ראשי » סגנון » מגזין

פוצצו את הבועה: קבוצת הציור שכבשה את ת"א

תשכחו מהצייר הבודד שעומד שעות ארוכות מול הקנבס, ותכירו את הדור החדש של אמני הרחוב - ה"אורבן סקצ'רס". פעם בחודש נפגשים עשרות שרבטנים בלוקיישן נבחר בתל–אביב ולוכדים ברישום מהיר את הנוף והדמויות שמסביב

יום שישי בבוקר, פאתי כיכר תל־אביבית. כשלושים איש, חבורה מגוונת למראה, פזורים בפינות שונות של המתחם, מתבוננים מסביב בעניין ואז בחוברות הציור שלפניהם, הסקצ'בוקים. פה רושמים קו, שם מוסיפים צבע. למראית עין זהו חוג ציור סטנדרטי, אבל מדובר כאן במשהו אחר.

עוד כותרות ב-nrg:
- החולה נפרד: "אם אתם קוראים את זה, אז אני מת"
- פרה הסתערה על האב שדקר את בתו בסכין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הכול החל לפני כשמונה שנים, כאשר גבריאל קמפנריו, עיתונאי וסקצ'ר (צייר־רשם) מסיאטל פתח בלוג, שבו הזמין אמנים מוכרים מרחבי העולם לשתף את ציוריהם ורשמיהם. מדובר באמנים שלוקחים איתם את הסקצ'בוק לכל מקום ודרכו מתעדים את חיי היומיום. הבלוג הלך ותפס תאוצה עד שהפך לארגון בינלאומי בשם "אורבן סקצ'רס" - בתרגום חופשי: שרבטנים עירוניים - עם סניפים במדינות שונות ברחבי הגלובוס.
 
ה"אורבן סקצ'רס" בהגדרתו הוא "ארגון ללא מטרות רווח המוקדש לקידום הערך האמנותי, הסיפורי והחינוכי של ציור באתר" (Location Drawing). הייחודיות שלו היא בחיבור בין אנשים שמתעדים את האתרים שבהם הם חיים והמוטו המנחה את הארגון הוא "להראות את העולם, ציור אחר ציור".

החברים בארגון משתתפים בתערוכות ובפרויקטים, וגולת הכותרת היא כנס שמתקיים בכל שנה במקום אחר בעולם. השנה ייערך הכנס במנצ'סטר, ומי שתייצג את ישראל היא מרינה גרצ'אניק, שהקימה לפני חמש שנים את הקבוצה הישראלית של "אורבן סקצ'רס". מפגשי השרבוט של הקבוצה מתקיימים מדי חודש בימי שישי, רובם בתל־אביב, וההשתתפות בהם אינה כרוכה בתשלום. נוסף על הקבוצה התל־אביבית, בימים אלו מתגבשת גם קבוצה  ירושלמית.

לפני כשבועיים העבירה גרצ'אניק סדנה לקבוצה מצומצמת של "שרבטנים עירוניים" כהכנה לקראת נסיעתה לכנס במנצ'סטר, ובה לימדה את אבני היסוד ברישום העירוני המהיר - כיצד לבחור נושא ואיך להביע אותו על הדף משלב הרעיון ובחירת הפורמט, דרך קנה המידה שלו ועד להבעה בקו ובכתם.

גם על סדנה זו התעדכנו החברים דרך עמוד הפייסבוק הפעיל של הקבוצה. בנוסף למועדי סדנאות, חברי הקבוצה משתפים בו את הרישומים שלהם, ומגיבים לגביהם. פעילות נוספת של הקבוצה מתנהלת גם בבלוג הקבוצתי.

"הקבוצה התל־אביבית התחילה להתגלגל כמו כדור שלג", מספרת גרצ'אניק, "בהתחלה עשיתי איזשהו סבב של טלפונים בין חברים וחברים של חברים, אנשים שכמובן מתעניינים ברישום וציור. התחלנו מגרעין קטן של כעשרה אנשים והיום הקבוצה שלנו בפייסבוק מונה יותר מאלף חברים. גרעין הקבוצה שמגיע למפגשים עומד על כחמישים איש, אך כל פעם חוברים אלינו אנשים חדשים".

לדבריה של גרצ'אניק, הרכב הקבוצה והדינמיקה שלה משתנים ממפגש למפגש: "מגיעים אנשים מכל הארץ, אבל רובם מתל־אביב וסביבתה. הגילאים של חברי הקבוצה מגוונים מאוד, לפעמים באים הורים עם ילדים קטנים או בני נוער, אבל יש אצלנו גם אנשים בני שבעים ומעלה.
 

"המפגשים מתקיימים כל פעם במקום אחר. אנחנו בוחרים מקומות שיש בהם אנשים ומרחב. זה יכול להיות חוף הים, הטיילת, פארק הירקון, גן מאיר, כיכר רבין, כיכר דיזנגוף, שדרות רוטשילד וכדומה. כמעט כל מקום מתאים".

איך מתנהלים המפגשים של "אורבן סקצ'רס"?
"ראשית אנחנו קובעים מקום. בדרך כלל אני מתייעצת עם חברי הקבוצה. משך כל מפגש הוא כשלוש שעות, שבו אנחנו מציירים ללא הדרכה. אנחנו לא חייבים להיות ביחד כל הזמן, חלק מהאנשים מתפזרים ברחובות הסמוכים, כל אחד תופס את הפינה שנוחה לו. עם זאת מטרת המפגשים היא גם להכיר אחד את השני, אנחנו משתפים טכניקות ויש גם שיחות אישיות".

גרצ'אניק (45), חיה עם בעלה וארבעת ילדיהם ברעננה. היא עלתה לארץ מרוסיה בשנת 1990 ולמדה ארבע שנים באקדמיה לאמנות של מינסק. היום היא עוסקת באיור ובעיצוב גרפי, והיא לא יוצאת מהבית בלי סקצ'בוק וכלי רישום. לדבריה הרישום הוא ממש חלק ממנה, מהדרך שלה לחוות את היומיום.

"הרעיון הגדול של 'אורבן סקצ'רס' הוא שזאת באמת עמותה חינוכית ללא מטרות רווח שמחברת סקצ'רים מרחבי העולם", היא מספרת, "רוב האנשים מגיעים עם רקע בתחום הוויזואלי - מאיירים, אדריכלים, מעצבים ועוד, אז מן הסתם יש המון עניין משותף. אבל יש גם אנשים שבאים מרקע שונה לגמרי והעבודה שלהם לא קשורה בכלל לתחום. זה מעניין, כי הם מביאים משהו אחר לקבוצה. המטרה שלנו היא לעודד אנשים לקחת עיפרון, מחברת, ולצאת לרחוב לצייר".
 
את הקבוצה היא מנהלת בזמנה הפנוי ללא תמורה ומספרת שמה שמניע אותה הוא הרצון לחלוק עם עוד אנשים את האהבה והתשוקה שלה לאמנות. "בסך הכול אני לא אחראית על חברי הקבוצה, הפעילות לא מודרכת, אני קובעת את המפגשים ואנשים באים", היא אומרת.

בחודש שעבר נפגשו חברי הקבוצה בקומת הגלריה של בניין עיריית תל־אביב לרגל אירוע בשם "רגע אחד", שבמסגרתו הופיעו אמנים שונים בפני הקהל הרחב. ה"אורבן סקצ'רס" הוזמנו לאירוע כ"כתבי שטח".

הם התיישבו על הפופים שהיו פזורים במקום והחלו לצוד את הרגעים התל־אביביים שסביבם. חלקם התמקדו בלהקה הצעירה שניגנה, אחרים בחרו לתעד דווקא את חבריהם לקבוצה - אמנים בפעולה. מדי פעם הגניבו מבט אל הקיר הענק והלבן, שעליו יתנוססו יצירותיהם בסוף היום, כאילו מביטים בקנבס ענק של הזדמנויות.

כמו בכל אירועי הקבוצה, גם כאן שררה אווירה של פתיחות וקבלה, וכל מי שרצה הוזמן להצטרף. וכך בדיוק עשתה אולגה ירושלמי (37) מורה לאמנות בבית ספר יסודי וציירת מקצועית. "חברה סיפרה לי על האירוע והחלטתי לבוא כי אף פעם לא ציירתי בקבוצה", היא אומרת, "זה היה ממש כיף. פתאום לא מרגישים לבד".

גם חבר הקבוצה ראובן דטנר (72) נכח באירוע, ובדומה לירושלמי הוא מספר שמקור המשיכה הוא הציור בחברה. "בלי הקבוצה לא הייתי מכיר אנשים שמציירים", הוא מודה. עד לפני כעשור היה דטנר, המתגורר בכפר־גנים בפתח־תקווה, בעל מפעל לאריזות. לציור הוא התייחס תמיד כאל תחביב ולא כמקצוע. "רוב חברי 'אורבן סקצ'רס' הם מאיירים או גרפיקאים ואני דווקא בא מהכיוון של הציור", הוא מספר.
 

למפגשים הראשונים של הקבוצה דטנר שומר המצוות לא היה יכול להגיע מכיוון שהם התקיימו בשבתות. "לפני כארבע שנים כשהצטרפתי לקבוצה, מרינה שאלה אותי אם אוכל לבוא למפגשים, עניתי לה שאני רוצה אך לא יכול כי אני שומר שבת", הוא נזכר, "לא ביקשתי דבר, אבל הם היו פתוחים כל כך עד שבגללי החליטו להעביר את המפגשים לימי שישי. מה שמקרב את כולנו בקבוצה הם האהבה לרישום, ציור ופרגון. זה דבר שאין לו קשר לכלום, לא לימין, שמאל, דתיים או חילונים".

חבר קבוצה נוסף שנכח באירוע הוא נתן הלפרן, שעבר להתגורר בתל־אביב לפני כשנתיים וחצי. זמן קצר אחרי המעבר גילה את "אורבן סקצ'רס", ומאז הקבוצה הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. "מכר הפגיש אותי עם מרינה, מנהלת הקבוצה, ומאז אנחנו פועלים ביחד", הוא מספר. הלפרן, בשנות השישים לחייו, החל את הקריירה שלו כמאייר ובעשרים השנים האחרונות עובד כקרמיקאי ואת יצירותיו הוא מוכר בסטודיו שלו בנווה־צדק.

קסניה טופז (47), מאיירת שהצטרפה לקבוצה לפני חמש שנים, מספרת: "האתגר הוא לתפוס את הדמויות בתנועה. לפעמים רגע אחרי שציירתי מישהו הוא בדיוק קם ממקומו והולך, בלי לדעת שציירתי אותו, ולפעמים המצויר 'בורח' לנו באמצע השרבוט, ואנחנו מצטערים שלא הספקנו לתפוס אותו בפוזה שבה ישב. זה מאתגר ומשעשע, וגם ממכר. ציור מהתבוננות הוא שונה מאוד מכל ציור אחר. בעצם חזרתי למשהו שעשיתי עשרים שנה לפני כן, בזמן לימודי הציור שלי".

טופז גם מצביעה על שני טקסים חשובים שמייצרים מסגרת למפגשי השרבוט: "פרישת הציורים בסיום המפגש מדגימה מה כל אחד תפס מההתבוננות בסביבה, בסגנון המיוחד לו, וכך גם הצילום הקבוצתי שבו כל אחד אוחז בציור שלו, מה שנעשה גם בסימפוזיונים בינלאומיים רבי משתתפים של האורבן סקצ'רס.

"גם הקביעות של המפגשים מדי חודש משמעותית. הפעילות בקבוצה תרמה לי גם מבחינת ההנאה, וגם מקצועית – לומדים מהמפגש עם אמנים אחרים, וזו תחושה  טובה להיות חלק ממשהו ענק, שקורה בכל העולם.

"חשוב לציין שכל אחד יכול להשתתף במפגשים ולא צריך תעודה או ניסיון בתחום האיור על מנת להיות חלק מהקבוצה, וזה פותח מקום לכולם", אומרת טופז. "זה מה שיפה בכך, כי כל אחד מביא משהו משל עצמו. הרי ציירנו כולנו כשהיינו ילדים, אז למה פתאום הפסקנו? מותר לצייר לשם ההנאה עצמה, וזו בדיוק המסגרת שמאפשרת להכניס את הציור חזרה לחיים שלנו".

דנה אור (32), שנה בקבוצה, מספרת שהייתה "הציירת של הכיתה" בילדותה, וכיום היא תרפיסטית במוזיקה. היא מדגימה בדיוק את מה שאמרה טופז רגע קודם. "ציירתי מעט מאוד מאז ימי בית הספר, ותמיד חלמתי לשבת בחוץ ולצייר כמו האמנים שיושבים עם כן ציור מול הנוף או באמצע העיר, אבל התביישתי לצאת ולצייר כך, כי זה יומרני מדי, ומה יגידו כשיראו מה ציירתי.

"כשחברה סיפרה לי על הקבוצה, באתי למפגש ראשון, ונפתח לי חלון משמח בנשמה. הפתיע אותי לטובה היחס המקבל והתומך מצד החברים שהם ציירים מקצוענים. לומדים הרבה מהערות, מעיון בסקצ'בוקים של החברים האחרים, ונעים להיות חלק מפעילות אמנותית משותפת, אפילו שאני ממש לא ברמה של המומחים.

"ברור לכל המשתתפים שמותר לצייר כל אחד מהם, כך שהחברים משמשים גם מודלים נוחים לרישום, בנוסף לסביבה שאנחנו מתכנסים בה. כשאני משרבטת לבד בנסיעות, יש קצת תחושה של 'מים גנובים', כי אולי המצויר יגלה ויכעס. מה שברור, זה שנדבקתי בחיידק, ואני מוצאת את עצמי משרבטת את בני משפחתי ואת חבריי בבית ובכל מקום ורגע אפשריים, אפילו ברכבת", היא אומרת.
 

"אני ממש מחכה כל פעם להודעות על המפגש הבא, ואנחנו נשארים בקשר דרך עמוד הפייסבוק של Urban Sketchers Tel Aviv. אגב, אחד המפגשים שלנו נקבע לפי ביקור בארץ של חבר ב'אורבן סקצ'רס' מניו־זילנד. הוא הגיע עם אשתו למפגש שרבוט בשרונה, ציירנו יחד וכמובן השתתף איתנו בצילום החגיגי והמחויך שבסיום המפגש".

מיכאל זלטקין, בשנות השישים לחייו, פיזיקאי וממציא, עומד ומצייר על הטאבלט שלו רשמים מההופעה. מתברר שיש רעיון מאחורי העניין. "אני כמעט תמיד מצייר בעמידה, כמו בדיוני הנהלה ביפן. בישיבה יש לך רצון להמשיך לנוח ולהוסיף שטויות לציור".

זלטקין מעדיף רישום מהיר על טאבלט, ביד חופשית, עם עט מיוחד  ובאפליקציה מתאימה, על פני ציור על דף. "הציור בטאבלט הוא לכאורה לא מחייב, לא צריך לפרוש נייר וכלי רישום, אז זה פשוט יותר. הטאבלט גם זמין לי בכל מקום לשרבוט, אפילו ברמזור". תערוכת רישומי טאבלט שלו הוצגה לאחרונה בהרצליה.

מה משך אתכם דווקא בקבוצה הזו?
"הציור המהיר מהתבוננות מאפשר לי להביט על המציאות כפי שהיא ללא זמן לפרשנות שכלתנית. זה מה שמשך אותי להצטרף לקבוצה", אומר זלטקין.

דטנר: "אני אוהב לצייר את הסביבה שבה אני חי, אבל רוב הזמן עושה את זה לבד. פעם בחודש, בפגישות, אני מחליף אינפורמציה מקצועית, מתבונן על אנשים אחרים עובדים. פעם יצאתי מהבית שלי לסטודיו שלי ולא הייתי רואה אנשים אחרים. היום בזכות הקבוצה זה שונה".

הלפרן: "הציור ברחוב טרי מאוד, מציירים אותו בזמן אמת, אתה לא יושב בבית ומצייר מהזיכרון. צריך לעבוד מהר מאוד ובטכניקות זריזות במיוחד. כל ציור לוקח בערך חמש דקות ולאחר מכן עוברים לציור הבא. יש תופעות מעניינות בתל־אביב, אנשים, בתי קפה, ים ועוד. זאת עיר של מהגרים בעצם, יש בה כל מיני טיפוסים מרתקים".

גם לפן החברתי יש משמעות עבור הלפרן: "תמיד עניין אותי להיות עם אנשים, בעיקר עם כאלו שמציירים. מעניין אותי להיות בחברת אנשים יצירתיים, ובנוסף הקבוצה נותנת לי מסגרת".

התערוכה הראשונה של ה"אורבן סקצ'רס" הישראלים נערכה במסגרת שבוע האיור הראשון של תל־אביב, בבית העיצוב "קסטיאל". "זו הייתה תערוכה שסקרה כל מיני נקודות גיאוגרפיות בתל־אביב", מספרת גרצ'אניק, "לקחנו חלק גם בשבוע האיור השני של תל־אביב, באוקטובר האחרון. לתערוכה שהצגנו נתנו את השם Sketch it & Love It והיא שיקפה את החיים ברשת בתי הקפה 'Loveat'".

"כעשרים תערוכות הוצגו בשבוע האיור האחרון שארגנה עיריית תל־אביב, ואורבן סקצ'רס הייתה אחת הקבוצות שהשתתפו בו", מספר נתן הלפרן, "ציירנו את החיים של בית הקפה מבפנים ומבחוץ. ישבנו שם שעות. כאשר מגיעים למקום יותר מפעם־פעמיים זה כבר יוצר אינטראקציה שונה בין המצייר למצויר.
 

"גם את המפגשים של הקבוצה קבענו מספר חודשים כל פעם בסניף אחר של הרשת, לשקף גם  את הסביבה ואת המקום המעט שונה. את העבודות שלנו הצגנו בתוך בית הקפה במשך כחודש ימים. גם השנה נשתתף בשבוע האיור ועכשיו אנחנו עובדים על התערוכה שתיערך בספטמבר".

פרויקט אחר שהקבוצה לקחה בו חלק היה כאשר הוזמנו לכנס של מגזין בשם "הפנקס", בנושא ספרות ואיור לילדים, ובו ציירו את המשתתפים והמרצים. כשהאירוע תם, הוצגו התוצאות במיני־תערוכה.

לאחרונה החלו חברי הקבוצה להציג עבודות שלהם גם בתערוכה מתחלפת בשם "אורבן איי", ביפו. האוצרת היא האמנית אורנה מרטון, חברת הקבוצה, שגם בתה נעמי בת ה־12 מצטרפת מדי פעם למפגשים ומפליאה לצייר.

גרצ'אניק מספרת על תהליך החשיבה לקראת גיבוש הנושא לפרויקט השנתי. "חשבנו על כל מיני רעיונות, למשל לפנות לקבוצת מחול ולהציע שנהיה ה'כתבים' שלה בכך שנציג תערוכה על הפעילויות שלה", היא משתפת.

"עלה גם רעיון לחבור להרכב מוזיקלי. למעשה, מה שמעניין אותנו באמת זה לתפוס דברים תוך כדי תנועה. לבסוף הקונספט שנבחר עבור התערוכה החדשה של הקבוצה במסגרת שבוע האיור הבא של תל־אביב הוא יומן מסע - חברי הקבוצה יכינו יומני מסע ויזואליים שיספרו על המסעות היומיומיים שלהם, למקומות קרובים לביתם וללבם ולאו דווקא למקומות רחוקים ואקזוטיים".

שאלנו את ראובן דטנר במה שונה לדעתו אמנות רחוב מאמנות שמציירים בבית. "בדרך כלל אני מצייר ציורי שמן, אז אני מתכנן ובונה את הציור, לעומת אמנות רחוב שהיא מיידית", אומר דטנר, "אתה מעביר לנייר את מה שאתה רואה באותו הרגע. חלק מחברי הקבוצה מציירים אנשים, אבל אני מתחבר יותר לציורי נוף. הכי משמח אותי לראות בקבוצה אהבת אמנות, זאת אמנות לשמה".
 

מה התגובות שאתם מקבלים מהסביבה כשאתם נפגשים ומציירים ברחוב?
גרצ'אניק: "הפעילות שלנו מזמינה אינטראקציה עם אנשים, הם מרגישים בנוח לשאול, לגשת ולהתעניין. הרוב הגדול של התגובות חיוביות, אנשים מביעים התלהבות ושואלים אם אפשר להצטרף, וזה חלק מהעניין".

הלפרן מסכים עם גרצ'אניק: "ברוב המקרים התגובות טובות. אנחנו מציירים אנשים והם מאוד מודעים לכך. הם רוצים להיראות טוב, כי הם נושא לציור, גיבורים לרגע".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg