ראשי » סגנון » בריאות

משחק בזיכרון: המומחה שגומל מכורים לקוקאין

אף שמעולם לא נטל את הסם, פרופ' גל ידיד יודע לתאר בצורה חיה וצבעונית את מה שמתחולל במוחם של המכורים כשהם מנסים להיגמל. התמכרות, הוא אומר, היא מחלה של הזיכרון - ובעזרת האבחנה הזו, הוא מגיע לשיעורי הצלחה חסרי תקדים בטיפולי גמילה

אם נתעלם מהריח החזק שמתנפל ללא רחם על הנכנס לחדר, די רגוע בממלכת החולדות. גם מבעד לחושך השורר כאן מרצדות אליי שבעים זוגות עיניים אדומות. אחרי שהבוקר פמפמו את הדוושה לדעת וקיבלו עוד ממנת החומר הלבן שהן כל כך אוהבות, האופוריה מתחילה להתפוגג, ועוד לפני שמגיע הצורך הפיזי מבין המוח הזעיר שלהן שהוא רוצה עוד מנה. ועוד מנה. ועוד מנה.

עוד כותרות ב-nrg:
- בקרוב: עלייה במחיר מושב ליד החלון בטיסה
- היועמ"ש: מתנגד ל"ברכת כוהנות" של נשות הכותל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שבועיים מהיום יוכלו המבקרים לחזות במראה פחות מלבב של המכרסמות חובבות הקוקאין. עצבניות, מטפסות על קירות התא, מאיצות קצב לב, משתגעות. מחזה לא קל, יעיד כל מי שנתקל בחולדות בקריז. אם ברגעים אלה חדר המעבדה מדמה לנו את המקום הכי נמוך בתל־אביב, עוד שבועיים הוא יהפוך לכפר גמילה, מיקרוקוסמוס של מכורים אנושיים.
 
כשיגיע המועד, ינסו נוירו־כירורגים ואנשי המעבדה של פרופ' גל ידיד להמשיך לפענח בחדר הסמוך מה מתרחש במוחם של מכורים ונגמלים. לפחות על סמך מסקנות מחקריו הקודמים, קורה שם הרבה מאוד, ולא רק ברגע נטילת הסם או באופוריה קצרת הטווח שלאחריו.

"התמכרות היא קודם כול מחלה של הזיכרון, והמטרה שלנו היא למחוק את הזיכרון המר־מתוק הזה", מסביר לי פרופ' ידיד, פסיכו־נוירו־פרמקולוג העוסק בחקר התמכרות וגמילה. יחד עם שותפיו הוא גם מצא את החומר שיאתחל את המוח ויביא לשיעורי הצלחה גבוהים בתהליך הגמילה, אבל עוד קודם לבשורת המהפכה וכדי שנכיר קצת את נושאי המחקר שלו, פוצח ידיד במעשייה.

"את מכירה את הסיפור על שני האדמו"רים שהתגוררו בעיירות מרוחקות וכל חייהם חלמו להיפגש? יום אחד בא אל האדמו"ר הגדול אחד התלמידים ואומר לו: 'תשמע רבנו, ההוא שאתה מדבר עליו כל חייך, יימצא בשבת הקרובה פה בעיירה ליד. בוא ניקח סוס ונרכב אליו'. וכך גם קרה. במוצאי שבת מתרחשת הפגישה הגורלית: יושב האדמו"ר הזה כאן, יושב האדמו"ר השני בצדו האחר של השולחן, התלמידים פרושים משני צדיהם.

"הם יושבים חצי שעה, שעה, שעתיים, ולא אומרים מילה. בסוף הם מתחבקים ונפרדים לדרכם. בדרך חזרה אומר האדמו"ר לתלמידו: 'הגעתי לעולם בשביל הרגע הזה. כמו שדיברתי איתו לא דיברתי עם איש'.

"למה אני מספר לך את זה? כי יש משהו שלא מאפשר לנו היום לתקשר בצורה בלתי אמצעית. אנחנו מלאים מַעטים וכיסויים, והנשמה סובלת מזה, אבל גם האדמו"רים וגם אנחנו מתנהלים בעולם לפי perception - תפיסה או השגה. ההשגה הזאת תאמר לי איך להתנהג כלפי הסביבה, מה היא משדרת אליי.

"ככל שהסביבה יותר מתגמלת, כך היא קוראת לי אליה. איך אני יודע להיענות לתגמולים? כי כשהייתי ילד קטן אילפו אותי מה טוב ומה לא טוב, ואנחנו הולכים למקומות שמזמינים אותנו ופותחים לנו את השער. אנחנו יודעים מי 'קורא' לנו וממה נעדיף להתרחק, כי אנחנו יצורים חברתיים ולא בדידים. במעבדה שלי אני עוסק בהפרעות פסיכיאטריות שעוסקות בתגמול".
 
איך התמכרות קשורה לתגמול אני מבינה, אבל איפה התגמול בדיכאון או בפוסט־טראומה, שאתה עוסק בהם הרבה? מכור רוצה את התחושה הטובה שהסם נתן לו, אבל אדם עם פוסט־טראומה חוזר למה שגרם לו הרבה רע.
"נכון, וכאן את צריכה לשאול למה אנחנו חוזרים לדברים הרעים שוב ושוב. התשובה טמונה בשתי מחלות שהן לרועץ לאדם: האחת היא 'דגירה של פחד' (incubation of fear), והשנייה היא 'דגירה של השתוקקות' (incubation of craving).
  
"זה אומר שגם אם ניתקת את הבנאדם מהסם, והעברת אותו גמילה - או במקרה של הלם־קרב, הוצאת אותו מהמלחמה - המוח ממשיך לדגור, ממשיך לתקתק. כל דבר מזכיר לו את החוויה, בין אם היא קשה ובין אם נעימה.

"העלו בעבר פרסומת נגד סמים שבה נראה מסומם קושר גומי לזרוע ומתכונן להזריק לעצמו. הם לא הבינו מה פרסומת כזו עושה למכורים: היא מזכירה את חוויית הסם ומדליקה את ההשתוקקות. ככל שעובר יותר זמן מההתנקות, התגובה של האדם רק חזקה יותר".

נאה דורש ידיד, ונאה מקיימות החולדות. בעוד כמה שבועות הן יראו את דפוס ההתנהגות שהראו קודמותיהן במהלך למעלה מ־15 שנות מחקר מאומצות. אחרי תהליך גמילה של חודש, ששקול לחמש שנות גמילה באדם, תגבר הכמיהה הנואשת לסם. במקום ללחוץ עשרים פעם על הדוושה, ילחצו מאתיים; הגוף נקי מסם, אבל הראש מוצף בחוויית הסם. זה גם מה שמסביר את כישלון הגמילה של רבים מהמכורים, בטח כשמדובר בקוקאין, מושא המחקר של ידיד.

למה דווקא קוקאין?
"היה לי חבר טוב שלמד איתי באוניברסיטה העברית, חוקר מחונן בשם ד"ר יבין שחם, שהיום עובד בניד"א (National Institute on Drug Abuse). הוא אמר לי אז – 'תעבוד על משהו שאף אחד לא עובד עליו'. כל עולם המחקר התמקד בהרואין, אז אני התחלתי עם קוקאין. היום מדובר על 1.7 מיליון מכורים לקוקאין רק בארה"ב, והתחזית היא שב־2020 יהיו 4.4 מיליון. הסיכוי לחזור לסם הזה תוך שנה הוא בין 94 ל־99 אחוזים.
 

"אם תבדקי את הפעילות המוחית של אדם שנטל סם, את תראי סערת ברקים. במקרה של קוקאין, ההשפעה מהירה מאוד: תוך חצי דקה האדם באופוריה עילאית, ותוך חצי שעה הוא בקרשים, בריבאונד מאוד חזק. הסם מחקה ריגושים אחרים שהגוף מכיר, ומחילה מכבודך - האפקט שלו הוא פי עשרה מריגוש מיני.

"כשמישהו אומר 'אני אוהב את הסם', אלה לא סתם מילים. הוא אוהב את הסם, פשוטו כמשמעו. אוהב פיזית. הדופמין במוח עולה, משהו מעיף אותו, מוציא אותו מהנאחס הקיומי. אז למה לו להפסיק?"

מותר לשאול האם ניסית פעם מאבקת מושא המחקר שלך?
"התשובה היא לא. סטודנטים שלי תמיד שואלים את זה, כי מבחינתם אין מצב שאני מתאר את החוויה בצורה כל כך חיה בלי שהשתמשתי. כשהקליטו אותי לטלוויזיה, אמר לי מישהו: 'אצלנו בברנז'ה כולם משתמשים, איך אתה חוקר ולא ניסית בעצמך?'. עניתי לו - שמע, לא שזה לא מפתה אותי, אבל לשמחתי אני יכול מדף גמרא לקבל אופוריה רצינית.

"מהמטופלים אני מבין שכשאתה נמצא תחת השפעת הסם, אתה שומע וחש דברים שלא רואים בעולם. זו חוויה מאוד יצירתית, ולא סתם יש אמנים שמוציאים בהשפעתה יצירות מדהימות. אני אספר לך סיפור, פעם עבדנו על מחקר שקשור בכאב, ולצורך כך הזרקנו לחולדות פורמלין בכף הרגל.

"חבר שלי החליט שהוא רוצה להרגיש מה חשה חולדה והזריק לעצמו את החומר. יום שלם הוא טיפס על הקירות, הוא רצה לקרוע את העור מרוב כאב. אמרתי לו - 'אתה משוגע על כל הראש? חייבים להרגיש את הדבר בשביל לחקור?', פסיכולוג חייב לחוות דיכאון? קרדיולוג חייב לחוות התקף לב? צריך לזכור מה המטרה שניצבת לנגד עיניך.

"אני יודע למה הסם יכול לגרום. אני ראיתי את הדיכאון, את הפסיכוטיות, את המוות, את התוקפנות תחת השפעת סם, וכמובן את השריטה במוח. האם אתה מוכן להיכנס לסטטיסטיקה הזאת? צריך לדעת איך להגיע לחוויות האלה שלא דרך דברים חיצוניים. לשאול איפה אתה מול האלוקות בכל רגע נתון, מול היקום, איך אתה מזכיר לעצמך ששקיעת השמש היום לעולם לא תהיה דומה לשקיעה של מחר. אפשר להפעיל את החומרים שבפנים ולהגיע לאותן עוצמות של חוויה".

הפוגה קלה מסמים. עוד קודם לריאיון האינטנסיבי והאסוציאטיבי - כשהרב קוק וקלוד ברנאר משמשים בו בערבוביה - הבהירו לי שפרופ' ידיד הוא אאוטסיידר, אחד שלא מוותר מהר על מה שהוא מאמין בו, גם כשהרוב מטיל ספק.

כשפרסם לפני כעשרים שנה את מאמרו הראשון מאז שובו מהפוסט־דוקטורט, מאמר שעסק בהשפעתו של המוליך העצבי דופמין על התפתחות דיכאון, אנשים נעמדו על הרגליים האחוריות. עוד קודם לפרסום הותקף ידיד על הרעיון שהביע, ולמאמר צורפה הבהרה שניסח. באותה שנה, בכנס האגודה לנוירוביולוגיה שהתקיים בארה"ב, נפגשו שלושה חוקרים בלבד לדון בנושא הדיכאון והדופמין. ידיד היה אחד מהם. שנה אחר כך כבר הוקדש מושב שלם עתיר חוקרים לאותו עניין באותו מעמד.
 

היום, הקשר שזיהה ידיד הוא הנחת מוצא בסיסית בתחום. "פריצות דרך לא באות מההתנהלות הרגילה, הבנאלית. כשיש לך שיגעון שמבחינתך עומד לשנות תפיסה, לך איתו", אומר ידיד.

הוא בן 56 - גם אם לקח לו זמן להיזכר במניין שנותיו - מתגורר בשוהם, נשוי לטובה, מורה בחינוך המיוחד, ואב לחמישה. "שם המשפחה ידיד הוא למעשה 'ידיד הלוי', שם שיצא איתנו לגלות וחזר איתנו משם", הוא מסביר. הוא חאלבי מצד אחד, עיראקי מצד שני - "טיול שורשים כנראה לא אוכל לעשות בקרוב", הוא צוחק.

לאורך לימודיו צעד ידיד במסלול פרמקולוגי מובהק, שכלל שני תארים ב"הדסה", דוקטורט בטכניון ופוסט־דוקטורט ב־NIH שבמרילנד, ארה"ב. לצד עבודתו כחוקר וכמרצה הוא עומד בראש הוועדה המדעית ברשות הלאומית למלחמה בסמים. "להיות נוירו־פסיכו־פרמקולוג משמעו לעבוד עם פרמקולוגיה שמשנה את מערכת העצבים המרכזית יחד עם הנפש. אין כמעט בעיה שאנחנו נוגעים בה ולא עוסקת בממשק הזה, וצריך להתייחס אליו בחרדת קודש ממש", ידיד אומר.

הממשק הזה אמור גם להביא למהפך דרמטי בטיפול במכורים לסמים. בתחילת העשור הקודם שקדו ד"ר רחל מעיין, מומחית לנוירוסטרואידים, ופרופ' אברהם ויצמן, ראש המעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית שבאוניברסיטת תל־אביב, על חקר נוירוסטרואיד בשם DHEA.

מדובר בחומר שנמצא בשיעור גבוה בגופם של ילדים, וככל שאנחנו מתבגרים הוא מתמעט. בארה"ב משווקים אותו כתוסף מזון שאמור לחולל פלאים בזיכרון ולמנוע מחלות, והוא משרת היטב בעיקר את תעשיית האנטי־אייג'ינג, שדואגת להציג אותו כ"הורמון נעורים".

כך או כך, באחד הימים סיפרה ד"ר מעיין לפרופ' ידיד כי קראה סקירת מחקר שבמסגרתו נלקחו בדיקות דם של בוגרי מכוני גמילה מסמים. התוצאות הראו שבעלי DHEA נמוך היו מועדים ליפול שוב לסם, בעוד בעלי רמה גבוהה של החומר החזיקו מעמד ועברו בצורה טובה יותר את תהליך הגמילה.

"רחל אמרה לי אז: אם הגוף לא ייצר מספיק חומר, בוא ניתן לו את החומר באופן מלאכותי מבחוץ", מספר ידיד. "לקחנו חולדות, מיכרנו אותן לסמים, התחלנו לתת להן את ה־ DHEA- והן נגמלו נפלא. למה זה קרה? החומר הזה עושה מה שקרוי נוירוגנזה, כלומר הוא מצליח לחדש תאים במוח באזורים שקריטיים לגמילה. בעזרתו אנחנו למעשה משקמים את המוח, מוחקים את חוויית הסם, והמכור יכול לפתוח דף חדש".
 

אחרי ההצלחה הראשונית בגמילת חולדות בעזרת DHEA, פנה ידיד לרשויות הבריאות וביקש להמשיך את הניסוי בכפרי גמילה. תחת פיקוחן עבד ב"רטורנו" וב"מלכישוע" עם כמה עשרות נגמלים.

ברעש גדול יצא לפני כמה חודשים מאמר שעליו חתומים ויצמן, מעיין, ידיד ואחרים, שדיווחו כי 88 אחוזים מהנגמלים נמצאו נקיים גם אחרי 16 חודשים, לעומת 62 אחוזים אצל מקבלי פלצבו - הצלחה שהיא מעל למצופה בכל קנה מידה. "ציפינו לעלייה של שניים־שלושה אחוזים, ואמרתי לעצמי, אולי הצלנו כמה נפשות יקרות. ופתאום כזאת עליית מדרגה, זה מדהים", הוא עדיין מתרגש.

למה בחרת לעבוד בתוך כפרי גמילה?
"תראי, אם אני מנסה לגרום למצב של נוירוגנזה, לצמיחה של תאים חדשים במוח, אני רוצה סביבה תומכת, חווייתית ועשירה שמסייעת לתהליך. עזבי מכורים, תסתכלי עלייך: אם באת לעבודה אחרי תקר בגלגל ואיחרת, והבוס אומר לך 'נו, באמת, מה זה צריך להיות?' - המוח נובל, ממש כך. אבל אם איחרת בשעתיים והבוס אומר לך 'אני יודע מי את, הכול בסדר', המוח פורח, לא רק כביטוי.

"אני צריך כפרי גמילה כי אני מאמין בכלים שלהם. ה־DHEA הוא התוספת. אין בגמילה הוקוס־פוקוס, התרופה תעבוד רק על מצע טוב, והכפרים נותנים מצע כזה. אם באשפוזיות (יחידות של גמילה באשפוז, התחנה הראשונה בתהליך גמילה מסמים – י"א) רק כעשרה אחוזים מצליחים להישאר נקיים מהסם עד שנה מההתנקות, בכפר גמילה ישנה יעילות של שישים אחוזים.

"עכשיו תסתכלי שוב על הנתון שקיבלנו - 88 אחוזים. זה לא וואו? כמה עולות למדינה הסובוטקס והמתאדון (תרופות לטיפול בהתמכרות - י"א)? אצלנו מדובר בעלות נמוכה מאוד, עם סיכויי הצלחה גבוהים. וזה מבלי להזכיר את הבעייתיות של שימוש במתאדון, שהוא למעשה החלפת סם לא חוקי בסם חוקי".

נכון להיום, אם תהיתם, בשל ביורוקרטיה פרוצדורלית טרם אושר שימוש ממוסד בתוסף המזון. ידיד מספר על ההמתנה לאישורים להמשך התהליך, ובפעם הראשונה והאחרונה במהלך שלוש שעות וחצי של ריאיון הוא נסער. "מה אני מרוויח מזה? כלום, נאדה, זה לא שהשם שלי יתנוסס על הקופסה של התרופה. אבל אם אדם לא ייפול שוב לסם או לא ימות ממנו, זה הרווח שלנו, וזה מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של המחליטים. לא ביקשתי כסף, הרשות למלחמה בסמים עזרה מאוד במחקר, אבל יש פה משהו שתקוע בין הכיסאות.

"זה כואב לי ברמה האישית ממש. איך אפשר לישון בלילה כשיש מישהו שאתה יכול לעזור לו באופן ודאי? בינתיים ברוך השם גם לא התגלה שום נזק שנלווה לטיפול שלנו, לא היה לנו אחד עם תופעות לוואי, למרות החששות. אנחנו לא נמצאים כאן רק בשביל עצמנו. מה התחליף? שימותו מהסם?"

נחזור לרגע אחורנית. עם הגיעי לחדרו של ידיד בבניין לחקר המוח ע"ש לסלי וסוזן גונדה באוניברסיטת בר־אילן, אני מבחינה בו, עטור זקן ופאות, רכון על ספר קודש פתוח. תמונתו של הרב קוק תלויה מאחוריו על הקיר, ולרגע אני בודקת שלא הגעתי למכון הגבוה לתורה - לא - לפני שאני נכנסת פנימה.

ידיד מבקש כמה דקות להשלים את דבר התורה שהבטיח להעביר היום בבית הכנסת, ואני נשלחת לסיבוב קצר בבניין. כך אני מבחינה בשלט גדול המיידע על יום עיון רב־תחומי בנושא "העברה בין־דורית של השואה: היבטים פסיכולוגיים, ביולוגיים וטיפוליים“. ידיד לוקח בו חלק – עובדה מפתיעה, בהתחשב בבליל החוקרים האחרים, שברובם משתייכים למדעי החברה. הוא עתיד להרצות על "מכניזמים של אפיגנטיקה והעברה בין־דורית של הסבל היהודי".
 

הסיבה לכך שידיד – שבעזרת ה־perceptionאני מבינה שאינו חובב תקשורת מושבע – הסכים להתראיין, היא אותה "אפיגנטיקה", שינויים בתא שנגרמים על ידי הסביבה אבל עוברים בתורשה. "אגיד לך את האמת, אותי לא מעניינת עיתונות", אומר ידיד. "אני לא צריך את השופוני או את הרייטינג. אני מתראיין רק אם יש לי מסר שמועיל, וכאן יש עניין חשוב לציבור. איך אמרו בשיר? משהו חדש מתחיל ויש כאן בשורה אדירה. באפיגנטיקה מתחילה הפרמקולוגיה של העתיד".

אז בוא נדבר אפיגנטיקה. ראשית בוא נבין מהי.
"קחי תאומים זהים, שאחד מהם יגור בהארלם והשני בצפון תל־אביב: הגנים של כל אחד מהם יתבטאו באופן שונה, המחלות שהם יפתחו יהיו שונות. זוהי אפיגנטיקה, כיוון שהם הרי זהים במטען הגנטי. בניגוד למה שחשבו בעבר, הסביבה מעצבת לנו את התאים גם אחרי הלידה.

"אם לאדם יש 30,800 גנים, יש לו גם 5 מיליון מפתחות שיפתחו את הגנום בצורה מסוימת. היום יש באפשרותנו לסרוק את כל המידע האפיגנטי, כמות נתונים אדירה. מה ניתן להפיק ממנה? כאן עומדת לצדנו הביו־אינפורמטיקה, שעוזרת למצוא את המקומות שבהם התחוללו שינויים אפיגנטיים".

איך אפיגנטיקה באה לידי ביטוי בהעברת חוויית השואה מדור לדור?
"בני הדור השני, שלא חוו אף פעם שואה, מגיבים כאילו עברו את אותן חוויות בלי להבין מאיפה זה בא להם. אתן לך דוגמה: אישה שהיא דור שני סיפרה לי שהבן שלה סיים קורס חובלים, והיא נסעה לבסיס. כדי להיכנס היא הייתה צריכה לעבור בש"ג ובין שני קירות. למעלה היו קונצרטינות ועמד שם שומר.

"היא סיפרה לי שבכניסה היא פתאום נעצרה, קפאה במקום. בעלה שאל אותה מה קרה, והיא ענתה לו שהיא ראתה שומר נאצי עוצר אותה בפתח. היא ממש הרגישה בזה".

אבל יש לזה כל כך הרבה הסברים אחרים, שלא קשורים לגנים. אולי הסיפורים שסיפרו לה, אולי סרטים שראתה.
"את האפיגנטיקה הוכיחו באופן ברור. פרופ' משה שיף מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, נכנס לתחום כשפגש בחוקר בשם מייקל מיני, שחקר אמהות־חולדות שהוזנחו כגורות וגילה שגם הן מזניחות את הגורים שלהן. המאמר שהם כתבו הוא אחד המאמרים המצוטטים בתחום. שיף, שהוא איש מאמין, טוען שלא ייתכן שיש שינוי אפיגנטי לצד אחד ואי אפשר לשנות אותו לצד שני. פשוט לא אפשרי".

אז הגעת למסקנה שדור שני הוא לא רק מושג סוציולוגי. זה מדהים ומדכא כאחד.
"אגיד לך למה זה לא מדכא: כי יש אפשרות לטיפול, מה שלא אפשרי במוטציות גנטיות. אני לא יכול לשנות את הדי־אן־איי שלי, אני כן יכול לשנות את האפיגנטיקה. האחריות שלנו היא עצומה,

"וזה המסר שחשוב לי להעביר. התנהגת לבן שלך בצורה מסוימת, זה השאיר פצע, השריטה נמצאת כל הזמן שם, ואתה במו ידיך הורשת את זה לא רק לו, אלא לילדים ולנכדים שלו. אני ארחיק לכת: ילד לאב מכה אומר שהוא בחיים לא יכה, כי הוא רואה את אמא שלו זבת דם, כי הוא חס עליה, על מי שהביאה אותו לעולם. ועדיין, הסיכוי שלו להיות אבא ובעל מכה גדול פי כמה מאחרים, כי זה מוטבע כבר באפיגנטיקה שלו".

פרופ' שיף מי שמחזיק בזכויות רבות בחקר האפיגנטיקה, הוא גם שכנו של ידיד לרשימת הנואמים ביום העיון. במחקרם המשותף הראשון הסתכלו שיף וידיד על מוחות של מכורים, וחקרו יחדיו את כישלון הגמילה מסמים.

הם נדהמו לגלות שעיקר ה"השתוללות" של המוח אינו בשלב ההתמכרות לסם; מרבית הפתולוגיות מתרחשות דווקא בשלב ההתנקות. אלפי גנים משתנים בפועל, ולכן המוח מתנהג כפי שהוא מתנהג: בהשתוקקות אינסופית לסם. כשזה אינו בנמצא, הוא נכנס לסחרור.
 

"אתה הופך להיות בנאדם אחר שמונע לפי תוכנה אחרת, וצריך להחזיר אותה למקור. לכן להתנקוֹת מסמים משמעו לא רק להפסיק לצרוך סם, אלא להיגמל ממנו ממש, וכאן צריכה להיכנס פרמקולוגיה חדשה", מסביר ידיד.

האפיגנטיקה, מסביר ידיד, תוליד פרמקולוגיה חדשה, כי החוקרים המשתמשים בה לא מכוונים את כל תשומת הלב לאזור מסוים בגנום שחשדו בו לכתחילה, אלא מסתכלים על כל התמונה. מלבד השפעת הסמים ישנם כבר פענוחים אפיגנטיים שטרם פורסמו לגבי פוסט־טראומה ודיכאון, והם עשויים להוליד כלים חדשים לגמרי לטיפול.

"האפיגנטיקה יודעת שהגוף החי לא עובד על גן אחד בדיד, שהוא המחולל של המחלה, אלא יש מערך שלם שקשור בה, רפרטואר של גנים שמשתנים. הרפואה שלנו היום מבינה שהיא חייבת להיות יותר מערכתית. זה קצת פשטני להגיד 'אני ממצמץ בעין אחת, תן לי משהו נגד מצמוץ'.

"צריך לבדוק את המכלול. אמנם זה יקר, אמנם זה כרוך בזמן - אני עורך ניסוי בחולדות במשך שלושה חודשים, ואז שנה וחצי לוקחת האנליזה של האפיגנטיקה - אבל אם אתה עובד נכון, יש לך מחר תרופה אמיתית שיוצאת לשוק. אנחנו לקראת חג הגאולה, וזו הגאולה הרפואית שבפתח".

מאמר נרחב שפורסם לפני כחודש וחצי בכתב־העת Science עסק באופן שבו מצב סטרס משאיר חותם על תאי המוח: הוא לא משנה את הגנים של האדם, אבל הוא ישנה את הביטוי שלהם וישפיע גם על הצאצאים שלו. מחקר ישראלי ממכון ויצמן שנסקר בו מראה כי אנשים שחוו סטרס כתינוקות או אפילו כעובּרים, הושארה בהם "חותמת אפיגנטית". המאמר מדבר לא מעט על החשיבות של היות המוח איבר גמיש ודינמי, דבר שהוא בבחינת חידוש למחקר.

"המוח שלנו הוא הדבר הכי גמיש שיש בעולם, והוא עובד בצורה כאוטית", אומר פרופ' ידיד. "כמה שזה יישמע הזוי, ככל שאנחנו יותר כאוטיים אנחנו יותר בריאים. למה? כי כאוס הוא לא בלגן, אלא נפתלות בצורת התגובה שלך.

"נניח שאני צריך להיכנס לחדר שעומד בו אריה: אם אני נכנס הוא מיד יטרוף אותי, אם אני עומד וקופא זה לא עוזר, ואם אני נכנס בקיר זה גם לא טוב. יכול להיות שאני צריך להיכנס מסביב, או לברוח מכאן ולחכות שהוא ייצא. ככל שאתה יותר גמיש בתגובה שלך, פחות קשיח, אתה גם פחות שביר. לכן האנשים הבריאים הם מי שנמצאים בתנועה ויותר גמישים מוחית, התנהגותית ומנטלית".

עד כמה אנחנו קרובים היום לפצח את המוח, להבין אותו עד הסוף?
"בחיים לא נפצח אותו. זו שאלה שחוזרת שוב ושוב, ותמיד מופתעים מהתשובה שלי: אנחנו לא נפתור לעולם את החידה הזאת. תביני, המוח הוא לא רק מכניזם, הוא לא הפומפה של הלב, יש לו קשר לנשמה שלנו.

"לא נשיג אותו בתובנות המדעיות שלנו, כיוון שהוא מטא־מדע. לא נבין בכלים המדעיים מיהו האני ואיפה המיתרים שלו בתוך המוח. צריך לחיות עם הידיעה שלעולם לא נבין מה המשמעות השלמה מאחורי 'וייפח באפיו נשמת חיים'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg