הנה למשל, עריהם הגדולות מרוצפות כמעט כולן באבן שחורה המסותתת ריבועים ריבועים. אלא שפתאום באמצע הרחוב, עלול הולך הרגל לגלות כמה אבנים בודדות הזורחות למרחוק דווקא בזהוב. אותן אבנים כה חריגות בין אחיותיהן הזהות, עד שהן נראות כשן זהב בולטת במיוחד בחיוך מלא שיניים. אבנים אלו אף גבוהות קמעא מיתר שכנותיהן והן מטרד של ממש ולא כמטאפורה. הגרמנים מכנים אותם בכינוי "שטולפרשטיינה" (Stolpersteine) שמשמעותו "אבן נגף". גם אני התקשיתי להבין מדוע לעזאזל בכל ערי גרמניה, בכניסות הבתים ובפתחי החנויות, נטעו להם הגרמנים אבני נגף נוצצות שכאלו. בארצנו מן הסתם כבר היו גנבי מתכות מוצאים להן שימוש מועיל הרבה יותר מהכשלת עוברי אורח תמימים. משקרבתי להציץ מקרוב גיליתי כי חקוקים בהן שמות ותאריכים. ארנסט מנדלבאום, אנה הס, ליאו–אריה גייגר. לחלקם שמות יהודים מובהקים. לוין, קפלן, ישראל. מתברר שמדובר במיזם זיכרון לאנשים שחיו באותם הבתים עד שנות ה–40 של המאה הקודמת.
בסופו של דבר שמחתי לעזוב את אדמת גרמניה ולשוב אל ארצנו המובטחת, שבה יכול כל אדם להידקר ולהידרס בנחת תחת גפנו ותחת תאנתו. ארצנו הקטנה עולה ללא ספק על חלופתה ממרכז אירופה וכל האומר אחרת מוציא לחינם את דיבתה של מדינת היהודים רעה. ייתכן שכמה מן הקוראים הבינו מדבריי דווקא את ההפך. מסיבה זו, עליי לשוב בחזרה אל תחילת הסיפור ולגלות כיצד הסתיים סיפור אובדן הדרכון שהוזכר בתחילת הכתבה.
ובכן, לאחר שנותרו רק דקות מספר עד ההמראה השלמתי עם העובדה שעל הטיסה המיועדת כבר לא אעלה. ניגשתי אל המודיעין ובדקתי בפעם האחרונה אם במקרה מאז שאלתי האחרונה לפני מספר שניות, נמצא הדרכון בידי מאן דהוא. התשובה הייתה שלילית, אך ניתן לי מספר טלפון פנימי והבטחה ש"הם יעזרו לך". התקשרתי אל ה"הם" שהתגלו כיחידה למניעת עבירות בנתב"ג. הקול מן העבר השני הבטיחני בפשטות ש"תכף יבוא מישהו וינסה לסדר את העניינים".
בעודי ממתין לדמות גיבור העל שבכוחו לסדר עניינים מורכבים מסוג זה, ניגשה אליי בחורה עדינה באמצע שנות העשרים ושאלה במה תוכל לעזור. גוללתי (שוב) במהירות את סיפורי מתוך הבנה שלא כדאי לקוות לגאולה קרובה. הצעירה, רותם שמה, שאלה את כל השאלות המייגעות הקבועות ובסוף הסאגה ביקשה ממני את קבלת הרכישה של אותו טאבלט, ונעלמה לה. בעקבותיה צץ לפתע בחור נוסף בשם טל ויחד איתו המתנתי, כשלפתע ממכשיר הקשר שלו בקע קולה של רותם ממעמקי הדיוטי–פרי והנה, ישועת ה' כהרף עין.
אותו טל כרז לאישה שאת שמה לא הכרתי שהגיעה מיד. אף רותם חזרה והשניים הודיעו לאותה נוסעת מופתעת כי היא מחזיקה בדרכון שאינו שייך לה. האישה הכחישה, התיק נפתח, הדרכון נמצא ואני טסתי אל שרוול המטוס שחיכה רק לי.
לאורך כל הדרך עד לעמדת הדיילות שעל סיפון הבואינג, כבר ציפו אנשי הנמל ל"זה עם הדרכון" ומיהרו להעביר אותי הלאה. דלת המטוס נטרקה ומיד באותו הרגע עשה כלי הטיס הלאומי את דרכו למסלול ההמראה. "מה קרה עם הדרכון שלך?" התעניינו הדיילות בחיוך. "עזבו", ניסיתי לחמוק מלספר את הסיפור בפעם השישה מיליון, אך וידאתי כי ימכרו לי שוקולד.
מה התרחש אם כך? ובכן, ממה שהבנתי מגעת, ניגשה אותה הרותם אל חנות האלקטרוניקה שבה רכשתי את הטאבלט. באמצעות השעה המודפסת על הקבלה הגיעה אל תיעוד הקטע המתאים במצלמת האבטחה. בסרטון נראתה אישה זרה ממהרת להכניס את דרכוני לתיקה לאחר שהונח על הדלפק בידי המוכרת. מיד נבדקה גם הקבלה והתבררה זהותה של הלקחנית. כל זה התבצע ביעילות גרמנית, סליחה, ישראלית, בתוך פחות מרבע שעה.
לסיכום, מחירי המילקי אכן זולים יותר בגרמניה, אבל כשאני באמת נקלע לצרות, אני מעדיף לידי את רותם ואת טל ולא בהכרח את הנס או את גרטכן.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם