ראשי » סגנון » מגזין

בדרך לאונקולוגית עוצרים באילת

קפיצות בנג'י, ספורט ימי, בית מלון מפואר, מסיבות חוף, קרחת ובדיחות שחורות. כתבת 360 הצטרפה למחנה החורף החווייתי של "זכרון מנחם" ופגשה עשרות צעירים שלקחו לשבוע פסק זמן מהסרטן. יומן מסע

הם עמדו במרכז חדר האוכל של בית המלון האילתי בארוחת הבוקר. עשרות ילדים בגילאים שונים, עוטי חיוך ומלאים באנרגיות כשהם שרים ומתופפים: "הדסה עולה, רמב"ם עולה. שניידר שניידר בנשמה". כן, לא טעיתם. שירי מוראל לבתי החולים, שעבור רבים מהנמצאים בחדר האוכל הפכו כמעט לבית שני. ברוכים הבאים למחנה החורף של עמותת "זכרון מנחם", התומכת בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם.

התיישבתי באחד השולחנות ועד מהרה ניגשה אלי נערה בשיער שחור אסוף. "אני שירה בת 17", היא הציגה את עצמה. "אני חדשה כאן. גיליתי על המחלה לפני שבועיים. עברתי בסך הכל טיפול אחד. ובאתי לפה", היא יורה באחת את החדשות הלא צפויות אודות מצבה הרפואי. "אבל אני כרגע עוד בהכחשה", היא מודה בבגרות לא אופיינית לבני גילה. "מובן לגמרי", אני אומרת ולא באמת מבינה.
 
את העמותה הקימו חיים ומירי ארנטל, בעקבות מותו של בנם, מנחם, אחרי יותר מ-14 שנים של מאבק במחלה. למחנה החורף בחנוכה בעיר הדרומית הגיעו בטיסה כ-130 חניכים בגילאי 6-25 וצוות מתנדבים שכולל גם רופאים ואחיות. "אחת מהחניכות, חנה, הגיעה אלינו בכיסא גלגלים ישר מבית החולים. היא כבר ארבעה חודשים מסרבת להכניס מזון לפה תגישי לה המבורגר, מבחינתה זה בטעם של ברזל. היא חלשה מאוד ובקושי זזה אבל ביקשה להצטרף. אז אספתי אותה משם עם האחות שמטפלת בה ישר לשדה התעופה. היום בארוחת בוקר היא אכלה ואפילו קמה מכיסא הגלגלים. מדהים הקשר הזה בין גוף לנפש", מתאר ארנטל נרגש. זה 26 שנים שמפעל החיים שהקים עם רעייתו מלווה ילדים חולי סרטן ביום יום כששלוש פעמים בשנה מוציא אותם למחנה חווייתי. "גם שנה מההחלמה, כדי לתת תקווה לחניכים", מדגיש חיים. מאותה סיבה כל ילדי זמזמ (זכרון מנחם זה משפחה, א"מ) מוגדרים "מחלימים" ולא "חולים". 

בסוף הארוחה ובתזמון מדויק עם הלו"ז, החניכים מתפזרים לאוטובוסים לפי קבוצות גילאים. אני מצטרפת לאטובוס 3 ומתיישבת ליד הילה, 21, סטודנטית דתייה, מתנדבת מרעננה. "לפני שבוע נפטרה חניכה שלנו שקד. אני לא יודעת מי מהחניכות או מהחניכים יזכו להיות במחנה הבא. לכן אני צריכה לתת את הכול בשבילם", היא אומרת. למחנה היא יוצאת החניכות שלה, ביאן מטמרה, ומליסה מחיפה, שתיהן בנות 13, האחת מוסלמית והשנייה נוצריה, שכנראה לא הייתה פוגשת מעולם אילולא העמותה. "זה מייצר מפגש מיוחד מאוד בינינו. הבוקר למשל, אני התפללתי בחדר בצד אחד וביאן בצד אחר", היא מתארת בחיוך. "אין לי פילטרים", מודה ארנטל מאוחר יותר. "אנחנו מקבלים את כולם. יש פה למשל את דנא, נערה מבית לחם והיו צריכים להגיע עוד שני ילדים מעזה. הצלחנו לאשר את זה עם השב"כ, אף שנודע שאחד מהם קשור באיזושהי צורה למשפחה של מחבלים. בסוף הם לא הצליחו להגיע".
  

אנחנו מגיעים לחוף החשמל באילת לפעילות ספורט ימי. בתוך הים סירות, בננות ואופנועי ים. מוזיקה בוקעת מרמקולים הגדולים שהציב במקום הצוות הטכני שמורכב ממתנדבים בני 14-17. לשירות הקהל הם הקימו על החול מסעדה ניידת שכוללת תנורי אפייה. בתפריט: פיצות, קרפים, וופל בלגי, פופקורן, מכונות ברד וחטיפים מעשי ידיהם. על השולחנות משחקי קופסה, שש בש ושקיות עם הפתעות שתרמו ילדים לחניכי העמותה מלווים בכרטיסי ברכה: "רפואה שלמה, שתהיה בריא".    

בתור ל'בננות' אליהו בן ה-14 מחליט שיעלה על כל המתקנים האפשריים בחוף. "אני לא מפחד מכלום", הוא מכריז בקול. נראה שאף אחד לא חושב לוותר על איזושהי פעילות. מאתגרת ככל שתהיה - כולם מחכים נרגשים. על החול מתרוצצים ילדים. מתנדבים עוברים עם מגשים ומחלקים כוסות מים וקרם הגנה, אחרים מנגנים בגיטרות ושרים. "אני כבר 20 שנה בעמותה. וכל פעם זאת חוויה אחרת. אי אפשר לתאר אותה במילים. סיפוק גדול", אומר אייל היימן, רופא בשניידר. לזכרון מנחם הוא הצטרף כמדריך בגיל 14 וחזר להתנדב בעמותה כרופא. למחנה הוא יצא עם אישתו הדס ושלושת ילדיהם. גם חווי ושוקו פה עם הילדים. שוקו מרכז את קבוצת הקטנים של זמזמ מגיל 6 ומעלה. השניים הכירו בעמותה והתחתנו. 
 
רגע לפני העלייה לאוטובוס חיים מצביע על המרפאה הניידת לטיולים שהקימו בעמותה וניצבת בכניסה לחוף. "היא נותנת האפשרות למענה רפואי מיידי על ידי צוות רופאים ואחיות", הוא מתגאה. בתוך הרכב מעבדות דם שונות, בית מרקחת וכל ציוד חיוני לטיפול בחולים. בעתיד מעוניינים בעמותה לשכלל את המקום. "תהיה אפשרויות לטפל בילדים שהרבה פעמים לא יוצאים למחנות בשל צורך בטיפולים תכופים. יהיו בה אפילו מספרות לסידור פיאות למי שצריך".

אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה: ההחלקרח. איתי בן ה-6 מניח את הקביים בצד ונכנס. הוא לא צריך אותם פה. אברהם, 24, מתלבט אם להכנס למתחם. הוא יושב בצד. מתברר כי הוא ממתין במתח לטלפון מהאונקולוג בנוגע להמשך טיפול רפואי. "התרופות שלו עולות 25 אלף שקלים", אומר זוהר חלא, אחראי קבוצת הבוגרים של העמותה. "יש לו יום התרמה מחר בהוד השרון, אבל הוא לא רצה לוותר על המחנה". הפלאפון של אברהם מצלצל, זוהר מביט בו במתח. מדריכה אחרת מתקרבת ושואלת אם הכול בסדר. אברהם, מחייך. "זה מישהו אחר, תרגעו".

זוהר, 40, ממבוא חורון נשוי ואב לחמישה ילדים, קצין בקבע ביחידה מיוחדת של מג"ב, מתנדב בעמותה מאז הקמתה. בגיל 14 הגיע דרך 'מחויבות אישית' למקום, היה מדריך, צוות טכני ונשאר רכז מתנדבים לגילאי 18-25. "התפקיד של הרופאים הוא להוציא את המחלה מהילד והתפקיד שלנו הוא להוציא את הילד מהמחלה", הוא מתאר. "עם החניכים הבוגרים זה יותר קשה. הם כבר מבינים הכול. רוצים להתחיל את החיים. לימודים, דייטים. חברים התנתקו מהם הרבה פעמים בגלל בורות מפחדים 'להידבק'. זה קשה. אני תמיד אומר להם אני לא יכול להיות במקומך, לעולם לא אבין את המקום שלך, אבל תן לי ללוות אותך הכי טוב שאני יכול".

 
"אחת מהחניכות הייתה אצלנו בגיל 4. בגיל 24 חזר לה הסרטן. היא ביקשה שאבוא לחבק אותה ושאביא לה את הסווצ'ר הירוק של זיכרון מנחם כדי שהיא תלבש אותו לפני הניתוח להסרת גידול במוח. היה לה ברור שאגיע. באתי לחבק אותה ושלחתי גם צוות מתנדבים שבאו לתת לה חיבוק. רק ככה היא הסכימה להיכנס לניתוח", הוא מספר.

זוהר מדבר גם על הרגישות הנדרשת בתוך המחנה. "החניכים מגיעים במצבים שונים של המחלה. צריך להיות קשובים אליהם. שמתי השבוע בטעות חניכה מחלימה חדשה בחדר עם חניכות ותיקות בלי שיער. היא לא רצתה להיות שם. אמרה לי: 'איך עשית לי את זה אני עוד בהכחשה'. צריך להיות רגיש. לא חשבתי על זה. מיד העברתי אותה לחדר אחר". החלק של נשירת השיער מורכב. "אני שם לב שמחלימות שנמצאות בתחילת הטיפולים מסדרות בכל יום את השיער בצורה שונה. מעין תהליך פרידה מהשיער שלהן".

בארוחת הערב, אחרי יום של קפיצות בנג'י ואומגה, נשירת השיער הוא הנושא המדובר. אני מתיישבת בשולחן לצד חגית, שירה והדס בגילאי 17-21. חגית החלימה לא מזמן, הדס באמצע טיפולים ושירה נחשפה למחלה לפני שבועיים. "אני גם בלחץ שינשור לי השיער, יש אפשרות שזה לא יקרה בטיפולים?", תוהה שירה. "אין מצב", חורצת חגית. "אני גם לא חושבת", מודה הדס, שחובשת פאה ארוכה. "אני כל הזמן בודקת אם נושר לי השיער על המסרק", מתארת שירה. "יהיה בסדר", אומרת חגית ומחבקת אותה. "אני הייתי עם קרחת במחנה לונדון בקיץ. דווקא ממש אהבתי אותה, היה מתאים לי", היא אומרת והן צוחקות.

בלילה, קבוצת הבוגרים של זיכרון מנחם בגילאי 18-25 יוצאת למסיבה שאירגנו בהתנדבות תושבות אילת. במקום די ג'יי, כיבוד שהכינו במיוחד עבור החניכים, שתייה ומוזיקה טובה. אברהם תופס את המיקרופון ושר. "מודה אני כל בוקר על אבי ועל אימי". כל החניכים מצטרפים בריקודים ושרים. אחרי כמה שירים הוא מתרוצץ במקום ומחלק לילדים שערות סבתא מסוכר ואומר: "מישהו רוצה סרטן?", וכולם צוחקים. מאוחר יותר יתבשר אברהם שהגרורות התפשטו לכל מקום, וסיכויי הריפוי הולכים וצונחים. "אני אישית צריך לאסוף רגעים קטנים של אושר", הוא קורץ לי. אני מחייכת אליו. את הדמעות אני מחניקה בפנים.

*הכותבת הייתה אורחת במחנה של עמותת זכרון מנחם באילת

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg