ראשי » סגנון » מגזין

מהימים ההם לזמן הזה: תולדות הדפוס היהודי

כיצד אימצו היהודים את הדפוס, מי המציא את כתב רש"י (רמז: לא רש"י) ומדוע ספרים עבריים נשמרו הכי טוב בידי נוצרים? מסע בעקבות הכתב העברי המודפס

שבוע הספר העברי שנפתח השבוע הוא הזדמנות להיזכר בימיו הראשונים של הספר העברי המודפס. עדויות מצביעות על כך שהיו יהודים שעסקו בהטבעת אותיות דפוס כבר במאה ה-14, לפני מהפכת הדפוס של יוהן גוטנברג, אבל הניסיונות הללו לא הבשילו להדפסה המונית של ספרים.

עוד כותרות ב-nrg:
- מקורב לאבו מאזן ניסה להקים מפלגה בישראל
- אובמה יוצא מהארון בעוינותו לישראל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

המהפכה שהוביל גוטנברג במאה ה-15 בגרמניה חלחלה עד מהרה לתרבות היהודית, והשפיעה על פני הספרות העברית מאז ועד היום. "יהודים היו שוליות בסדנת הדפוס של גוטנברג, וברגע שהם הבינו את הרעיון הם הלכו למקומות אחרים ושכפלו את הטכנולוגיה", אומר ד"ר איתי תמרי, מומחה לכתב העברי המודפס מאוניברסיטת מינכן בגרמניה, המבקר בארץ לרגל סדרת הרצאות בספרייה הלאומית בירושלים.

התאמת טכנולוגיית הדפוס לאות העברית, אומר תמרי, הציבה אתגרים לא מעטים בפני ראשוני המדפיסים. "האות הלטינית היא האות הטיפוגרפית המושלמת ביותר: השונות של כל אות ואות בה היא אופטימלית, כך שאי אפשר להתבלבל בין אותיות שונות. בעברית, לעומת זאת, קל מאוד להתבלבל בין יו"'ד לו"ו ובין דל"ת לרי"ש, ולכן קשה הרבה יותר לעצב אותיות דפוס עבריות".

בתחילת דרכו של הדפוס העברי, אומר תמרי, ביקשו המדפיסים ליצור בקרב הקוראים את הרושם שמדובר בכתב יד. "כשיצאו הטלפונים הניידים הראשונים, המפתחים רצו להלהיב את הצרכנים ולגרום להם לחשוב שמדובר במשהו חדש לגמרי. הדפסים הראשונים, לעומת זאת, רצו שהקורא ההדיוט לא יוכל להבדיל בין ספר מודפס ובין ספר שנכתב ביד.
 
רק כעבור שנים, במאה ה-16, מתחילות להתפתח אותיות דפוס שעומדות בפני עצמן, והן לא חיקוי של כתב יד. בהמשך, במאה ה-17, מתפתחת באמסטרדם אות דפוס שהייתה כל כך מוצלחת עד שניסו לחקות אותה בכתב יד, למשל בכתובות. בראשית ימי הדפוס יש כל הזמן מבט מצד לצד: המדפיסים ניזונים מכתבי יד, ומי שמייצר כתבי יד מחפש השראה באותיות הדפוס".

ההמצאה של גוטנברג פרשה כנפיים במהירות. בראשית ימי הדפוס נדפסו כ-30 אלף ספרים, הידועים כיום בשם "דפוסי עריסה". מתוכם, ידוע על כ-140 ספרים בשפה העברית. כמעט מאה מהם נמצאים כיום ברשותה של הספרייה הלאומית.

"ראשית ימיו של הדפוס העברי היא עדיין סוד גדול", אומר תמרי. "בתקופה ההיא לספרים עדיין לא היה שער כמו שנהוג בימינו, ולכן קשה לדעת מתי בדיוק הודפסו הספרים. את כל המידע שאפשר לשאוב על הספרים אנחנו מוצאים בסוף הספר, בעמוד שנקרא קולופון, או התנצלות המגיה".
 

הקולופון, אחרית הדבר המעוטרת שמופיעה בספרים מימי ראשית הדפוס, מלמדת אותנו על הספר הראשון המתוארך המודפס בשפה העברית - פירוש רש"י לתורה, שהודפס ב-1475. המדפיס, יהודי ספרדי שהתגורר בדרום איטליה, רצה ליצור הפרדה ברורה בין הפסוקים המקראיים ובין הפירוש הימי-ביניימי, ולכן הדפיס את הפירוש באותיות יהודיות-ספרדיות שהיו מבוססות על כתב ידו שלו, ושהתקבעו עד היום ככתב רש"י.

סיפורו של כתב רש"י, המוכר בוודאי לכל מי שהקשיב למורה לתנ"ך ולמנטרה המוכרת שלפיה "רש"י לא כתב בכתב רש"י", הוא רק דוגמה אחת להשפעתם של דפוסי העריסה הקדומים על התרבות היהודית לאורך הדורות.

תחום אחר שהתקבע בימי ראשית הדפוס העברי הוא צורתם של הדפים. "התרבות היהודית היא קצת מוזרה. אם נכנסים לחדר מלא ספרים, אפשר לדעת רק על פי מבט אחד באילו ספרים מדובר - ספרות קודש, ספרות תלמודית או ספרות אחרת - בלי לקרוא אפילו מילה אחת. צורת הספר והדף מסגירה מיד מהו הספר. זו חלוקה שלא קיימת בשום תרבות אחרת", אומר תמרי. "הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא התלמוד - מספיק להציץ בצורת הדף כדי לדעת שמדובר בדף תלמודי.

"במסגרת המחקר שלי אני רוצה להתנתק לרגע מהמשמעות של המילים, ולהתייחס רק לצורת הדף: נראה לנו לפעמים שהצורה של התלמוד נשארה קפואה לאורך הדורות, אבל זה לא נכון. הצורה של התלמוד מתחדשת כל הזמן, כי נוספים עוד ועוד פירושים, וכמובן שכל אחד מהם רוצה להיות בדף המרכזי, ולא להידחק מחוצה לו.

"המצב הזה דורש להמציא פתרונות יצירתיים כל הזמן - עם פונטים חדשים שמאפשרים להבדיל בין פירוש לפירוש, או עם יותר ויותר קיצורים וראשי תיבות שנועדו לקצר את הפירושים הישנים כדי לפנות מקום לחדשים. מרתק לראות איך במשך השנים המדפיסים היהודים הצליחו לדחוס עוד ועוד חומר בכל כך מעט מקום. להערכתי, רק בתרבות היהודית קיים כזה מאבק - להכניס יותר משמעות בפחות חומר".
 
לדברי תמרי, צורת הדף התלמודית, שקשה לדמיין היום את ארון הספרים היהודי בלעדיה, אינה המצאה יהודית. "צורה דומה הייתה מקובלת כבר במאה ה-13 בספרות המקצועית של החוקה הקתולית. אנשי החוק השתמשו בכפולות עמודים של שני טורים, שמסביבם נכתבו כל הדיונים הקודמים עם ההחלטות והפרשנות. משפחת שונצינו - מראשוני המדפיסים בעברית - ראו בסביבתם את ספרי החוקים האלה, והחליטו לאמץ את הצורה אל התלמוד שלנו.

"הם בעצם היו הראשונים שהדפיסו מסכתות שלמות של התלמוד, במאה ה-15. היו לפני כן כמה ניסיונות מוקדמים יותר להדפיס את התלמוד בספרד ובפורטוגל, אבל מלבד כמה עמודים שהוחבאו בתוך כריכת ספר נוצרי לא נותר לנו מהם כמעט שום דבר, כי הם הושחתו בתקופת גירוש ספרד".

את צורת הדף שטבעו בני משפחת שונצינו אימץ שישים שנה מאוחר יותר דניאל בומברג, מדפיס נוצרי שחי בוונציה ושהדפיס לראשונה את התלמוד כולו במהדורה הידועה בשם ש"ס ונציה. כיום, אגב, נותרו רק 14 עותקים מהש"ס הוונציאני המקורי. אחד מהם נרכש רק לאחרונה בידי איש עסקים ניו-יורקי, בסכום של למעלה מתשעה מיליון דולר.

מאז המהפכה התלמודית של האחים שונצינו ועד ימינו לא נרשמו שינויים משמעותיים בצורתו של דף הגמרא. אפילו מהדורת התלמוד של הרב עדין שטיינזלץ, שחוללה מהפכה בצורת הדף התלמודי, זכתה בהמשך למהדורה נוספת השומרת על צורת הדף המסורתית. "זו עוד הוכחה לכך שהפורמט התלמודי המסורתי ממשיך להתחדש כל הזמן", אומר תמרי, שמחקרו מתמקד בספרייה הלאומית של בוואריה.

"לנוצרים תמיד הייתה תאווה להבין מה המקור של היהודים, מאיפה הגענו, ולכן, למשל, הם קנו סט שלם של תלמוד במהדורת בומברג. רוב הכרכים, אגב, בקושי נפתחו - כי הנוצרים לא למדו את התלמוד ברמה של מישהו שהופך בו והופך בו. ספרים עבריים שנמצאים בידיים לא-יהודית נשמרים בצורה הרבה יותר טובה, כי היהודים משתמשים בספר כדבר חי. הם שוחקים אותו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg