צער בעלי כלבים: המסע המתיש לאימוץ כלב
התחייבות שלא לגדל בחצר, התנגדות לטיפול על ידי ילדים וחוזה דרקוני שמאפשר ביקורי פתע - אלה רק חלק מהקשיים שהערימו ארגוני אימוץ הכלבים על אביטל אינדיג. למרות כל המכשולים, זה נגמר בסוף טוב
מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי מכלבים. אין לי מושג מה גרם לכך או מתי זה התחיל, אבל בתור ילדה תמיד לקחתי נשימה עמוקה בכל פעם שנקשתי על דלת בית חדש, חוששת שאשמע נביחה מן העבר השני. כשהייתי רואה כלב ברחוב הדופק היה מאיץ, ואני הייתי חוצה את הכביש, מתפללת שהוא לא יעקוב אחריי גם לשם. כשבגרתי הפוביה התמתנה וגם החיכוך שלי עם כלבים בלתי מוכרים הצטמצם למינימום האפשרי.
עוד כותרות:
- "תקלות קורות, התכנון בכל האתרים שלנו נבדק"
- "הרכבת אינה אויב העם. נבצע עבודות בשבת"
- בנו מקלטים לפליטים - והם לא באו
כמו בכל תכונה רעה או חולשה שקיימת בנו, גם אני הבטחתי לעצמי שלא אוריש אותה לילדיי. החלטתי שאתמודד עם הפחד הזה בדרך הכי טובה שיש - אאמץ כלב. זה נשמע רעיון טוב בתיאוריה, מה גם שבמשך שנים התגוררנו בדירות קטנות שסיפקו לי תירוץ אולטימטיבי לדחיית בואו של היצור הפרוותי והנבחן.
השנים עברו, עזבנו את הדירה השכורה בעיר הגדולה לטובת בית מרווח עם חצר, והם החלו לדרוש את שתמיד הובטח להם. כשהלחץ גבר לא נותרה לי ברירה, ובצר לי הצעתי להם עסקה שתכין אותם לאחריות הגדולה שמגיעה עם הטיפול האינטנסיבי בהולך על ארבע, ותקנה לי עוד קצת זמן. "אם אתם באמת רוצים כלב", המתקתי, "קודם תתאמנו על יבש. במשך חודש ימים אתם צריכים להוציא לטיול בשכונה תיק גב, פעמיים ביום, בוקר וערב. כשתסיימו את החודש - תקבלו כלב". מי אמר ספייק וניסוי הביצה מדגרסי?
בניסיון הראשון הם נשברו כעבור שלושה ימים, ואני זרחתי מאושר על התוכנית הגאונית. אך כעבור זמן מה, אחרי שחברים טובים שלנו אימצו גור מתוק להפליא, הם החליטו שהפעם הם הולכים על זה עד הסוף: חילקו ביניהם תורנויות (שבת בבוקר שווה לפעמיים ביום רגיל), ניהלו רישום מסודר ועמדו במשימה בכבוד לנוכח מבטיהם התמהים של השכנים. אשר יגורתי בא לי.
לו רק ידעתי כמה ארוכה עוד תהיה הדרך לבואו.
אחרי שהודענו לחברים ולמשפחה שאנחנו בעניין של כלב וקיבלנו שלל תגובות מעודדות יותר ופחות ("מה את צריכה ריח של כלבים ושערות בכל הבית?", "הוא יאכל לך את כל הנעליים", "את יודעת מה זה לחנך אותם לצרכים?"), עשינו חושבים והגענו למסקנה שגור הוא אולי הדבר הכי חמוד בעולם, אבל הספיק לנו לגמול את הילדים שלנו, תודה רבה. החלטנו ללכת על כלב בוגר (שנתיים פלוס) עם אופי רגוע, שמסתדר עם ילדים. מהר מאוד גילינו שקשה זיווגם של כלבים ובעלים לא פחות מאלו של בני אדם: כדאי לדעת מה רוצים, אסור להיות בררנים מדי, חשוב שתהיה כימיה טובה, ומעל הכול - צריך סייעתא דשמיא.
השאלה אם לקנות או לאמץ בכלל לא עלתה אצלנו לדיון. עם שתי גיסות אוהבות כלבים מושבעות, שקוראות לכלבות שלהן "הילדה שלי", ישנות איתן במיטה ומטיפות כבר שנים נגד סחר בכלבים, לא הייתה לנו אופציה אחרת מלבד אימוץ.
אז חיפשנו את יום האימוץ הקרוב לביתנו ומצאנו את הפנינג הכלבים של עמותת SOS, שמתקיים מדי יום שישי ברמת אביב. דביר בעלי העמיס את הילדים הנרגשים, ואני נשארתי בכוננות ווטסאפ בבית, מחכה לתמונות של מועמדים פוטנציאליים. כעבור שעה הוא שלח שתי אפשרויות שעברו את הקונצנזוס המשפחתי ואף אני נתתי את הסכמתי מרחוק. מה רבה הייתה הפתעתי כשזמן קצר לאחר מכן הם שבו בידיים ריקות.
"הם מוכנים למסור כלב רק במעמד שני ההורים", מיהר דביר להסביר למראה פניי ההמומות. "וכן, אמרתי להם שראית תמונה שלו, שאת מודעת למשמעות של טיפול בכלב ושאת מאשרת את האימוץ - אבל כלום לא עזר. את לא מבינה עד כמה האנשים שם הזויים".
שבוע לאחר מכן, עת התייצבנו שם שנית, הפעם בהרכב משפחתי מלא, נוכחתי לראות בדיוק למה הוא התכוון. המקום - כלומר, משרד בתוך המרכז המסחרי של רמת אביב - המה ורגש מכלבים וחתולים. פנינו למתנדבת של העמותה כדי שתסייע לנו בשידוך, אבל היא מיהרה לפסול כמעט כל כלב שילדיי ניגשו אליו.
"הכלב הזה לא מתאים לילדים", "הוא גדול מדי", "הוא קטן מדי", "הוא רגיל לישון במיטה עם הבעלים שלו". כשבסוף מצאה כלב שלדעתה יש סיכוי שיוכל להתאים לנו, הילדים מיהרו ללטף את בובי החמוד, והוא מצדו החל ללקק אותם ולכשכש בזנבו. הסתכלנו זה על זה בעיניים מאושרות ואמרנו - "אאוריקה!" כל שנותר הוא למלא את הטפסים מול מנהלת המרכז. דביר מיד הצביע עליי בגאווה: "הנה, כמו שביקשת - הבאנו גם את האמא. נשמח לספק לבובי בית חם ואוהב". "לא כל כך מהר", היא השיבה בחיוך ספקני. "אתם המשפחה מאריאל, נכון?"
"אהממ, אורנית", השבנו.
"כן, כן. אז מי עומד לטפל בכלב?"
"בעיקר הילדים, הסברנו להם כל מה שכרוך בעניין".
"ומה יקרה כשיימאס להם?"
"גם להכין שיעורי בית לפעמים נמאס להם, בשביל זה אנחנו כאן. כדי לפקח, לחנך ולגרום להם לעמוד בהתחייבות שלהם".
"בכל מקרה, ילד לא יכול להוציא כלב לטיול".
"ילד בכיתה ד', למה לא?"
"כי הכלב יכול לברוח, למשוך אותו לכביש. זו חיה מאוד לא צפויה".
"אבל ילדים בכל העולם מוציאים כלבים לטיול".
"זה אכן לא תקין. אגב, הבנתי שיש לכם בית עם חצר, זו בעיה".
"למה?"
"אתם מתכננים לגדל אותו בחצר? כי כלבים לא יכולים לגדול בחוץ בשום פנים ואופן".
"האמת שחשבנו שנזרום עם איך שהולך לנו ולו".
"כלבים לא 'זורמים', בטח שלא בחצר. הם צריכים להיות בתוך הבית שלהם עם הלהקה שלהם. שזה אתם, אם לא הבנתם".
"אוקיי, אז נגדל אותו בתוך הבית. אפשר לחתום על הטפסים?"
"רגע, הבית שלכם מוקף גדר?"
"עדיין לא, אבל אנחנו מתכננים לדאוג לזה ממש בקרוב".
"המילים 'ממש בקרוב' הן לא בלקסיקון שלנו. כבר שמעתי על הכלבים באריאל שכל הזמן בורחים מהחצרות שלהם"
"אנחנו גרים באורנית".
"כן, גם שם. בכל מקרה, אין על מה לדבר. כשתהיה לכם גדר תחזרו אלינו. שלום ולהתראות".
המומים ומושפלים יצאנו מהמקום, לא מאמינים ששוב נכשלנו במשימת האימוץ, בזמן שבחורה חביבה בדיוק חלפה על פנינו מחובקת עם הפודל החדש שלה. כן, אליבא ד-SOS המקום הטבעי ביותר לכלב הוא דירת סטודיו בגודל 20 מטר לצד רווקה תל-אביבית. משפחה עם בית וחצר? אתם הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לחברו הטוב של האדם.
אחרי שהבנו שמ-SOS לא תצמח הישועה, החלטנו לנסות עמותה אחרת. הרי לא ייתכן שבכולן סף ההיסטריה כל כך גבוה, ואולי זה בכלל היה עניין אישי של המנהלת. שמנו פעמינו לכלבייה של "תנו לחיות לחיות" בכפר רות. בניגוד לקלסטרופוביה שאחזה בנו ברמת אביב, כאן הגענו להאנגר גדול ומבודד ששוכן בינות שדות מצהיבים. אפילו וייז התקשה למצוא את המקום. נכנסנו, ולפי הנוהל הקבוע הילדים החלו לעבור בין הכלבים, ואנחנו נשארנו להתמודד עם הבירוקרטיה. "לפני הכול תתחילו למלא את השאלונים", הגיש לנו אחד המתנדבים חוברת עבת כרס. "אתה מתכוון לטופסי האימוץ?" שאלנו בניסיון להבין על מה הוא מדבר.
"טפסים? הו, אתם ממש עוד לא שם", הוא השיב בעודו מפנה אותנו אל עבר עמדה עם כיסאות ועטים. "כדאי שתתיישבו".
התחלנו לעבור במרץ דף-דף ולענות על שלל שאלות בנוגע למצבנו המשפחתי, הדרישות והציפיות שלנו, גישתנו החינוכית לכלבים ועוד ועוד. "אנחנו מאמצים כלב או תינוק?" דביר התבדח, וזכה למבטים מזרי אימה. אחרי שסיימנו למלא את השאלון העביר אותו המתנדב לאחראית, ולאחר כמה דקות היא הגיעה לשוחח איתנו.
"טוב, אז הבנתי שאתם מחפשים כלב בוגר בגודל קטן-בינוני, מחונך לצרכים ומסורס, שמסתדר טוב עם ילדים", היא פתחה.
"בדיוק כך", השבנו.
"אז צר לי, אבל אין לי כל כך מה להציע לכם. בגלל המרחבים שהכלבייה שלנו מאפשרת, רוב הכלבים שמגיעים אלינו הם כלבים גדולים מאוד".
"אבל מה לגבי כל הכלבים שיושבים שם", הצבעתי לעבר שורת כלובים ובהם כלבים בגדלים שונים.
"הם כולם גורים", השיבה.
"אוקיי, ואלו שבחצר?" הקשיתי.
"הם כולם כבר אומצו".
"ומה לגבי הכלב שפה לידינו?"
"הוא לא מסתדר עם ילדים. בכלל, ההתנהגות של הכלבים שמגיעים לפה מאוד לא צפויה, כי הם סגורים רוב היום בכלובים אז אי אפשר לדעת כלום על האופי שלהם. הם גם צריכים לעבור גמילה מחדש כי אצלנו הם עושים את צרכיהם לרוב בתוך הכלוב. הכי כדאי לכם לפנות למשפחות האומנה שלנו. הן מטפלות בכלבים שמועמדים לאימוץ עד למציאת משפחה מתאימה, ויוכלו לתת לכם מידע מפורט על כל כלב".
"טוב, אז את יודעת אולי על איזה מועמד ממשפחת אומנה שיוכל להתאים לנו?"
"תנו לי רגע לבדוק", היא השיבה, וחזרה כעבור רבע שעה. "יש איזו משפחה בצפון שאולי יש לה כלב שעונה לצרכים שלכם. זה הטלפון שלה".
"בצפון? אין משהו קרוב יותר לכאן?"
"כרגע לא".
התקשרנו למשפחת האומנה אך במהרה הבנו שהכלב אמנם מתאים למשפחה עם ילדים, "אבל לצערי לא לכזו עם תינוקות קטנים". נפרדנו מהאחראית, שלמראה הילדים המאוכזבים זרקה לעברנו ניצוץ של תקווה: "תתקשרו מחר למרכז האומנה הארצי שלנו, הם בטח ימצאו לכם משהו".
למחרת בבוקר מיהרנו לחייג למספר שהיא נתנה, אך מן העבר השני לא היה מענה.
אבל בעצם, למה ננעלנו על אופציית העמותות? הרי היום הכול קורה באינטרנט. אם דירות, חופשות ואפילו בני זוג מחפשים ברשת - אין סיבה שלא נמצא שם כלב. נכנסנו לאזור של בעלי החיים באתר "יד 2" ונדהמנו מהמבחר, סימנו כמה אפשרויות והתחלנו להתקשר.
בטלפון הראשון נענינו שהכלב כבר אומץ, בשני שהבעלים התחרטו, בשלישי לא הייתה תשובה.
ברביעי, הללויה - יש התאמה! הבעלים של הכלב היא חיילת שגרה אצל ההורים, ונמאס להם לטפל בו כשהיא בבסיס. קבענו טנטטיבית שנגיע לאסוף את ספארקי בשישי בצהריים, ושנדבר שוב לפני.
הבעיות החלו בשישי בבוקר, כשניסינו לוודא שהיא אכן מחכה לנו, אך החיילת מצדה הפעילה נוהל סינון.
"אולי ניסע בכל זאת?" התחננו הילדים.
"אני לא אסע עד לראשון-לציון ואנחת אצל מישהי שאני לא מכיר אם היא לא עונה לי קודם בטלפון", ניסה דביר להסביר להם חוקי נימוס בסיסיים. "וחוץ מזה, אין לי את הכתובת בכלל".
"אולי תכתוב לה ווטסאפ? הצעירים של היום פחות בקטע של לדבר", אמרתי בעודי הופכת לאמא שלי.
"ברור שניסיתי, היא נראתה לאחרונה ב-5:03 לפנות בוקר". פה חשדתי.
עם דמדומי יום שישי, בשעה שש בערב, סוף-סוף שמענו מבעלת הכלב. מתברר שהיא בילתה כל הלילה, נרדמה ורק עכשיו התעוררה. "אומג, לגמרי שכחתי שקבעתי איתכם, אבל אתם הכי יכולים להגיע עכשיו", אמרה.
דביר הסביר לה שאנחנו שומרי שבת וניסה לבדוק אפשרות להגיע בראשון. "אני חוזרת לבסיס ואני לא יכולה שתבואו בלי שאהיה, אני חייבת לדעת אל מי ספארקי מתוקי שלי הולך! נדבר עוד שבועיים".
אמרה, ומאז לא נודעו עקבותיה.
תלאותינו הרבות זכו ללא מעט אוזניים קשובות, ולאט-לאט מעגל האנשים ששמע שאנחנו מחפשים לאמץ כלב התרחב, ואיתו גם ההצעות וההמלצות.
ראשונה להיחלץ לעזרתנו הייתה גיסתי רבקי, שמיהרה להעלות פוסט מרגש בפייסבוק ובו פנתה למכריה חובבי הכלבים (כלומר, כולם) בבקשה שיסייעו לנו למצוא כלב מתאים. בעקבות הפוסט קיבלנו המון תגובות מעודדות כמו "רק אימוץץץץץץ" ו"כל הכבוד שאתם מצילים חיים!!!" וגם הצעה ספציפית אחת: "אתם מוזמנים לבוא לקחת את רקסי, הכלב החמישי שלנו (יש גם שלוש חתולות אם אתם בעניין), רק מקווים שאין לכם בעיה עם העובדה שהוא תלת-רגלי וגם סובל ממחלת קיבה כרונית שגורמת לו לשלשל ולהקיא ללא הפסקה". מפתה, אבל החלטנו לוותר.
חברה מהעבודה שיתפה שהיא בדיוק התקמבנה על כלב יפהפה, מחונך, מאולף, ממושמע ובעל מזג נוח. "איך הצלחת?!" מיהרתי לברר. "הוא כלב נחייה שלא עבר את המבחנים", היא השיבה, "יש להם מבדקים יותר מחמירים מטיס אז הרבה כלבים נופלים, למרות שהם כבר עברו הכשרה". הרגשתי שזכיתי בלוטו ומיד ביקשתי מספר טלפון.
"את יכולה לנסות אבל יש להם רשימה ארוכה, ובדרך כלל מקבלות אותם רק משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים. לא הייתי בונה על זה".
אוף.
ההמלצה של החבר האחרון שניסה לעזור דווקא נשמעה מבטיחה. הוא סיפר על שכנה שלו שעוברת לדירה נטולת גינה ולכן נאלצת בצער להיפרד מהכלב המקסים שלה, שגם סוּפּר מסתדר עם ילדים. החלפנו טלפונים, ראינו תמונות, התלהבנו וקבענו מועד לאיסוף: חמישי הקרוב. בחמישי בבוקר היא התקשרה וביקשה רק עוד שבת אחרונה עם פרינס החמוד, כי לא הצליחה לבשר לילדיה על הפרידה.
כשהתקשרנו ביום ראשון היא התנצלה מעומק לבה אבל אמרה שהילדים הגיבו "לא טוב, בלשון המעטה", ושפרינס נשאר איתם.
"מה אתם צריכים טובות", ניסו לשכנע אותנו בשבת חברים שבדיוק רכשו כלב היפואלרגני שלא משיל שערות.
"תקנו כלב גזעי. זה לא חתול בשק ואף אחד לא משגע אתכם על שטויות".
וכשהאדם נמצא במצוקה, כשהייאוש מתגבר - גם העקרונות מתחילים להתגמש.
"אולי זה לא רעיון כל כך גרוע", הרהר דביר.
"אבל מה נגיד לאחיות שלך?" מיד קפצתי. "הן לא יסלחו לנו בחיים ולנצח יתייגו אותנו בפייסבוק בשלל סרטוני אימה של צער בעל חיים".
"נמציא משהו", הוא ענה בפרצוף אובד.
"האמת שאם כבר כלב, תמיד רציתי פקינז. הם כאלו חמודים וקומפקטיים".
במוצאי שבת, אחרי כמה שעות של שיטוט ברשת, הודיע דביר שנמצא המוכר המאושר, "וזה אפילו לא רחוק מכאן, בפדואל!"
"פקינז גזעי בפדואל? משהו נשמע מוזר".
"והוא רוצה עליו רק 500 שקלים, זה טוב מכדי להיות אמיתי. קבעתי איתו שכשאני חוזר בשישי מהמילואים ניסע לקחת אותו, תכיני את הילדים".
השבוע חלף, וביום חמישי אחרי הצהריים ראיתי שדביר מנסה להשיג אותי בדחיפות. מיהרתי לחזור אליו: "מה קרה, יש מתיחות בצפון? אתה לא חוזר לשבת?"
"איפה, הלוואי. זה הבחור מפדואל. הוא אומר שאת חייבת לבוא לקחת את הכלב עכשיו ברגע זה, אחרת הוא מוכר אותו למישהו אחר".
"מה? למה? מה הבעיה לחכות עוד כמה שעות?"
"כי מתברר שהכלב בעצם לא קיבל חיסונים והבעלים האמיתיים עומדים לקבל בגלל זה קנס, אלא אם יחסנו אותו עד היום אחר הצהריים".
"בעלים אמיתיים? הוא לא הבעלים האמיתיים? על איזה קנס הוא מקשקש?"
"גם אני לא כל כך הבנתי אבל תוך כדי שיחה הוא התוודה שהכלב כבר נשך פעמיים ילדים, ואלו רק המקרים שהוא יודע עליהם".
"אז אני מבינה שפקינז כבר לא יהיה כאן מחר".
"את מבינה נכון".
הגענו למסקנה שהסיכוי הכי טוב שלנו הוא לחזור על ארבע לעמותות, הפעם חכמים ומודעים יותר. נכנסתי לאתר "יד 4", המאגר הארצי שמרכז את הכלבים מכל העמותות וההסגרים השונים, סימנתי כמה אפשרויות והתקשרתי. מן העבר השני ענתה לי מתנדבת של עמותת "דוגלס". הסברתי לה מה אני מחפשת, והיא מצדה ביקשה לשמוע קצת עלינו. כשהגעתי בנונשלנט למילים "בית עם חצר", עלינו כמובן על המוקש הראשון. אבל הפעם באתי מוכנה.
"אתם מתכוונים לגדל אותו בחצר?"
"בהחלט לא".
"את אומרת שלא, אבל אולי בעלך מתכוון לגדל אותו בחצר".
"ממש לא, למה את חושבת ככה?"
"כי אמרת שיש לכם בית עם חצר".
"ציינתי עובדה פשוטה, פרמטר שמופיע גם אצלכם באתר לצד דירה או בית רגיל. מה הבעיה למען השם?"
"אני באמת לא מבינה למה זה מופיע שם, צריך בכלל להוריד את האופציה הזו", היא מלמלה ספק לי ספק לעצמה. "אמרת שיש לכם ארבעה ילדים. מי מתכוון לטפל בו?"
"אני ובעלי כמובן".
"יופי, ואיזה סוג כלב אתם מחפשים?"
"לא נעולים על משהו ספציפי אבל נשמח לכלב פרוותי שכיף ללטף. גולדן רטריבר, לברדור, כאלו".
"אם את רוצה כלב מפרסומת של נייר טואלט, הגעת למקום הלא נכון".
"מה?"
"כלב הוא לא צעצוע, אקססורי להשוויץ איתו".
"אוקיי. בכל מקרה, אני חושבת שמצאתי באתר שלכם כמה כלבים שיכולים להתאים לנו".
התחלתי לעבור איתה אחד-אחד אבל מובן שאף אחד מהם לא התאים: "רוקי מגיע רק בצמד עם אח שלו", "ליידי עברה טראומה אז היא תוקפנית ולא מתאימה לילדים" ו"שחורי הוא פחדן אז הוא צריך בית שקט ורגוע, לא נשמע לי שזה המצב אצלכם". כשאיבדתי כבר את הסבלנות ושאלתי איך אפשר למצוא כלב שכּן יוכל להתאים לנו היא אמרה שכדאי להגיע לימי האימוץ של העמותה.
"נשמח, מתי יום האימוץ הקרוב?"
"בשבת".
"אבל אנחנו דתיים, יש גם ביום שישי?"
"לא".
"אז מה אמורים לעשות שומרי שבת שרוצים לאמץ?"
"מה לעשות ששבת זה היום היחיד שמתאים לנו? אנחנו כולנו מתנדבים, את יודעת", השיבה בעצבנות. "את יכולה להמשיך לחפש באתר שלנו, יש שם מאות כלבים. אבל כדי לדעת אם כלב מתאים לא מספיק לראות תמונה שלו, חייבים גם לפגוש אותו ולראות אם יש ביניכם קליק".
"אז את מציעה שניסע, בהרכב משפחתי מלא כמובן, לבדוק כל כלב בנפרד ברחבי הארץ?
"אין ברירה אחרת, כלב זה לא משהו שקונים במכולת. צריך לעבוד קשה כדי למצוא את האחד".
"כן, את זה כבר הבנתי", סיננתי.
"כך או כך, אעביר את הבקשה שלך הלאה. מי יודע, אולי בכל זאת נצליח למצוא משהו".
סגרתי את הטלפון והתפללתי לנס.
למחרת התקשרה אלינו המתנדבת ובפיה בשורה: "הגיע אלינו כלב שיכול להתאים. קוראים לו בלונדי והוא בן שבע, הוא התגורר יחד עם עוד שלושה כלבים אצל אישה מבוגרת שכבר לא יכלה לטפל בהם יותר, ובנה העביר אותם להסגר. הוא רגוע, מקסים ומחונך לצרכים, אני שולחת לך תמונה".
בתמונה הופיע כלב יפהפה, עם פרצוף מתוק ומבט כובש שלא יכולתי לעמוד בפניו. "נראה לי שמצאנו!" השבתי בהתלהבות. קבענו להיפגש למחרת בגינת כלבים בתל-אביב.
סיפרתי לילדים את החדשות, אבל יואב, בכורי בן העשר, לא הביע שום שמחה. "אמא, האמת שאני לא רוצה יותר לשמוע על כלבים חדשים. אני סומך עלייך שתמצאי לנו את הכלב שיתאים לנו אבל אין לי כוח יותר לקוות, להתלהב ואז שוב להתאכזב", הוא אמר בקול מיואש.
למחרת הגענו לגינת הכלבים וחיכינו. "הם מתקרבים", הכריזו הילדים בהתלהבות למראה בלונדי שהגיע מלווה במתנדבת מטעם העמותה ונציג משפחת האומנה.
"הוא מסורס ועבר אצלנו את כל החיסונים", מסרה לנו המתנדבת. "רק תחתמו שאתם מתחייבים לא לגדל אותו בחצר, לדאוג לכל צרכיו הפיזיים והנפשיים, ושאנחנו זכאים להגיע לביקור פתע בכל זמן ולהחזיר אותו לחזקתנו אם תנאי המחיה שלו לא הולמים לטעמנו".
"נחתום על כל מה שתרצו", השבנו בהכנעה.
אחרי שהם נפרדו מאיתנו לשלום התיישבנו על הספסל בגינה, לא מאמינים שהרגע הזה אכן קורה. דביר בירך "שהחיינו", וכולנו ענינו בהתלהבות "אמן!" מאמצים את בלונדי לקרבנו. משם שמנו פעמינו לחנות החיות הקרובה כדי לרכוש מזון לכלבים, מיטה, קולר ועוד שלל מוצרים שמעולם לא שמעתי עליהם (זורק כדורים אוטומטי, סירייסלי?). קצת כמו אחרי לידת הילד הראשון - עולם צרכני שלם שלא ידעתי על קיומו פתאום נפתח בפניי.
בדרך הביתה לא יכולנו שלא לתהות: העמותות להצלת בעלי חיים תמיד קוראות לציבור לאמץ במקום לקנות, מתלוננות על עומסים במכלאות ועל כך שממיתים בישראל כמאה אלף כלבים בשנה. אם כך, מדוע הן מציבות תנאים ומגבלות כל כך דרקוניים? למה הן מאלצות את המשפחות המאמצות לשקר כדי לזכות בהולך על ארבע? מי שׂמן לגזור את גורל הכלבים - מי להרדמה ומי לבית חם? אנחנו נותרנו נחושים במסענו המפרך לאימוץ, אבל ברור שיהיו כאלו שיתייאשו בדרך ויוותרו. ומה על כל אלו שבשל המדיניות הקשוחה הזו נותרו מאחור בכלובים? לאלוהי הכלבים הפתרונים.
סוף דבר:
- בלונדי עבר כמה ימי הסתגלות, חששות וסימון טריטוריה (גברים!) והפך במהרה לבן בית.
- הילדים עדיין מוציאים אותו שלוש פעמים ביום. נרשמו 12 ריבים, 8 החלפות תורנות ואפס בריחות מצד הכלב.
- שבועיים לאחר הגעתו קיבלנו טלפון ממתנדבת העמותה שבישרה לנו שחל בלבול ובעצם בלונדי לא חוסן כבר ארבע שנים ושכנראה אף פעם לא סורס.
- עד לרגע זה נציגי העמותה טרם הופיעו בביתנו לביקור פתע.
אתי אלטמן, מייסדת ודוברת עמותת "תנו לחיות לחיות": "עמותת 'תנו לחיות לחיות' רואה לנגד עיניה בראש ובראשונה את טובת בעלי החיים וגאה בכך שהיא אינה מוסרת כלבים וחתולים לכל מי שמבקש, אלא רק בכפוף להתאמה בין צורכי בעלי החיים לבין צורכי המאמצים. אנחנו מכירים את הכלבים שלנו היטב, מלווים אותם בתהליך הארוך שבין מסירתם לעמותה (ברוב המקרים אחרי שחוו נטישה, התעללות או סתם הזנחה) לבין מסירתם למשפחה אחרת שתהיה עבורם בית קבע, יציב, אוהב ומתאים. זו הסיבה שבגללה אנחנו מחייבים את בני המשפחה להגיע לפגישה בכלבייה ומסבירים לכל בני המשפחה על החבר החדש שמצטרף אליהם. יש כלבים שרצוי לא לאפשר לילדים להוציא לבד, אלא בליווי מבוגר. יש כלבים שלא יכולים להיות כלבי חצר (באופן כללי אנו נגד כלבי חצר).
"אנו תומכים בעיקור וסירוס לכל כלב ולכל חתול ומובילים את המאבק למען חובת עיקור וסירוס במימון המדינה. אנו רוצים שכל אחת וכל אחד יאמצו בעלי חיים, אבל אנו מבקשים להימנע ממצב שבו משפחה תבחר כלב שלא מתאים לה ואחר כך תנטוש אותו ותעביר אותו שוב חוויה של שברון לב. הכלבים נקשרים לבני אדם הרבה לפני שבני האדם נקשרים אליהם. כלב שננטש פעמיים מאבד את האמון שלו בבני אדם ואנחנו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את האמון הזה. עמותה שלא מציבה תנאים לפני אימוץ ומאפשרת לכל אחד לבוא ולקחת כל כלב הביתה - עושה עוול למאמצים ולכלבים כאחד".
ריקי בצרי, מייסדת ויו"ר עמותת SOS חיות: "העמותה אוסרת על קשירת כלב בחצר. כלב יכול בהחלט להיות בחצר הבית בתנאי שיש לו גישה אל תוך הבית. כלבים הם חלק מהמשפחה ולכן הם מיועדים לחיות בחברתם וביחד איתם. אימוץ כלב הוא אירוע מאוד משמעותי וההחלטה לאמץ כרוכה בשיקול דעת ובהסכמת כל בני הבית, לכן רצוי ששני בני הזוג יהיו בתהליך האימוץ. יש לציין שזה אינו איסור גורף, אבל בהחלט חשובה לנו נוכחות שני בני הזוג, כשיש עדיפות לכך שכל בני המשפחה נוכחים. קרה בעבר שאחד מבני המשפחה אימץ שלא על דעת בן זוגו ואז הכלב חוזר. אנו מנסים למנוע תופעות כאלה.
רונית רמז, יו"ר עמותת "כפר־סבא ורעננה אוהבות חיות" אשר מארחת את ימי האימוץ של עמותת "דוגלס": "יום אימוץ הוא אופרציה מורכבת שכוללת הקמת המתחם, שינוע הכלבים לפארק והחזרתם, מלבד כמובן כל השעות שבהן מתקיימת הפעילות. העמותה פועלת על בסיס התנדבותי, כך שלצערנו שבת הוא היום החופשי היחיד שלנו שבו אנחנו יכולים להקדיש את זמננו לכך".
אקו"ם