ראשי » סגנון » מגזין

אין זו אגדה: גיבורי דיסני עוברים מהפיכה

נסיכה שכבר לא מחכה לאביר על הסוס הלבן, בעלי חיים שנלחמים על זכויותיהם וילדה שמתמודדת עם דיכאון. אולפני האנימציה משאירים מאחור את האושר והעושר ויוצרים אגדות מודרניות בועטות. האם המהפכה שעל המרקע מצליחה לחלחל לתודעת הילדים?

כשבאז שנות אור מגיע לסלסילת הצעצועים עם הכפתורים החדישים שלו, האורות והצפצופים, וודי השריף לא אוהב את זה. בתור הקאובוי הוותיק על המדף, רודן ושתלטן, הוא מחליט להעיף את באז לכל הרוחות. בלי לחשוב פעמיים, הוא תופס אותו וזורק אותו מהחלון. כשחבריו הצעצועים נרעשים הוא מנסה להיתמם, אך הם מתחילים למרוד במרותו.

עוד כותרות ב-nrg:
- "אנשים מדממים, אני רואה מישהו שוכב"
- אבו מאזן הוציא הודעת גינוי מרומזת לפיגוע
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

   
 
"זה היה סיפור עם הדמויות הכי לא שמחות והכי מרושעות", סיפר מאוחר יותר ג'ון לסטר, אחד מכותבי הגרסה הראשונה והכושלת של "צעצוע של סיפור" שנגנזה מיד. הקאובוי של פיקסאר התחיל כדמות כל כך לא מוצלחת, שאפילו טום הנקס, השחקן שדיבב אותו, אמר עליו באחת ההקלטות הראשונות: "הבחור הזה פשוט אידיוט".

20 שנה אחרי ההקרנה של הסקיצה המביכה שכמעט הכשילה את שיתוף הפעולה בין פיקסאר ודיסני, קשה לדמיין את השריף האהוב כנבזי. בגרסתו המשופרת ובתהליך שעבר בשני סרטי ההמשך הוא שינה את עורו והפך לדמות חביבה, שמנהלת מאבק פנימי נגד החשדנות והקנאה בצעצוע החדש והמשוכלל. ובזמן ששני הצעצועים מנסים לגשר בין החדש והישן, החלו להתמזג גם דיסני ופיקסאר - יצרנית סרטי הילדים הוותיקה ולהטוטנית האנימציה הצעירה.

מאז שהתאחדו ב-2006, ממשיכות השתיים ללהטט בין האגדות המסורתיות ובין מסרים שתואמים את רוח התקופה, לצד מתחרות נוספות בעולם הילדים. בזמן שחלף עלתה למסך הנסיכה האפרו-אמריקאית הראשונה, סרטי ילדים כבר צוחקים על אשליית האהבה ממבט ראשון שבעבר התרפקו עליה, הקהילה הגאה מתעקשת שהנסיכה אלזה היא לסבית ואפילו זכויות בעלי חיים נכנסות לעלילה המונפשת.
 
"הסרט האחרון מבית היוצר שלהם, זוטרופוליס, הולך כמה שלבים קדימה ועוסק בנושאים שסרטי אנימציה לא עסקו בהם בעבר: פמיניזם, גזענות, פרופיילינג, אלימות משטרתית, פחד מטרור", מתאר יוני שלמון, ראש המחלקה לאנימציה במכללה לאמנות "מנשר". אך בעת שהדמויות מסייעות למרק גם את מצפונן של יצרניות הסרטים המצוירים, כדאי לבחון - האם השינוי במסרים של סרטי ילדים באמת מהפכני עד כדי כך?

שלוש שנים אחרי צאתו של "לשבור את הקרח", הוא נחשב להצלחה בקנה מידה שלא נראה כמותו. הנסיכה אלזה הצליחה להפתיע גם את אולפני דיסני עצמם, שלא שיערו שהסרט ייכנס בדלת הראשית של המותג החזק והרווחי ביותר שלהם: הנסיכות. אבל אם בעבר היו הנסיכות של דיסני שכפול מדויק האחת של האחרת - לבנות, בלונדיניות דקיקות וזקוקות לנסיך שיציל אותן - עם השנים הן פורצות את הגבולות ואפילו עסוקות בגלוי ברצון למרוד בגורלן.



"לשבור את הקרח", שנכתב ובוים ב-2013 על ידי ג'ניפר לי - האישה הראשונה שניהלה סרט באולפני דיסני אי פעם - הוא סיפור על נסיכה שיש לה כוח מקפיא בקצות האצבעות. לאחר שבילדותה נכלאה בשל כוחה המאיים, היא מחליטה לצאת מהארמון הישן ולבנות ארמון של קרח משלה.

"בחורה שמשתחררת מכבלי החברה": השיר 'let it go'

 

  
"השיר המפורסם 'let it go' מספר על בחורה שמשתחררת מכבלי החברה, משחררת את הכוח שלה", מסבירה ד"ר שירי רזניק, פסיכולוגית חברתית ומרצה באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. "היא הייתה צריכה לצאת החוצה ולהתרחק, אבל היא חוזרת לממלכה והופכת למלכה יחידה, אין מלך לצדה".

אחותה של אלזה, אנה, יוצאת למסע אחרי מלכת הקרח ומחזירה אותה לארמון. בדרך, אנה מוותרת על הנסיך ומגלה שכדי להתאהב באמת צריך להכיר מישהו לעומק. "יש כאן אחווה נשית בין האחיות, סוף-סוף הישועה לא מגיעה עם הנסיך", ממשיכה רזניק, שחקרה את השפעות המדיה על התפיסות הרומנטיות של ילדים. "דיסני שוברים את המיתוס של אהבה ממבט ראשון, מיתוס שהם עצמם חינכו אליו במשך שנים".

"לשבור את הקרח" מצטרף לכמה ניסיונות קודמים למתוח את דמות הנסיכה. לא תמיד זה מצליח. "אמיצה" מבית פיקסאר הוא דוגמה לסרט שמקבל שבחים במחלקה למגדר, אך לא עובר את מבחן הקהל. "התסריטאית והבמאית ברנדה צ'פמן יצרה את אמיצה מתוך מודעות מוחלטת לרצון לראות נסיכה אחרת, פמיניסטית", מספרת רזניק. "היא רצתה להביא משהו אחר באופן אידיאולוגי, אבל פוטרה באמצע תהליך העבודה".

מרידה, הגיבורה של "אמיצה", שעלתה למסך ב-2012, היא נערה בעלת רעמת תלתלים כתומה, שמצטיינת בחץ וקשת, מנצחת את כל המתחרים על לבה ומורדת בהוריה שמתעקשים להפוך אותה לנסיכת דיסני קלאסית. "היא אפילו אומרת משפט כמו 'אני מתה מרעב', כשאף נסיכה של דיסני לא הביעה מעולם משהו כזה, רק דמויות גבריות אוכלות", מציינת רזניק. "היא גם קורעת את המחוך שאמא שלה הלבישה עליה".

אבל חשוב לזכור: בכל המודלים הניסיוניים של דיסני, בכללם גם הגרסה המשודרגת של רפונזל, שבורחת מהמגדל בכוחות עצמה - הנסיכות ממשיכות להתהדר במותניים צרים, עיניים גדולות ושיער גולש. "בסוף מגיע פורים ובנות רוצות להתחפש לאלזה לא כי היא נחושה ואמיצה, אלא בגלל איך שהיא נראית", מזכירה ד"ר רזניק. "ההבדל החיצוני בין אלזה לסינדרלה הוא אפסי. שוב הרזון, שוב הנצנצים על השמלה. אנחנו נותרות עם חצי מהשינוי ביד ועם נסיכות שהראש שלהן גדול פי שניים מהמותן".

במובן הזה, אלזה מ-2013 היא מודל מיושן להפליא, בייחוד כשנזכרים בפיונה מ"שרק" של "דרימוורקס" - הסרט שצחק על דיסני ואגדות הילדים עוד ב-2001 והיה להצלחה מסחררת. הנסיכה היפה, שהתביישה בכך שהיא הופכת לירוקה ומגעילה בלילות, גילתה שהכישוף שיסתיים בנשיקה לא יהפוך אותה ליפה גם עם רדת החמה, אלא להפך - ישאיר אותה ירוקה ושמנמנה גם בימים. פיונה ושרק המפלץ שלצדה חיים אמנם באושר ועושר, כמו באגדות המסורתיות, אך מרוצים מצורתם המפלצתית שמאפשרת לשניהם להמשיך ולהתפלש בבוץ.  
 

המהפכנות של אלזה מצליחה להגיע למחוזות שסרטי ילדים עדיין לא פרצו, כשהקהילה הגאה מנסה להוציא את הנסיכה מהארון. הרמזים שמצאו חברי הקהילה למיניותה הם דלים למדי - היעדר כל סיפור רומנטי בחייה וקשר אינטימי עם אחותה - אך זה הספיק כדי להפעיל לחץ על דיסני להכיר בה כלסבית לקראת שבוע הגאווה.

ובזמן שהאולפנים שמרו על שתיקה, הקהילה סימנה את היעד הבא - "מוצאים את דורי", סרט ההמשך של "מוצאים את נמו". רצף קצרצר של פריימים נטע בקרבה את התקווה כי מהאקווריום הזה תפרוץ הדמות הגאה המוצהרת הראשונה.

הנסיכות החדשות, אם כך, לא בועטות רק באופיין הכנוע, אלא גם במודל ההתאהבות הוותיק. זה החל כבר בראשית ימיה של חברת דיסני, כאשר האולפנים ערכו שינוי באגדות מסורתיות. למשל, אגדות האחים גרים, שעליהן התבססו סרטי דיסני הקלאסיים, נאלצו לעבור שינוי בשל נטייתן להפחיד ילדים כדי לחנכם. "בעמי ותמי למשל, ילדים מבינים בדרך אכזרית שאם נהיה גרגרנים נקבל עונש", מסבירה רזניק, "אבל כשדיסני השתלט על עולם האגדות, המאפיינים האלימים הוצאו החוצה ובמקומן קיבלנו שקיעות וחתונות".

כשחברת האנימציה פיקסאר נרכשה על ידי דיסני ב-2006, חל הערעור המשמעותי ביותר על הרומנטיקה. "השינוי הדרמטי ביותר שהביאה פיקסאר הוא הימנעות מסיפורי אהבה", מסביר שלמון. "הדגש הוא לא על זוגיות אלא על חברות. אם פעם משאת הלב הייתה להשיג אהבה, מה שחשוב בעיני פיקסאר זה המימוש העצמי שלי והחברים שלי. כבר מ'צעצוע של סיפור' הזוגיות הוקרבה - לוודי אין אישה או קשר רומנטי ממושך אלא אהובה לא מחייבת. אפשר לראות הרס של התא המשפחתי, ובמקומו אג'נדה שמקדמת את העבודה וההצלחה המקצועית, שהיא ערך שנכנס הרבה יותר חזק".

   

הקהילה הגאה חוגגת: הטריילר של מוצאים את דורי

 

בעיני ד"ר שי רודין, חוקר ספרות ילדים וביבליותרפיה במכללה האקדמית לחינוך גורדון, השינוי חל בין היתר בהכרה בכך שלכל סרט לילדים, יש צופה מבוגר ברקע - וכדאי שגם הוא יהיה מרוצה: "לסרטים יש שני נמענים, מבוגר וילד, לכן רואים חלחול של תֵמות מעולם המבוגרים לעולם הילדים".

גם להרס התא המשפחתי יש מקורות עתיקים בסרטי הילדים. רפרוף על הלהיטים הגדולים ביותר מראה שכמעט תמיד הכותבים מעלימים את אמו של הגיבור או הגיבורה. כך קורה בשלגיה, אלדין, סינדרלה, פוקהונטס, ואפילו אמא של נמו נעדרת.

"אצל מי מתחנכות נסיכות דיסני?" שואלת שירה ריכטר, אמנית רב-תחומית, שמרצה על מעמד האמא בהקשר פוליטי וחברתי, בין היתר בסרטי ילדים. "הורגים את האמא כמעט באופן סיסטמטי. או שהיא בכלל לא קיימת. למעשה, רוצים להוציא את הגיבור לעצמאות והדרך היחידה היא להפוך אותו ליתום. אבל כשאין אמא זו טרגדיה. זה מלמד את הילד או הילדה שאין יכולת לפתח מערכת יחסים עם אמא. אנחנו כולנו יוצאים מתוך גוף של אישה, זה הקשר הכי משמעותי שיש לנו. המחיקה שלה יוצרת מעגל הרסני".
 
בעיני שלמון, גם אם העלמת האם היא בעלת שורשים, הסרטים העכשוויים מרחמים פחות על הילדים. "מאז ומתמיד האם לא הייתה קיימת, אבל עכשיו ממש רואים למה, יש יותר נוכחות של הורים מתים, המון משפחות מפורקות", הוא אומר.

חשיפת הילדים לחומרים קשים יותר לעיכול ומתקדמים מבחינה פסיכולוגית, ניכרת גם ב"הקול בראש" מ-2015, שנכנס למוחה ולרגשותיה של ילדה בשם ריילי, שמתקשה במעבר לשכונה חדשה. "להראות לילד מה מתחולל בתודעתה של ילדה בדיכאון זה משהו חדש. אלו דברים שהיו תמיד ברמת הסאבטקסט ועכשיו עלו לרמה המוצהרת של הסרטים", מסביר ד"ר רודין, שמתמחה בספרות ילדים. "זה סיפור על התפתחות של דיכאון ושלבי היציאה ממנו. הוא בא להראות שחוסר האיזון הנפשי הוא בסדר, לא צריך לפחד ממנו. אין לנו כבר את פלקט הילד בדיסני ובספרות, שהוא תמיד צריך להיות בובה שמחה".

הסרט מסמל בעיניו גם את ניתוץ הסוף הרומנטי המושלם, וצעד נוסף בכיוון ריאליסטי. "הסרט נגמר כשהילדה מבקשת עזרה ומתחילה להכיר בזה שמשהו לא בסדר במה שקורה לה. אבל היא לא נהייתה מסמר הכיתה או משיגה חבר, היא אפילו לא החלימה לגמרי", מציין רודין. "ההפי-אנד עובר תהליך של שינוי היסטורי". 

בסרט "הנסיכה והצפרדע", בלט צעד דרמטי נוסף: הגיבורה טיאנה היא הנסיכה האפרו-אמריקאית הראשונה. אמנם עוד לפניה פגשנו את מולאן, אלדין ופוקהונטס, גיבורים מעולמות רחוקים, אך רק ב-2009 התייחסו בדיסני לתרבות השחורה. "זה זמן פוליטיקלי קורקט במיוחד, זמן מצוין לייצג את התרבות האפרו-אמריקאית, כשאובמה בשלטון", מסבירה ד"ר רזניק.

אך גם הניסיון הזה העלה הרבה ביקורת. "טיאנה היא לא נסיכה, היא גיבורה ממעמד הפועלים", מסבירה רזניק, "החלום שלה הוא להקים מסעדה ולא לחיות בארמון. היא תגיש אוכל לאחרים, זה ההפי-אנד שלה. מבקרים אחרים אמרו, 'אם היא שחורה אנחנו רוצים לראות את זה, אבל רוב הסרט היא צפרדע'. אנשים טענו שיש יותר ירוק משחור".

הסרט הבא של דיסני, שצפוי לצאת בסוף השנה, הוא המשך ישיר של הקו הזה. הוא עוקב אחרי מואנה, נערה כהת עור ובעלת תלתלים שחורים, בת התרבות הפולינזית, שחיה על אי יפהפה. היא פוגשת את מאווי, אל שמן ומקועקע, שמוכר גם מהמיתולוגיה הפולינזית העתיקה.
 

הסימנים למאמץ לייצג תרבויות שונות בולטים בהצהרות הרשמיות בתקשורת מצד דיסני. כך למשל, בסדרת הילדים המצוירת החדשה "משמר האריות", שמבוססת על מלך האריות, קיון האריה הצעיר מערער על המסורת המקובלת ומגייס צוות שאינו מורכב רק מאריות אלא מבעלי חיים שונים. "הצגתו של קיון כאריה הנחוש לממש את הערכים שהוא מאמין בהם מעבירה מסר חזק על קבלת האחר וגיוון", מסרה ננסי קנטר, מנכ"לית Disney Junior Worldwide, ערוץ אנימציה של דיסני לילדים, שנקנה גם על ידי yes.

את הלקח הזה למדו אולי מאלדין, שעורר עם יציאתו לאקרנים זעם בקרב הקהל הערבי, שאף יצא בהפגנות בארצות-הברית בטענה שהוא גזעני. "כולן רקדניות בטן ויש רעש בשוק, יסמין ואלדין הם היחידים שמדברים אנגלית ללא מבטא ערבי", מפרטת ד"ר רזניק, "הדמויות הרעות הן מאוד ערביות, והטובות אמריקאיות. אפילו השלטים בשוק כתובים בג'יבריש עם אותיות מסולסלות ולא בערבית באמת. היום דיסני לא היו מעזים להוציא סרט כזה".

אבל ההתקדמות של דיסני לא נוגעת רק לענייני מגדר ואתניות. גם היחס לבעלי החיים מקבל היום באולפנים טיפול מחודש. פעילי זכויות בעלי חיים מציינים סרטים כמו "מוצאים את נמו" ו"מרד התרנגולים", כסימן לשינוי. "בנמו עוסקים בציד ובלכידה של דגי בר. זה כמעט סרט תיעודי, על דג שנלקח לאקווריום", אומר אריאל צבל, חוקר יחסי אדם חיה. "הוא מציג קונפליקט ממשי בין בני אדם לדגים, בין קורבנות התעשייה לבין אנשים שאדישים לחלוטין ביחס אליהם. יש מסר ברור שמועבר לילדים, ביקורת חריפה ולא מרומזת".

אך באופן אבסורדי, ההזדהות עם נמו וסבלו יצרה דווקא את האפקט ההפוך. במקום שילדים ימנעו מהוריהם לקנות דגי נוי באקווריומים - חלה בשנה שלאחר צאת הסרט עלייה דרמטית במכירות של דגי הליצן. כל ילד רצה את נמו בבית.

העיסוק בפגיעת בני האדם בבעלי חיים מוכר עוד מהסרט במבי, עם הסצנה הטראומטית של רצח אמו האיילה על ידי ציידים. "במבי נתן היבט מסוים של ביקורת שהייתה קיימת כבר בזמנו על ציד למטרות בידור", מציין צבל.
 

"מרד התרנגולים" מבית היוצר של ארדמן ודרימוורקס משנת 2000, עסק בנושא רגיש אף יותר, כשהתרנגולות שבויות בלולים כמו במחנה עצורים, על מנת שיספקו ביצים. "הם נכנסו באופן חריג מאוד לתחום תעשיית בעלי חיים, שכמעט אף אחד לא יכול היה לגעת בו. זה סרט יוצא מן הכלל מצד היכולת שלו לעורר אמפתיה לחיות המשק, הוא מראה את החרדה שלהן מפני ההרג החקלאי".

הכוונות שלהם היו לבקר את התעשייה ולעודד שינוי?
"מי שיצרו את מרד התרנגולים הם לא צמחונים שבאו לשכנע בצמחונות, הם פשוט באו לעשות סרט טוב. הם היו צריכים מודעות בסיסית למצוקה של חיות, להיכנס לראש של הקורבנות במובן מסוים, וזה לא עניין של מה בכך. אבל משהו מתפספס כשהתרנגולים המורדים בונים מטוס. 
זו מעין חותמת: זה בסך הכול סיפור בדיוני".

השאלה הגדולה יותר שצריכה להישאל לאור כל התהליכים הללו, היא עד כמה משפיעים סרטי הילדים על תודעתם של צופיהם. "הקולנוע הוא אחד מהמודלים היותר רציניים לחיקוי, לפחות עבורי כילדה", מציינת האמנית ריכטר.

גם ג'וי בנטוב, פסיכולוגית ילדים, מסכימה: "זה העולם של הילדים, מרחב מאוד חשוב ומשמעותי לעיבוד רגשי עבורם. למשל, אם שואלים איך לספר לילד על ניתוח שהוא צריך לעבור או על אח חדש, סיפור זה מה שמדבר אליהם, זה מקור ההזדהות העיקרי שלהם".

בעיניה, אין ספק שילדים מחקים את הגיבורים שהם רואים על המסך: "מחקרים הראו שדמות של גיבור חיובי שהוא גם תוקפני, משפיעה מאוד על ההתנהגות של ילדים. הם נולדים עם מידה של תוקפנות, ומעניין אותם לפעמים לחקות ולהתחפש גם לרע בסיפור. ההזדהות היא לכמה כיוונים".

ד"ר רזניק, שעסקה במחקרה בהשפעת הסרטים על האופן שבו ילדים תופסים רומנטיקה, מצביעה על ההשפעה הברורה שיש לסרטים. במחקר שערכה ב-2008, היא ביקשה מ-77 ילדות לכתוב סיפור אהבה מופלא, והתוצאות לא הותירו מקום לספק. "היה מעניין לראות את עקבות המדיה בסיפורים", היא מתארת. "חלקן תיארו למשל חתונה 'יפה כמו בסרט היפה והחיה'. אפילו ברמה הלשונית היו ביטויים כמו 'היה היה פעם' ו'הם חיו באושר ועושר'".
 

 
עם זאת, לדבריה של רזניק, גם לחינוך שקיבלו הילדות הייתה משמעות. "מצאתי שהסיפורים הכי מהפכניים באו מאזור הפריפריה, בניגוד לציפיות", היא מספרת, "הדמות הנשית בסיפור שלהן יצרה את הקשר, לא פחדה ללכת אחרי הלב שלה. יש לזה כל מיני הסברים, הרי למי יש מוטיבציה ליצור שינוי? למה לא להישאר במודל הנסיכה כשהכול מגיע לי בכפית של כסף? אחת הבנות מהפריפריה אמרה לי: 'הבנתי שאין מה לחכות למשיח, אם את רוצה משהו את צריכה לעבוד בשבילו'. זו ילדה שפרצה את המודל של דיסני".

המרואיינים מסכימים כולם שיש צורך בתיווך של ההורים על מנת להעמיק את התכנים בסרט, גם כדי להתמודד עם קושי וכאב. "טיפלתי בילדה בת שש שראתה את מלך האריות ונבהלה נורא כשהאב מת", מספרת בנטוב. "ההורים מצאו את עצמם במצב שהם לא יודעים איך להסביר לה את זה. לכן, תיווך ההורים חשוב".

אבל ההורים הם לא רק מתווכים, ופעמים רבות הם חשים בעצמם חיבור רגשי לסרטים המצוירים. "אנחנו חייבים סיפורים, זה לא קשור לאג'נדה", קובעת ריכטר, "כשאת רואה מישהי אחרת שעוברת דברים קשים ומתמודדת עם דברים דומים לאלו שאת מתמודדת איתם, את יכולה גם לבכות, כי זו לא את. זה מזכך. הסיפורים הנכונים פשוט נותנים לנו חותמת, כמו קבלה. אישור שאת בסדר, את אדם, את נורמלית".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg