ראשי » סגנון » מגזין

חי על החרב: הלוחם שיצא מהקרב בנס לא עוצר

מהפציעה הקשה במלחמת לבנון השנייה, דרך השיקום באמצעות אמנות לחימה יפנית, ועד החזרה בתשובה. עשור לאירוע ששינה את חייו, גור נדזבצקי מדבר על ניסים ועל הקשר בין קרב לאמונה

"הסתתרתי מאחורי שיח, ופתאום זיהיתי שתי דמויות שמתקרבות מצד שמאל. הפניתי את המבט וצעקתי לחברי הצוות שלי: נתקלנו. סובבתי את הראש, והקליע שהם ירו לכיווני נכנס לי לפה, לא שבר אפילו שן אחת, אבל שבר את הלסת ויצא מהאזור של האוזן, חולף שלושה מילימטרים בלבד מהמוח". כך מתאר גור נדזבצקי את אירוע הפציעה הקשה שלו במלחמת לבנון השנייה, שאותו שרד באורח נס.

"הסיפורים שמספרים על המנהרה עם האור - הייתי שם", הוא ממשיך ומתאר. "הרגשתי שהעצים סביבי מתחילים להתקרב. הכול התחיל להתערפל, וראיתי נקודת אור שמתרחבת. אני זוכר שהייתי ממש רגוע. הרגשתי שאני בידיים טובות, שמחכים לי, שיש משהו טוב שמחכה לי. ואז מטח יריות הוציא אותי מהתחושה המיוחדת.
 
"נזכרתי איפה אני והבנתי שכנראה עכשיו הולכים להרוג אותי, ואז התחלתי לפחד. לא רציתי להיות שבוי ולא רציתי שיהרגו אותי, אז התהפכתי על הבטן והתחלתי לזחול לכיוון הצוות שלי. כשרוצים לחיות - זוחלים. זחלתי כמה מטרים טובים, ממש 'אכלתי את השיחים' עם הלסת השבורה, עד שהצוות שלי מצא אותי".

עשר שנים אחרי, ולמרות אחוזי הנכות הגבוהים, תפקודו היומיומי של נדזבצקי (31) רגיל. אם לא היה נפצע, היה חותם קבע ביחידת עורב צנחנים שבה שירת. "רציתי מאוד לצאת לקצונה", הוא נזכר. "רציתי את ההווי הטוטלי הזה של להיות עד הסוף בתפקיד. ממש אהבתי את זה וגם הייתי טוב בזה".

גם כיום הוא מתפקד כלוחם מעולה, אבל מסוג שונה לחלוטין. אנחנו פוגשים אותו יחף בבוקר קריר בגן סאקר בירושלים, מאמן ילדים בסיף יפני כחלק מתורת לחימה ייחודית בשם 'נגינטה'. לפני הפציעה הוא היה חילוני. מאז חזר בתשובה, וכיום זקן ארוך ועבות מעטר את פניו. בבגדי הלחימה הכוללים מגן חזה וחלציים, מגיני רגליים ומגן ראש גדול, הוא נראה כהכלאה בין בחור ישיבה לסמוראי.

לאוויר נזרקות פקודות קרב ביפנית, והחניכים לוחמים זה בזה בחרב עץ ארוכה ומשמיעים קריאות חדות שנשמעות כמו יללת קרב של חתולי רחוב. כמבשר השיטה בארץ, נדזבצקי מאמן היום כמה עשרות אנשים בלבד בתחום, מתוך תקווה שהתחום יתרחב.
 
על פיסת בד עבה במיוחד בחזית התלבושת שלו רקום שמו באנגלית, וגם דגל ישראל. רק בנובמבר זכה נדזבצקי במקום הראשון בתחרות בינלאומית בנגינטה שנערכה בבלגיה. התחרות הזו היא משנית בחשיבותה רק לאליפות אירופה, וזכייה בה מסבה כבוד רב.

לא מדובר בתחרות פראלימפית, ואחרי קרב קשה הוא גבר על מתמודד מאתגר במיוחד מפורטוגל. "אף אחד שם לא ידע שאני נכה צה"ל. אני מודה ליריב שלי שנלחם ולא עצר. הוא גרם לי לחוות משבר כי הוא הצליח לפגוע בי ולהשיג נקודה אחרי ארבע שניות של הקרב", הוא מתאר, באופן שקשה שלא לקשור אותו לקרב ההוא בלבנון.

"בהמשך רדפתי אחריו בלי הצלחה, והקרב עמד להיגמר. די השלמתי עם זה שאני עומד לזכות במקום שני ושמחתי על זה שהגעתי לגמר, אבל אז פשוט עצרתי ואמרתי לעצמי: 'עוד לא עשית את הכי טוב שאתה יכול. תירגע, תתרכז ותילחם'".

הנגינטה היא חרב ארוכה מאוד שמזכירה את הרומח המקראי. במקור היא שימשה ללחימה ולהרג, ובשל אורכה העניקה לסמוראים היפנים מרחק מהיריב ותנועות רחבות. החרב המקורית הייתה בעלת להב חד מאוד, אפילו חודר שריון. כיום החרב עשויה משילוב של עץ אלון ובמבוק, שמתקפלים פנימה בכל פגיעה ביריב.

ליריבים מותר להכות זה את זה באמצעות החרב רק בנקודות ספציפיות בגוף, שמכוסות במגינים: בקרסוליים, באזור בית החזה, בפרק כף היד העטויה כפפה ובאזור הצוואר. כשמתבצעת פגיעה, הפוגע צועק בקול ביפנית את שם החלק שבו פגע. "כדי שמכה תיחשב, היא צריכה לקיים שלושה תנאים: תנועת חרב מדויקת, הטיית גוף נכונה וכוונה לתנועה. בעת המכה מוציאים אוויר, ועושים זאת בצעקה".
 

המחבל שפתח באש על נדזבצקי ירה לעברו כדורים רבים. "חוץ מהקליע בפה היה קליע שפגע בבטן, למעשה באפוד הקרמי שלבשתי, והשלישי פגע ברגל. הנה, זו הכניסה של הקליע וזו היציאה", הוא מראה ברגלו שני חורים. "התחושה הייתה כאילו דחפו אותי לאדמה ולא הבנתי למה. לא קלטתי שירו בי ואני לא זוכר כאב".

מקום נוסף שבו אפשר להכות יריב באמצעות חרב הנגינטה הוא החלק העליון של הפנים, במכה המכונה 'Men'. אצל נדזבצקי הפנים ספגו את הפגיעה העיקרית, ומתבקשת השאלה למה לאתגר את האזור הרגיש הזה כיום. "אני לא מפחד לקבל כיום מכה בראש, זה מספיק מוגן, לא מרגישים את זה אפילו", הוא מסביר. "גם אם יש פספוס, החרב רק תחליק מעט".

איך הגעת לנגינטה?

"ממש במקרה. בחודשים הראשונים לאחר הפציעה אם הייתי צריך לסובב את הגוף שמאלה או ימינה, היה מסתובב לי הראש. חיפשתי אמנות לחימה שאוכל לעשות למרות המגבלות הגופניות שלי. הנגינטה, בגלל שהיא עבודה בנשק מסורבל, מאלצת את הגוף לעבוד על הצד. רציתי לחזור ולהרגיש בן־אדם, רציתי לעשות דווקא, להתאמן על מה שהכי כואב, והנגינטה היא הפיזיותרפיה הכי מדהימה שהייתה לי".

הוא מספר כיצד עם השנים הפכה הנגינטה מנשק קטלני לאמנות לחימה שמטרתה להעצים דווקא נשים. גם כיום, ביפן, הנגינטה נחשבת אמנות לחימה נשית, ומתרגלות אותו לא מעט סבתות בגילים מופלגים. כיצד הגיע אל הנגינטה לוחם ישראלי מעורב צנחנים? אני שואלת אותו.

"אני לא מרגיש פחות גבר, להפך", הוא מסביר בחיוך, "יצא לי להתאמן מול לוחמת יפנית בת 65, ולא רק שלא הצלחתי לפגוע בה, אני לא מצליח אפילו לגעת בה. היא כל כך פנומנלית, עד שההבדל בינה לביני זה כמו ההבדל ביני ובין התלמידים שלי. אם אישה קטנה בת 65 יכולה לנצח גבר בן שלושים שהרגע לקח מקום ראשון בתחרות בתחום, והוא בוגר יחידה קרבית עם רקע כמו שלי בקרב מגע ובלוחמה אגרסיבית, כנראה יש שם איזשהו סוד ואני רוצה לדעת מהו".

נדזבצקי נולד במוסקבה וגדל באסטוניה. הוא עלה לארץ בגיל חמש. אמו, אידה מיכאלי, היא אמנית המתמחה בקדרות ובעיצוב תיקים. אביו, אבי בנימין, הוא מוזיקאי, ממקימי תיאטרון 'גשר' ששימש שנים גם כמלחין הבית של התיאטרון. כשעלו ארצה התגרשו הוריו, ואביו נישא לשחקנית 'גשר' יבגניה דודינה.
   
גור הוא בן יחיד להוריו. מנישואי אביו לדודינה נולדה אחותו אנה, היום בת עשרים, לומדת מוזיקה. הנטייה האמנותית לא דילגה גם על גור והוא גדל על ספרות ואמנות, עסק בציור ותכנן להתמקד בעיצוב. בבית שבו גדל לא שמרו מצוות: "באסטוניה ידענו שאנחנו יהודים, ידענו שלא אוכלים ביום כיפור וזהו. סבא שלי ז"ל מצד אבא, בנימין, הסתיר את הזיקה שלו ליהדות במשך כל חייו. הוא היה סגן דיקן באוניברסיטה גדולה באסטוניה וחבר במפלגה הקומוניסטית".

כיום נדזבצקי נשוי לשרה, מרפאה בעיסוק, ומתגורר בכפר-אלדד שבמזרח גוש עציון. לזוג שני ילדים, תמר (4) ובנימין (שנתיים). אחרי הפציעה חזר גור בתשובה. "אני חושב שתמיד הייתה לי אמונה ותחושה שיש משהו מעבר לעולם הזה, שיש מידע שחסר לי, אבל מה שגרם לי להתחבר ליהדות הוא הספר 'איש האמונה הבודד' של הרב יוסף דב סולובייצ'יק. הוא מדבר שם על האדם החומרי והאדם הרוחני, וכשקראתי את הדברים ממש הרגשתי שזה אני. ההורים שלי תמכו בהחלטה שלי, וגם כל מי שלא התחבר לזה ראה בסופו של דבר שלא התנתקתי מאף אחד ושזה עושה לי טוב. בחירה של אדם להאמין בכוח שהוא יותר חזק ממנו נותנת הרבה מאוד משמעות לקיום".

אבל עוד קודם לכן, בשנת 2003, הוא התגייס לצה"ל. "עשיתי את כל השירות שלי בעורב צנחנים, בתקופה לא פשוטה בשטחים. כמעט כל לילה היינו יוצאים לפעילויות בעיקר באזור צפון השומרון, שכם, ג'נין וקבטיה. כנווט חוד, תמיד הובלתי את הכוח".

הוא מספר על לא מעט רגעים שבהם היה נתון בסכנת חיים, עוד לפני לבנון. "נכנסנו פעם לבצע מעצר בבית שעל פי המודיעין היה בו מישהו חמוש. אחרי שקראנו ברמקול ואיש לא יצא, נכנסנו לשם עם רימוני רסס וירינו לכל מקום שנראה חשוד. יריתי לכיוון ערמת בגדים, וכלום לא קרה. בהמשך התחלתי להזיז שם את הבגדים, וגיליתי שחיכה לנו שם בלון גז ענק. יריתי בו דקות קודם לכן מטווח של פחות ממטר לפחות שישה קליעים, ולא פגעתי בו. אם זה לא נס, אני לא יודע מהו נס".

ההודעה בקיץ 2006 על חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגזרת הר דב, תפסה את נדזבצקי וצוותו בשכם בהכנות למבצע. "מיד ביטלו את כל המבצעים, ואחרי אימונים ממוקדים הצוות שלי קיבל משימה להיכנס רגלית ללבנון לפני שצה"ל הכניס את עיקר הכוחות שלו".
 

המשימה שלהם הייתה לאגף את הכפר עייתא א־שעב, ולתקוף בניינים שעל פי המודיעין אוחסנו בהם טילים. "הגענו למושב שתולה והמתנו עד הערב, בטוחים כל רגע שהעסק הולך להתבטל. בשבילנו לבנון הייתה גזרה ששייכת לעבר ולא הכרנו את האזור בכלל. מה זה לבנון? הרי יצאו משם בשנת 2000. עשינו אימונים, למדתי את המפות אבל לא הייתה לי תחושה אמיתית של מה זה לבנון".

הפעולה אירעה בלילה שבין 19 ל-20 ביולי. "נכנסנו רגלית ללבנון בדיוק לאזור שבו חטפו את החיילים, כך שכנווט מאוד חששתי ממטענים. העצים והשיחים היו גבוהים מאוד, והיה קשה עד בלתי־אפשרי לראות את תוואי השטח". גם היום הוא מסוגל לתאר בפרוטרוט את התוואי שבו הלך באותו לילה גורלי.

הצוות הגיע לכפר עייתא א־שעב לפנות בוקר. "זיהינו את המטרות, ירינו את הטילים לתוך הבתים והיה פיצוץ גדול מאוד. דילגתי קצת שמאלה עד שמצאתי שיח להסתתר מאחוריו. אחרי שראיתי שתי דמויות חשודות, התחלתי להרים את הרובה לכיוון שלהן אבל הייתי עדיין בפסיכולוגיה של הלוחמה בשטחים, שיש הנחיות ברורות שאם אדם לא חמוש ולא מהווה סכנה לא יורים בו. במלחמה זה לא עובד ככה, אם אתה רואה תנועה אתה יורה ואז שואל שאלות, אחרת הוא יהיה זה שיירה ראשון.

"לא הייתי בטוח אם אני צריך לירות או לא, אבל עשיתי משהו שהוא אפילו פחות הגיוני: במקום להרים את הרובה, לכוון לכיוון שלהם ולהסתכל עליהם, מאיזושהי סיבה פניתי שמאלה לכיוון הצוות שלי וחבר'ה מספרים ששמעו אותי צועק 'נתקלנו'. התנועה הזו של פתיחת הפה היא שהצילה את החיים שלי כי אז בדיוק חטפתי את הירי, כולל הכדור לפה. בהמשך החבר'ה שלי זרקו רימון עשן, דיווחו בקשר וביצעו נסיגה. בסך הכול את הפעילות שבאנו לעשות הצלחנו לבצע, עם פצוע אחד בלבד".

גם החילוץ של נדזבצקי היה רצוף מעשי נסים. "היה ברור שאם לא מפנים אותי אווירית אני מת. הזניקו מסוק קרב ומסוק חילוץ שבו ישב הטייס סא"ל אבנר בלקנאי. איך שהמסוקים נכנסו ללבנון, החלו לירות עליהם אש מסיבית כדי לנסות להפיל אותם. אחרי שלא מצאו אותנו, אבנר, על דעת עצמו, החליט לשוב ולהיכנס ללבנון. הוא סיכן את עצמו, סיכן את הטייס השני, סיכן את כל חברי הצוות, אבל בזכותו אני פה. הוא אדם מדהים, ואנחנו עד היום בקשר ונפגשים לפחות פעם בשנה".

אתה זוכר את רגע הפינוי?

"לא ממש. רק זוכר שהייתי על אלונקה, מורם באוויר. החבר'ה סיפרו לי איך המסוק של אבנר ירד לאט לאט כשטיל עובר מעליו וטיל עובר מתחתיו. שכבתי באזור של מדרון, והמסוק פשוט ירד עד שהרוטור האחורי שלו התחיל לחתוך ולנסר את השיחים כי לא היה לו מקום לנחיתה. החבר'ה שלי הרימו אותי על אלונקה וזרקו אותי למעלה, והחבר'ה של 669 תפסו אותי".
  

בלקנאי עוטר בצל"ש בעקבות החילוץ. "היו שם הרבה מאוד נסים", מונה נדזבצקי. "העובדה שסובבתי את הראש, זה שהצלחתי למצוא את הצוות שלי, זה שאף אחד אחר לא נפגע למרות שירו עלינו בלי סוף, זה שהמסוקים הצליחו להגיע ושהיה שם אדם כמו אבנר. המסוק נפגע תוך כדי הטיסה, אבל בנס הצלחנו לנחות בבית החולים".

כשהתעורר, לא זכר בתחילה מה קרה. "אני זוכר את עצמי כמה ימים לאחר הפציעה הולך לשירותים ופתאום הולם לי בראש הזיכרון של איך אני תוחב את הטיל לתוך התיק כשאנחנו מתכוננים למבצע. בהדרגה, הכול החל לחזור".

אחרי השיקום קיבל מלגה בסיוע משרד הביטחון ללימודי רפואה בגרמניה. הוא כבר נסע והחל ללמוד גרמנית, אך החליט לוותר על כך לבסוף כי הרגיש שלבו לא שם באמת. במקום זאת שימש בחמש השנים האחרונות מנכ"ל עמותת 'אריות יהודה' - עמותה להעצמת בני נוער שחלקם באים מרקע קשה, שאותה הקים עם יוסף אוחיון וחברים נוספים. כיום, כדי שיוכל להתמקד בנגינטה, הפסיק לנהל את העמותה אך הוא מרצה בה מדי פעם.

הפציעה גרמה לנדזבצקי פגיעה עצבית בפניו ואילצה אותו לעבור ניתוחים להשתלת עצבים ולאיחוי פניו באמצעות חלקי מתכת. עד היום פיו נוטה מעט לצד, הוא איבד את השמיעה באוזן שמאל, ואינו יכול לסגור את עין שמאל עד הסוף.

אז אתה ישן עם עין חצי פקוחה בלילה?

"אני משתדל שלא, אבל בגדול זה נכון. אני שם כיסוי עיניים או נצמד למקום שקצת מכסה לי את העין". צריך הרבה מזל בשדה הקרב.

"בדיעבד אפשר להגיד שאפשר היה לתכנן את הקרב קצת יותר טוב, אבל אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על לבקר את הצבא ולא רוצה להגיד שמישהו אחר אשם. אני האחראי, ואם צריך הייתי עושה את זה שוב.

"כיום, הנגינטה מאוד מתחברת אצלי לאמונה במשמעות העמוקה של הלחימה, של הוויית הלוחם. בלחימה ברמה גבוהה לאדם אין שום מגננות, הוא רואה את עצמו כפי שהוא באמת. הוא לא יכול להיות מישהו אחר או לנסות 'לשחק אותה', כי המציאות טופחת על פניו, וזו התמודדות כל פעם מחדש עם חוסר השלמות שלנו כבני אדם תוך כדי שאיפה להיות טובים יותר". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg